מורכבת

מאת: אלמונית

קהות

למדתי ליהנות מפירות השמחה והכאב דרך מכחולים, עפרונות וצבעים, אך במהלך השנים נאלצתי לצרוך יותר ויותר גירויים על מנת להגיע לאותה נקודת נפש פראית ששיחררה את כל יצריי המודחקים. בציורים שציירתי הכל נראה קפוא, ללא רוח חיים. הכל החל להיראות סתמי, מוחי גישש ברעיונות נבולים. חדל בי החשק ליצור. חיפשתי את הטריגר שלי, אותו אחד שייתן סיבה להכל או כזה שאוכל לברוח אליו ללא כל סיבה בכלל.

אך כל ממצא מחיפושיי אחר מנת אדרנלין עלה בתוהו. רובם היו לא נגישים, ואלו שכן היו עלולים לפגוע בזכויות החירות המלאות שלי בתור אזרחית המדינה. הטירוף לא איחר לבוא, ובתדירות די גבוהה בא הרצון לצרוח עד שיכאבו מיתרי הקול וישחררו איתם לאוויר את כל התיסכול. אז צרחתי אבל זה לא הספיק. והייתי כותבת – אבל מילים נגמרות.

ההשראה החלה להיות נדירה. המוזה דעכה והוכיחה עצמה כמיתוס.

מהות

חיפשתי את החופש שלי והייתי נואשת למצוא אותו. את אותו אחד שיבין אותי בלי הסברים וישחרר אותי מעצמי, זה שיתחבר לטירוף האישי שלי ויעניק לי אחוזים מעצמו.

מהירות – לא ניתן להתחרות בתחושת הסיפוק האימתנית מאחורי הכוח העל-אנושי הזה, זה שגורם לך להרגיש בחיים כשאת נוגעת בקצה ובורחת ממנו במהירות. "האן האן האןןןן" –  אותן נהימות מנוע המגיעות לרמות דציבלים שיכולות להפריע גם לכלבים חירשים. עצמתי עיניים והרגשתי טוב. חיוך זדוני נחרט על שפתיי. מנה גדושה של אדרנלין מהולה בכעס, שנאה ונקמה מתוקה כמו שרק אישה נבגדת מרגישה ממש מתחת לציפורניים, אותה מנה שעזרה לי לשרוד עד המנה המיוחלת הבאה.

חיוך. היינו יוצאים לדרך וריחות הצמיגים שמתחככים באספלט פולשים לאפי ומרעידים את נשמתי. עוצמת עיניים, הבטן מתהפכת לי מבפנים וישר אני ממריאה למרום השחקים. חשבתי שלא ארפה לעולם, שזה המקום שלי. באופוריה נשמטו ידיי לצדדים לפרישת כנפיים –

ושם זה קרה: הדם רתח בתוכי, הדופק היה איטי אך אלים, קצוות איבריי רטטו, הלחיים שלי כאבו מלחייך בקסדה והשיניים התייבשו בפי, מונעים ממני לשחרר את שרירי הפנים, כל שריר בגופי מתהדק במקומו כבשעת חירום ואין ספור צמרמורות עוברות בתוכי מהאוויר הקר שמדגדג לי באזורים החשופים. זו כבר לא המהירות, זו המהות: אני כאן ועכשיו. הכי עמוק שיש. או שאני מתה או שאני הכי חיה: "האן האן האןןןןןןן".

והסימפוניה מכה שנית. בין רגליי חיית פלדה בה גוערים אלפי חלקיקים, צינורות וברגים שמחממים וממיסים את איזור חלציי עם חום מאסיבי שמניע אותם, אותנו, אותי הלאה. אני נוטפת חשק ותאווה וכל שנותר לי הוא למקד את כל חושיי כלפי האנרגיות העוצמתיות הזורמות מקצות אצבעותיי ועד כל חוליה בגבי.

בלימה, עצירה. הנשימות מתקצרות והלב מזרים דם למוח בכמויות כפולות. הסאונד עוד מהדהד באוזניי ואין לו כל תחליף. כל דבר אחר פשוט ישמע כמו זיוף, חיקוי: "האן האן האןןןןן". כן, כמה תאי מוח בהחלט בחרו שלא לקחת חלק באירוע הזה. אלה נעלמו כליל, לא עמדו בלחץ. חיוך מטומטם. בחרתי לחיות והאופציה למות מעולם לא הייתה קרובה יותר והקירבה לחיים מעולם לא הייתה כה אמיתית.

בין המנות הקטנות שנתתי לעצמי, ידעתי שזה לא יחזיק אותי לאורך זמן והייתי חייבת עוד, את שחשקה נפשי, את שחמד גופי ובשרי, להיחרך לתוך המגע החייתי החם. להניח את עכוזי על הריפוד, לתפוס חזק במיכל כמו שאמרו לי, לעטוף בגופי את המרכיב שלי, זה שבכל רגע עלול לפרק את כל כולי בתנועה אחת חדה: "האן האן האןןןןןןן".

גם כשהמוות היה סביבי, הזעזוע קיבל צורה של אדישות מהולה בצער וכאב, מצאתי את עצמי ממהרת להרגיש בחיים, שוב וכמה שיותר מהר. בחנתי גבולות בכל רגע שהתאפשר וכאן תמיד היה אפשר קצת יותר.

ובעצם, זה לא היה קצת בכלל.

חרא כמו כולם… בדיעבד מתברר, שזה לא היה האביר על הסוס ששבר לי את הלב, אלא עדר הסוסים הפראיים עליהם הוא רכב הרחק ממני אל זרועות האחרת.

לא נגמלת

כשזה נגמר הכל התחיל מחדש. כמו שוט של וויסקי מיושן גדוש בארומות מחביות עץ האלון בהן הוא חיכה להישטף 7 שנים ברגע תשוקתי אחד בגרונו של נגמל שהיה בדרכו חזרה להתמכרות, בסוף שלב 11 של "תכנית 12 השלבים" באלכוהוליסטים אנונימיים.

יום אחרי יום בחרתי לחיות, ראיתי בעיניים את כל מה שדמיינתי כשעצמתי אותן. ובחירתי נצרבה בתודעתי, כל נשימה מוקדשת לרגעים היפים שמזכירים לי כל יום מדוע אני כאן: להרגיש בחיים.

האופנוע שלי מופיע ברגעים מיוחדים, כשאני הכי לבד, הכי שלמה, ממש רגע לפני שאני מרימה את המכחול, אני עוצמת את העיניים, מושיטה את הידיים קדימה ומזמזמת "האן האן האןןןןן" קולני למדי, כזה שסוחף אחריו חיוך בלתי נשלט. עוד לא החלטתי איזה דגם זה, או מה השנתון ואיזה יד, אבל הלוחית שלו כבר מקופלת והוא מחליף צבעים בסיבובים.

וכן, גם עכשיו מול הלפטופ, ב-3 לפנות בוקר, כשבריזת לילה קיצית מדגדגת לי את העורף בעד החלון שלי בחדר הפתוח, אני שומעת מדי פעם את נעימות המנועים שחולפים על הכביש הראשי, מחסירה פעימה לשמע כל "האן האן האןןןןןן" ומחייכת כמו פעם, חיוך דבילי.