מין בשאינו מינו

תמונות הארלי – עמרי גוטמן / תמונות אם.וי. אגוסטה – אייל מרגלית (פומי)

*

לא זוכר מי זה היה שאמר שלהצחיק, זה עסק רציני מאד. אז מסתבר שגם לערוך מבחן 'קליל' וכאילו לא רציני של שני אופנועי קצה, כל אחד מכיוון אחר לגמרי, הפך להיות עסק רציני מאד (למרות התמונות הדביליות/סאטיריות המלוות את הכתבה ואשר נועדו להקליל אותה מעט).

איך בדיוק נולד הרעיון?

מבחני דרכים לא בא לי לעשות יותר כי עשיתי אותם מספיק בחיי, ואם אין איזשהו טוויסט, לא בא לי לרכוב על אופנועים שאינם שלי. אבל כשעלה הרעיון של מפגש פסגה בין שני אופנועי קיצון, זרמתי עם זה. ואולי בכלל זו היתה הצעה שלי, לא זוכר. מוט'ל טוען שכן, אבל זה כי אולי הוא מעדיף אותי בתור ליצן המערכת על פניו.

אז לקחתי את הכי קאסטום שיש אל מול אחד הקיצוניים ביותר על הכביש הציבורי מהצד הספורטיבי. אני זוכר שתנוחת הרכיבה על ה-F4 שרכבתי עליו קצרצרות לפני כשנה וחצי היתה מאד קיצונית, אז הלכתי עליו – מה גם שכנראה הוא אופנוע הספורט ליטר היחיד שיש כיום במדינת ישראל להציע כאופנוע מבחן.

ההנחה היתה ששני אופנועים שנחשבים ל'גדולים', כל אחד בנישתו, עם מנועים חזקים מאד, אופנועים שיודעים לזוז גם מהר וגם לאט, יכולים להביא אותך כרוכב לנקודה משותפת בה תבין משהו על החוויה האופנוענית הבסיסית המצויה מתחת לקישוטי הניקל מחד, או הפלסטיק המעוצב מאידך.

הארלי דייוידסון, סטריט גלייד ספיישל

זה הולך להיות ארוך.

תיאור יבש: פיירינג בן כמעט מטר מקדימה חוסם את הראיה לטווח הקצרצר וצריך להביט מעבר לו או מתחתיו. המשקל הפילפילוני מורגש בכל עמידה. לפתוח רגלית צד זו משימה של ממש ולא מעשה אגבי; רגלית ארוכה וכבדה, שצריך רגל ארוכה כדי להגיע איתה לסוף מהלכה, ועכשיו לך תוריד כמעט 400 ק"ג לפני דלק ושמן בעדינות על הרגלית – כי אתה לא בטוח שהיא באמת עומדת יציב – ותקבל מתכון בדוק לדלקת בטניס אלבו.

ההבנה היא שאצל הארלי המשקל זה בכלל לא פקטור. ידיות הבלם והמצמד גדולות ומסיביות, רגלית ההילוכים כפולה ובעלת 2 מנופים, קדימה ואחורה. על הבלם האחורי מופקדת דוושה שיכולה בשקט לשמש D9, הרגליות הם שני משטחי ענק נועדו לאכלס את המגפיים במידה 59 של רוכשו הפוטנציאלי של הסטריט-גלייד. כאמור, את אף אחד לא מעניין אי פעם כמה ישקול כל הגשעפט.

מפתח הכידון עצום: כ-90 ס"מ, וצריך לשלוח ידיים הרחק קדימה אל המרחב. כך גם את הרגליים. מושב הרוכב סבבה לגמרי, רחב ועם משענת גב תומכת, כל עוד אתה מעל 1.85. בגובה הממוצע שלי (1.77 בערך לפני מע"מ) לא הגעתי אליה. מה שהכי יפריע לך זו רגלית ההילוכים האחורית בצד שמאל, שתפריע לרגל שלך ללכת מעט אחורה.

רכיבה במוד ספורט בכביש קצר ומפותל (אחרי הכל, לא באמת התכוונו להוריד אותו לסדום ערד… ) אפשרית בהחלט, וזה מה שעשיתי איתו בהתחלה. ההיגוי אמנם לא רע ולא קשה להפנות אותו מצד לצד למרות זוית מזלג באורך של הרכבת הקלה, אבל זה בעיקר כיוון שמפתח הכידון רחב כל כך ובכל מקרה, הגלגל הקדמי שגדול בשלושה אינץ' מלאים מהגלגל האחורי, פלוס זוית המזלג והמפסע הארוכים להפליא, גורמים לגלגל הקדמי ליפול אל תוך הפניה מעשה ברמנית שיכורה באלנבי 40, כך שצריך לתכנן את הפניה מראש, ולהישאר בה בעיקר על הגז כדי לנטרל את האפקט הלא רצוי. השילדה קשיחה מספיק כדי שתשייף רגליות, תקבל הבהובים לא רצוניים מהצמיג הקדמי שלא נועד לאחוז בתנאים הללו, ועדיין תרסן את כל המכלול, כולל מתלים שלמען האמת לא התרגשו בעומסים שהפעלתי עליהם.

הבלמים סבבה. ABS שנכנס לטעמי מוקדם מדי, אבל הבלם הקדמי בסדר גמור, כך שברכיבה ספורטיבית (במידה, הכל במידה), בלמתי כמעט רק עם הקדמי, בעיקר כי הבלם האחורי חזק מאד ומפתיע, לא כל שכן כשיש העברת משקל מסיבית קדימה. כניסה אל תוך הפניה על הבלמים גורמת לאופנוע לתת היגוי, והוא מנסה להתכנס אל עצמו בצורה מופנמת ומנסה להצמיד גלגל לגוף. כלומר, ליפול פנימה אל תוך הפניה תוך שהוא מחדד לפתע את קו הפניה. לא רצוי במיוחד. ביציאה חזקה מהפניה שוב מופיע תת היגוי שמורגש מקדימה והאופנוע מנסה להרחיב את רדיוס הפניה אם לוחצים אותו חזק מדי לטעמו.

תנוחת הרכיבה אף היא לא עושה חסד עם השטויות שלי ואי אפשר לזוז כמעט על האופנוע, בעיקר באיזור הרגליים ומדרסי הענק המותקנים על האופנוע עצום המימדים.

מה שהפתיע הוא תת ההיגוי כשלוחצים מעט את האופנוע ואת זה לא צפיתי, אבל השילדה למשל, הפתיעה לטובה וברמה מסויימת גם המתלים. לא רע לאופנוע שמתקרב ל-400 ק"ג.

מסקנה נחרצת: מוד ספורטיבי? – כדאי ואפשר להסתדר בלעדיו.

קרוז קונטרול                                                 

אוקיי, הבנו. עליתי על כביש 6 ופתאום נזכרתי שכשערכו הכרה ביני לבין האופנוע, אמרו משהו על קרוז קונטרול. איכשהו אני מוצא את הכפתור הקטנטן, מפעיל את מערכת הסטריאו המעולה של האופנוע עם מבחר שירי רוק ישנים שהניחו החבר'ה מהארלי על הדיסק-או-נקי, נועל את הקרוזר על 110 קמ"ש, ו… עוזב את הכידון מאיזור ראש העין ועד למחלף חדרה.

אני חושב שזו הפעם הראשונה בתולדות כביש 6 שמכוניות האטו את נסיעתם מרצון, תוך שיושביהן מביטים ומצלמים את המשיגענע שרוכב על האופנוע עצום המימדים כשהוא נשען לאחור, ידיו שלובות, והאופנוע נוהג את עצמו לבד מעשה כשף.

ואני חייב גם כמה מילים בנושא מערכת הסטריאו: למי שאינו מורגל, המערכת הזו דורשת הסתגלות, והאמת היא שזה די מצחיק. כאילו, שיר נגמר, שקט, שיר אחר מתחיל בצליל רועם ואתה ישר בפאניקה ומחפש איפה ומה התקלקל באופנוע ולמה הוא עושה כזה רעש איום. וזה חוזר על עצמו פעם אחר פעם עד שמתרגלים.

אם.וי. אגוסטה F4 – תיאור יבש

ומצד שני הסופרבייק האיטלקי קל הרגליים והמשקל, וזה הולך להיות קצר.

הידיות – אלומיניום קליל – וקשה להבין כמה מדובר בעולמות שונים של פיתוח יחסית להארלי, הרגליות מינימליות, משולש ושני ברגים להסרה מהירה מופקדות על סילוק רגליות המורכב כמתבקש (מי מוכן לשבת על כנף של מטוס?) הכל מעיד על מאמץ להגיע למשקל נמוך יותר ככל הניתן.

מפתח הידיים בקושי רחב יותר ממיכל הדלק הקטן. הידיים נמצאות בערך מתחת לסנטר ומה שהכי בולט ב-F4 הוא תנוחת הרגליים. אם אתה רוצה לדעת איך חש עגל עקוד, טפס נא אל מושבו של האיטלקי, והרם את הרגליים אל הרגליות. יותר למעלה. יותר למעלה. עוד. עוד. עוד קצתתת, זהו. אתה מרגיש את העקב שלך דוחף מעלה את הריאה? הגעת. הרגליות באמת גבוהות. גבוהות כמו של אופנוע מוטו GP. אין פה להוריד ברך מזוייפת ולהשאיר את האופנוע ניצב לקרקע. כדי להגיע עם הברך לקרקע אתה צריך להיות באמת מהיר ובאמת נמוך, וסביר להניח שאם אתה רוכב צעיר שמאמץ את סגנון הרכיבה החדש שקבעו מרקז, לורנזו ושות', אתה תהיה כבר קרוב לכביש גם עם המרפק כשהברך שלך תגיע לכביש.

זהו. סיימנו. הבנתם אותו לגמרי.

2 מינים 

רציתי לבחון עולם אחד בעולמו של האחר, לעמוד על ההבדלים, לדקדק. לקחת שני הפכים, ולהכניס אותם זה לעולמו של השני ולבדוק ראש בראש את ההבדלים ביניהם באופן ישיר. הזוי? -בטח. מעניין? – ללא ספק, בפועל – נאדה.

מין מס. 1

יצאתי מגרנות עם האגוסטה נחוש לעלות על כביש 6 ולרכוב ב-100 קמ"ש בדיוק כמו עם הארלי. לבדוק אם הוא ואני מסוגלים. שמתי את האופנוע על מצב "ריין" שהוא החלש ביותר ממפות ההצתה המותקנות בו, הרמתי להילוך שישי, הצבתי את המחט על 100 קמ"ש ו-4,500 סל"ד, והתחלתי בנסיעה.

זה החזיק אולי דקה.

תקשיבו, אתם לא יכולים להיות רוכבים ספורטיביים, לשבת על אופנוע ששוקל ביום רע כ-190 ק"ג – כולל כל המערכות והאופציות עם כמעט 200 כ"ס מטריפים שמתים לצאת ולנשום אוויר, ולא לשחרר אותם לחופשי.

במיוחד כשאתה רואה את כביש 6 מתקרב אליך בצעדי ענק.

מפת ההצתה עברה מהר מאד למצב ספורט, וכביש 6 התרגל מהר מאד לסימפוניה בפור מג'ור שמוציאה רביעיית המפלטים היפיפה של ה-F4 ב-12,000 סל"ד.

מוט'ל (ינוקא בשבילכם) שרכב כמה עשרות קילומטרים על האופנוע, ניסה לרכוב אתו במוד רגוע יחסית שאליו הוא רגיל, וסבל. גם במעט שאני רכבתי עליו במוד רגוע, ואף שאני רגיל לרכוב לא מהר על אופנועי ספורט, עדיין מהירות של 100-110 קמ"ש היתה מוגזמת לי ולא הצלחתי להתמיד בה.

בחלק גדול מאופנועי הספורט ניתן להשעין את הטורסו על מיכל הדלק, וכך להוריד לחץ מהידיים והגב ברכיבות ארוכות. ב-F4 אין אפשרות כזו, ותנוחת הרכיבה הקיצונית גורמת לרוכב להישען המון על כפות הידיים – בעיה למי שלא מורגל בכך. מוט'ל, שרכב כשמונים ק"מ על האופנוע התלונן על העומסים על הידיים, ואילו לי זה כמעט ולא הפריע. עניין של הרגלים.

אני מניח שבשלב מסוים תנוחת הרגליים היתה אולי מעייפת אותי, אבל בשעות שכן ביליתי עליו לא היתה לי שום בעיה למרות כיווץ הרגליים הקיצוני. דווקא המושב הצטיין מבחינתי, ולמרות שהוא נראה כמו חתיכת פלסטיק מצופת רצועת סקיי, היה רחב ונח גם לאורך רכיבה רצופה של 200 ק"מ בלי בעיות, ויכולתי להישאר עליו זמן כפול מכך בלי כאבי ישבן.

כביש 6 עבר מתחתי בדיוק כמו שתכנן היצרן של הדבר הזה. מעולם לא הגעתי הביתה כל כך מהר.

מין מס. 2

רכבתי על ההארלי לצפון, ובדרך בחזרה כבר שיניתי מוד לגמרי. עזבתי את נושא המהירות לחלוטין והקשבתי לקול פנימי שקרא לי של האופנוע הזה צריך לרכוב לאט. יותר לאט. עוד יותר לאט.

ישבתי על האופנוע ב-90 קמ"ש, העפתי את הצרחנים מהסטריאו, והתענגתי (כן, אני, זה קרה) על צליל המנוע המטריף שיודע לייצר הדו בוכנתי הענק הזה. מי צריך מוסיקה כשיש מוסיקה חדגונית נהדרת כל כך? אני חושב שמאותו רגע ועד כ-200 ק"מ מאוחר יותר שעברנו ביחד – כולל עם האשה מאחור שסבלה מהמושב האחורי שעונה היטב להגדרה "להחליף מהר" – היה נדיר שגירדתי את ה-100 קמ"ש מלמטה. בוקר חורפי, נופים ירוקים, רכיבה איטית עם מנוע מוסיקלי שכזה… וזה היה כיף. ואת זה אומר רוכב שמהירות השיוט שלו היא כ-160 קמ"ש – כמו כל רוכב ספורטיבי. את רוב הדרך עשיתי בין 70 ל-90 קמ"ש ופשוט נהניתי.

התדר

תהיה:

האם מי שאופיו איטי יוכל ליהנות מהאגוסטה ומי שמהיר יוכל להביא את המנוע הגדול של ההארלי (1,690 סמ"ק!) לספק לו פאן ואדרנלין במהירויות גבוהות שהאופנוע הזה יכול להגיע אליהן בקלות?

לא שחשבתי שההארלי יכול להיות ספורטיבי ולא שחשבתי שכיף לרכב עם האגוסטה לאט, אבל כן חשבתי שיש פשרה וכן חשבתי שטווח השימוש יכול להפגש איפשהו באמצע.

אבל לא. האגוסטה לא איפשר לי לרגע לרכב רגוע וההארלי משך אותי חזק והחלטי למטה, להכי איטי שאפשר.

זהו התדר. התדר שאתה כרוכב חייב להתחבר אליו ולכוון אליו את הסייסמוגרף הפנימי שלך. שני האופנועים הכי קיצוניים שיש פועמים אל הרוכב ומכוונים אותו לשילוב התדר הפנימי שלו שיתביית על התדר שלהם.

רק כך יפוענח השדר שהם מעבירים. רק בשני קצוות הסקאלה הפקתי את מירב ההנאה מהרכיבה והבנתי כל אחד מהם.

זיכרון מטל"ש

פעם, לפני המון שנים, כתב טל שביט לאחר שרכב על איזה אלקטרה גלייד או מה שהיה אז האלקטרה של תקופתו, שאם היו נותנים לו לבחור בין אותו הרלי לסוזוקי R1100, אופנוע העל האגדי של ישראל באותה תקופה, הוא היה בוחר בהרלי (ומיד זכתה מערכת מוטו לשלל מכתבים של קוראים שלא הבינו מה עובר עליו וביררו "פנינו לאן").

אז לא, זה לא המקרה שלי. לא הייתי קונה את ההארלי הזה בשום מצב, הוא לא מתאים לי ואני רגיל כבר לתנוחה של אופנועי הספורט אחרי רבע מאה עליהם, אבל אני בהחלט יכול להבין את חברי דייב, שקנה כזה ולמה הוא עשה את זה, להבדיל מרוכשי הספורטסטרים למשל שאותם אני לא מבין עד היום…