מיצו טוחן את האלפים (1)

מאת: דניאל "מיצו" פטרי 

היה מדהים! אין מילים, באמת אין מילים לתאר את התחושות האלה שממלאות אותי כשאני נזכר בטיול המדהים הזה!

אבל בכל זאת, אם הגעתם עד לפה למה שלא תשבו לכוס קפה, אספר לכם הכל על הטיול הזה, ואם תקשיבו טוב, תוכלו לעשות כזה טיול בעצמכם. ראשית, כמו בכל סיפור טוב, גם כאן (וגם בצבא) הכל צריך להתחלק ל- 3: התחלה, אמצע וסוף. אז בואו נתחיל איפה שצריך להתחיל.

התכנית לטיול דוקאטי בצפון איטליה החלה להתגבש מתישהו לקראת סוף שנת 2015, אז החלו מספר חברים במועדון DOC – מועדון בעלי ה"דסמו" (או דוקאטי, תלוי את מי שואלים) להתארגן בינם לבין עצמם כדי לנסוע לאירוע ה-World Ducati Week של שנת 2016 שבו אמורה היתה חברת דוקאטי לחגוג 90 שנה להיווסדה. כיוון שמדובר באירוע בעל קנה מידה עולמי, עשרות אלפי בעלי דוקאטי אמורים לנהור אליו מכל קצוות התבל (תרתי משמע), ואנחנו רצינו להיות שם גם (יש לציין שהיתה נציגות ישראלית גם באירועי ה-WDW הקודמים). מפה לשם, אחרי כהנה וכהנה התדיינויות, התגבשה לה קבוצה של כ-15 איש שהצהירה על כוונותיה לצאת לאירוע הזה כשהטוויסט המשמעותי בסיפור הוא העובדה שההגעה לשם אמורה להתבצע על אופנועים שלנו, ישראלים מארץ הקודש. ואם אנחנו כבר שם, למה שלא לנצל את העובדה שהבאנו את האופנועים לאיטליה כדי לטייל בה?

כדי לקצר את התהליך, תעשו Fast Forward לינואר 2016, כשהקבוצה המקורית הצטמצמה מעט עקב ביטולים של כמה חברים. מפה לשם נותרנו 10 כשאלינו נלווה רוכב נוסף שהתנדב להצטרף לטיול על תקן נהג מלווה (ברכב מסחרי לטובת כל הציוד שלנו).

לפני שיוצאים לדרך צריך לספר לכם קצת על המנהלות, סתם כדי לתת לכם מושג לגבי העלויות הכרוכות בטיול:

טיסה – הלוך וחזור של אל על מנתב"ג לוונציה, עלות של כ-600 דולר בקירוב. היו כאלה שרכשו את הכרטיסים בנקודות נוסע מתמיד.

הובלת האופנועים – זה החלק המפחיד, אבל למרבה ההפתעה הוא עבר חלק כמו חמאה במיקרו. האופנועים הועלו על משטחי הובלה ממתכת (בדיוק כמו אלה שעליהם הם מיובאים ארצה), נקשרו היטב, כוסו בכיסוי, והוכנסו למכולה ימית באורך 40 רגל. למכולה הוכנס גם משטח ציוד המכיל את הצ'ימידנים של ציוד הרכיבה של חברי הקבוצה, אביזרים נוספים כמו חלקי חילוף (ידיות בלם ומצמד ורגליות בלם והילוכים עבור כל סוגי האופנועים בקבוצה), וכן שמנים על כל מקרה. המכולה הועמסה על אוניית מכולות שעשתה דרכה לוונציה, ואנחנו פגשנו אותם ביום הנחיתה שם במחסנים הנמצאים בנמל וונציה. את הדרך חזרה עשו האופנועים בדיוק באותה דרך: העמסה על משטחים, הופה למכולה, היידה לאשדוד, וכך קיבלנו אותם בחזרה לידינו. עלות השילוח הימי עמדה על 900 דולר לאדם, כשבמחיר זה נכללו גם מרכיבים נוספים כמו התשלום לעמיל המכס וכן השכרת הרכב באיטליה. בחישוב קל, עלות כזו לתקופה של 10 ימים נמוכה מהעלות של השכרת אופנועים דומים באיטליה.

מלונות ולינה – המלונות הוזמנו מראש כחצי שנה לפני הטיסה, ומכיוון שמדובר ב-10 לילות, העלות לאדם עמדה על כ-900 דולר נוספים. כל המלונות היו בדרגת 4 כוכבים.

ככל שהתקרבנו למועד הטיסה בסוף יוני 2016, היינו צריכים להתארגן על מספר טפסים חשובים, ביניהם אפשר למנות:

• רישיון נהיגה בינ"ל
• תרגום רישיון רכב
• טפסים לעמיל המכס
• ביטוח "גרין קארד" לאופנוע בחו"ל (מקביל לביטוח צד ג')
• ביטוח נסיעות + אקסטרים (לא חובה, רק למהדרין, ביטוח רגיל מכסה רכיבה על אופנוע בכבישים ציבוריים)

יוני הגיע, והאופנועים יצאו לדרכם כשבוע וחצי לפני מועד הטיסה (משך זמן הפלגת האוניה עצמה הוא 4 ימים, אבל ישנם ימי מנהלות גם פה וגם באיטליה), ולנו לא נותר אלא לכסוס צפורניים ולהמתין לטיסה.

רוצים רשימה מלאה של ציוד ומידע נוסף אודות הפריטים שכדאי שיהיה לכם בטיול כזה? קראו כאן.

הערה לגבי הזמנים המצויינים על המפות: המרחקים הם נכונים, אבל ככל הקשור בזמנים מדובר בחישוב של גוגל למרחק האמור. הרכיבה לקחה זמן ארוך בהרבה גם בגלל העצירות וההפסקות, וגם לעיתים בגלל מזג האוויר. בגדול – השאיפה היא לטייל בכיף ולא להתענות, ולכן היציאה היתה מתבצעת בשעות הבוקר סביב 9:30, כשההגעה ליעד הבא היתה סביב שעות אחר הצהרים המאוחרות (ובמספר פעמים מועט אף בערב).

כמה מילים לגבי קצב הרכיבה והמנהלות: כיוון שמדובר היה בקבוצה בת 10 רוכבים, רובם מהירים, קצב הרכיבה היא, אם נגדיר אותו בעדינות, "לא איטי", או איך שאני מכנה אותו "בינוני". כשהיה צריך שמרנו על מהירות, כשהיה צריך שמרנו על איטיות, ובכל מקרה המטרה היתה הרכיבה עצמה והתענוג הכרוך ברכיבה על כבישים מדהימים שכאלה. את קטעי הקישור המעצבנים על האוטוסטרדות עשינו כמה שאפשר יותר מהר (תוך כדי ידיעה ברורה שחלק מהכבישים מרושתים במצלמות מהירות ואף מצלמות למהירות ממוצעת). קחו את זה בחשבון, ואיש הישר בעיניו יעשה.

מחשבות לגבי כדאיות הובלת האופנועים שלנו לעומת השכרת אופנועים זהים ביעד: ישנם כמובן יתרונות וחסרונות לכל גישה. במקרה שלנו היו 2 אלמנטים שהכריעו את הכף לטובת הובלת האופנועים מישראל – העובדה שממש לא היו שום אופנועים זמינים להשכרה בכל צפון איטליה (במחירים נורמליים) עקב אירוע ה-WDW (וגם גארמיש של BMW שהתרחש ממש באותם ימים ממש לא עזר. לא שהיינו נוסעים על אופנועים גרמניים לאירוע של דוקאטי… חחח). שנית, העלות של השכרת אופנועים לתקופה של 10 ימים, גם אם היו זמינים, היתה לא זולה מהעלות של השילוח. מצד שני חובה לציין כי כשאתה נוסע על אופנוע שלך אתה לא רק צובר עליו בלאי, אלא גם חשוף לתקלות דרך, תאונות (באשמתך או שלא באשמתך) וגניבות, ואין אף ביטוח שיכסה אותך על נזקי רכוש במקרים כאלה. כל אדם יבחר את האופציה המתאימה לו, אבל עבורי העובדה שביקרתי על האופנוע הפרטי שלי במקומות כה מדהימים העצימה את התחושות וההנאה שלי.

היום הראשון

נחתנו בשדה התעופה מרקו פולו בוונציה, אספנו את רכב הליווי, ויצאנו בדרכנו לנמל וונציה. החום שקיבל את פנינו באיטליה היה מהביל, מזכיר מאוד את תל אביב בימים הפחות טובים שלה, אבל לא היתה ברירה ואת האופנועים אספנו כשכולנו נוטפי מים. חיש קל עלינו על ציוד רכיבה קייצי, העמסנו את הצ'ימידנים ביחד עם המזוודות ברכב הליווי, ולקראת השעה 2 אחרי הצהרים יצאנו בדרכנו לכיוון מילאנו, מרחק של כ-300 ק"מ מוונציה. את הדרך עשינו בלית ברירה על אוטוסטרדה מהירה, בחום מטורף שהגיע לעיתים עד ל-36 מעלות. העייפות המצטברת כתוצאה מהחום ומההשכמה המוקדמת לטיסה מישראל נתנה אותותיה, ונאלצנו לעצור פעמיים לטובת הפסקת שתיה ואוכל. תרם לכך גם טווח הנסיעה הקצר יחסית של חלק מחברי הקבוצה שלא יכלו לעבור יותר מכ-150 ק"מ בין תדלוק לתדלוק. התנועה זרמה באוטוסטרדה, אבל ככל שהתקרבנו לערים גדולות היא הפכה לאיטית יותר ויותר עד כדי פקק אחד גדול. אותנו לא גידלו באיטליה, וכלוחמי איילון מנוסים הרבצנו בגז באחריות אך בנחישות בין הרכבים ותוך מאמצים לא קלים והרבה הרבה זיעה עברנו את העיר מילאנו מבלי להיכנס אליה.

משם המשכנו צפונה לכיוון אגם Como והעיר הנושאת את אותו שם. ככל שהתקרבנו לשם הנופים הפכו ליפים יותר ויותר, עד שהתגלה לעינינו האגם במלא הדרו. העיר עצמה שוכנת לחופיו הכחולים, כשהמלון שלנו עמד במרחק של כ-100 מטר מחוף האגם והמרינה הדרומית בו. בלילה הרחובות הפכו לשוקקים עת אלפי אנשים לאורך הטיילת, מוזיקה התנגנה על במות חיות, המסעדות עבדו במלא המרץ, ואנחנו לא יכולנו לוותר על גלידה איטלקית מעולה.

היום השני

את הבוקר של היום השני פתחתי ברכיבת סולו לחנות ציוד הנמצאת כ-30 ק"מ מ-Como, לכיוון Lugano אשר בשווייץ. הייתי חייב להשלים פריט ציוד חיוני שמשום מה לא הצלחתי למצוא בציוד שהבאתי איתי מישראל – זרועות RAM המשמשות לחיבור מצלמות הסוני HDR AS200V שלי – אחת קדימה ואחת אחורה. כשחזרתי ל- Como כבר חיכו לי כל האופנועים ברחוב, וכמה דקות לאחר מכן יצאנו לדרך, כשענני גשם שחורים מרחפים מעל ראשינו.

שווה כבר עכשיו לציין את עניין מעברי הגבול. במהלך המסלול שלנו עברנו אינספור פעמים בין איטליה לשווייץ, במספר כזה שכבר אני אישית כבר לא עקבתי באיזו מדינה אני נמצא. המעבר הוא חלק, ללא כל הפרעה. אבל מכיוון ששווייץ איננה חברה באיחוד האירופאי, המעברים לא היו בלתי מאויישים. בחלק גדול ממעברי הגבול היו שוטרים/אנשי מכס שיכלו, תיאורטית, לעצור רכבים ולבקש לעשות בהם בדיקה.

עשינו דרכנו צפונה מ-Como לכיוון העיירה הציורית המדהימה בשם Bellagio הנמצאת גם היא על גדת האגם. בשלב זה היה נדמה כאילו אנחנו משיגים את ענני הגשם, ועצרנו בעיירה כדי לשתות קפה ולאכול כמה מהעוגות המעולות שלהם. התוכנית היתה לקחת מעבורת מגדת האגם לצידו השני, עניין של כ- 7 דקות שייט (בנסיעה זה היה לוקח לנו קרוב לשעתיים כדי להקיף את האגם הארוך והצר). שילמנו את עלות המעבורת – כ-9 יורו – והמתנו, אבל כתוצאה מטעות בתזמונים, עלינו על המעבורת הלא נכונה, ובמקום לחצות את האגם היא לקחה אותנו צפונה לעיירה Varenna. כששמנו לב זה היה כבר מאוחר מדי, אבל למזלנו אנשי המעבורת היו נחמדים מאוד (בהחלט עזר שהיינו קבוצת רוכבי דוקאטי), והם איפשרו לנו לרדת בעצירה הבאה ולהחליף מעבורת ללא תשלום. חצינו את האגם ונחתנו בצידו המערבי בעיירה בשם Menaggio.

כאן כבר השיג אותנו הגשם, כך שכולנו עצרנו כדי לעלות על חליפות גשם והמשכנו את דרכנו בגשם סוחף, בין המנהרות של צפון אגם קומו, אל עבר העיר Lugano השוכנת על גדת האגם הנושא את אותו שם. לא ממש עצרנו בעיר השוויצרית היפה הזו, אלא המשכנו צפונה על כביש מהיר ומהנה מאוד דרך כמה עיירות קטנות שלא הפריעו לנו יותר מדי. הגשם פסק והכבישים זרמו תחת צמיגי האופנועים בעודנו גומאים ק"מ בזה אחר זה.

לאט לאט הלכו הכבישים וטיפסו כלפי מעלה אל פסגות ההרים, ואנו הגענו אל ה- Pass (מעבר הרים) הראשון שלנו – הוא ה-San Bernardino Pass. את הכביש המפותל אני יכול רק לתאר כחלום עלי אדמות, כשפניה רודפת פניה, ואנחנו מטפסים והולכים אל עבר המעבר. שלג ממלא את הנוף סביבנו, אגמים קפואים בחלקם מנצנצים בשמש הבהירה, ואני מנסה לבלוע הכל בשקיקה!

לאחר המעבר ב-Pass התחלנו לרדת מטה, ובאמצע הדרך מצאנו מסעדה חביבה שבה עצרנו לאכול ארוחת צהרים מאוחרת.

הכביש הוביל אותנו, כמו שכבישים מובילים, מזרחה אל עבר העיירה המזערית Splügen, ושם חתכנו דרומה על כביש המוביל חזרה לעבר איטליה. עברנו אגם מרהיב ליד העיירה Montespluga, ומשם דרומה לעבר עיירת הסקי המדהימה Madesimo. עצירה נוספת לשתייה, והופה ממשיכים דרומה אל עבר נקודת הלינה שלנו בעיירה האיטלקית Chiavenna. כשהגענו למלון העייפות נתנה את אותותיה, אבל לא ויתרנו על ארוחת ערב מסורתית במסעדה.

היום השלישי

יצאנו לדרכנו כשזכרונות הכבישים של אמש ממלאים את לבנו, והבטחה של כבישים אף יפים יותר לפנינו. נסענו לכיוון צפון מזרח, חזרה לתוך שווייץ, כשאנו עוברים בעיירת הסקי המהממת Saint Moritz. משם יצאנו צפונה אל עבר העיר Davos המוכרת לנו בעיקר בגלל האירוויזיונים וכל מיני אירועים כלכליים עולמיים (אפשר להבין אותם, העיר מקסימה). עצירה לקפה של בוקר ליד כנסיה שהתעקשה לטלטל את פעמוניה במשך דקות ארוכות, הלם מוחלט מהמחירים ההזויים של הקפה והמים בשווייץ (תקחו סנדוויצ'ים! זה פאקין יקר!) וממשיכים בדרך.

הכבישים בשווייץ מדהימים וסלולים באיכות שאנחנו יכולים רק לחלום עליה. אין פניה אחת שבה אתה נתקל בבאמפ או באיזו הפרעה. אין פעם אחת שבה אתה מרגיש שמי שבנה את הכביש לא ידע מה שהוא עושה. הפחד היחיד שמקנן בנו הוא הפחד מפני שוטרי התנועה המקומיים שמטילים את מוראם על כולנו, וסיפורי האימה של דו"חות מהירות על קמ"ש אחד מעל למותר, עם שלילות מוגזמות וקנסות מטורפים התלויים בשווי הרכב שבו אתה נוהג מפחידים אותנו. אנחנו שומרים על המהירות, פחות או יותר, אבל בתוך הקסדה אני שר מתענוג.

משם אנחנו יורדים דרומה אבל עולים בטופוגרפיה אל עבר Flüela Pass המדהים, בו יש בית אירוח (כמו ברוב הפאסים בהם עברנו) ליד אגם קסום הקפוא בחלקו. במקום אנחנו מוצאים קבוצה של משוגעים לטרקטורים, הנוסעים על טרקטורים עתיקים המשוחזרים ביד אומן למצב של כמו חדש, וכן כמובן עשרות אופנוענים מכל צבע וסוג (בעיקר רוכבי BMW אבל גם אחרים, כולל מועדון של טריומף ישנים ועוד). במקום אנחנו גם מוצאים ערפל מטורף שיורד על ההר וממסך את הראות עד כדי מרחק של לא יותר מ-20 מטר. בלתי אפשרי להמשיך לנסוע בכבישים המפותלים בצורה כזו, ולכן אנחנו עוצרים לצהרים.

העננים מתמעטים ואנחנו ממהרים לצאת לפני הגשם. מה-Pass אנחנו ממשיכים לרדת ומגיעים לעיירה מיניאטורית בשם Zernez, עדיין בשווייץ. שם מזג האוויר הגשום חוזר אלינו ואנחנו מגיעים לעיירה מדהימה בשם Val Müstair. העיירה מנומנמת והרחובות ריקים, אבל אי אפשר שלא להתרגש מהנופים המדהימים הפוקדים אותנו. משם אנחנו עולים אל Umbrail Pass המדהים ביופיו ועושים עצירה לצורך צילומים, אבל הגשם מבריח אותנו משם. אנחנו חוצים את הגבול חזרה לאיטליה, ומתחילים לרדת במורד הכביש התלול והמפותל עם נוף מטורף לגמרי, מטה מטה אל רצף של מנהרות. אנחנו מגלים פקק גדול לפני אחת מהן, ואחרי בירור אנחנו מגלים שהיא נחסמה עקב תאונה של רוכב אופניים שככל הנראה נסע בה והחליק עקב התנאים. העיכוב מאלץ אותנו לעמוד בגשם הסוחף במשך למעלה מחצי שעה ביחד עם עשרות נהגים ורוכבי אופנוע ואופניים אחרים.

בשלב מסויים נפתחת המנהרה לתנועה ואנחנו ממשיכים במורד הדרך, ומגיעים ליעדנו ליום זה, היא העיר Bormio. אני רטוב ועייף מהרכיבה של היום, ואני פורש לישון. מחר אמור להיות יום קצר יותר, רק כ-100 ק"מ קלילים, אז ננצל אותו למנוחה.

לילה טוב.

נראה לכם שזה נגמר? רוצים עוד? חכו לחלק השני של הכתבה.