מלחמת השחרור של ד"ר ג'פרסון
במקום מרכזי בכותל המזרח של גלריית האישים הפרטית שלי יושב ג'ואי. כשאני הולך לישון ומכבה את האור בגלריה הזו, ההילה של ג'ואי ממשיכה לזהור ולנצנץ עוד שעה ארוכה בחושך. נוגה פנימי חזק. אחלה איש.
הוא חי בישראל כבר כמה עשורים טובים והיום הוא כבר לא רוכב, אבל בסיקסטיס ובסבנטיז הוא בעל בערך כל אופנוע שאי פעם השיק גלגל על אדמת קליפורניה, טעם טחן ובדק לעומק לרוחב בגובה ולאלכסון כל בריטי ספרדי או יפני שהובא אל היבשת. אין מצב שאני מעלה עכשיו באוב מתחתית החבית של הזכרון הסדוק שלי את כל האופנועים שעברו אצלו, אבל אני זוכר שהוא אהב במיוחד את ה- Velocette האנגלי ונטרף לו השכל מן הימאהה RD 350 שאיתו – כך הצהיר – למד גיאומטריית זויות חדשה ביחס כביש-רגליות, הכי קרוב לכביש מבלי להמרח והוא, תאמינו לי, נמרח גם נמרח איזו פעם או שתיים.
RD350 – למשל
הוא היה אז היפי צעיר יפה וגאה וכמו כל השבט הנכחד הזה האמין שאם כולם ירצו מספיק חזק הם ייבנו עולם חדש אמיץ על חורבותיו העשנות של ממסד עתיק מסויד וצבוע שאותו יכריתו מן הארץ, אבל עזבו את זה עכשיו כי אנחנו לא בקטע של אידיאולוגיות תיקון עולם אלא באופנועים. אגב, מעולם לא היה לו הארלי. ג'ואי, למרות היותו אמריקני אסלי, לא הנחית מעולם ישבן בכסא האגדה ושמר את האופציה הזו לימי זקנתו, אבל משהגיע לגיל הארלי – התנדף לו החשק. אולי בגלל שהוא לא חי יותר בקליפורניה והארלי וישראל לא ממש מתחברים לו.
יש לו בחצר עץ סמיך שנותן בקיץ יופי של צל ואל מתחתיו אנחנו נוהגים להזדחל בצהרי יום מעיקים ללגום פסטיס וללהג, ושם שמעתי ממנו את הסיפורים הכי יפים שלו על הימים ההם באמריקה הגדולה וקליפורניה החולמת ואחד מהם היה על ד"ר ג'פרסון שבעצם לא היה בכלל ד"ר אלא סתם מכונאי אופנועים בן תערובת חצי אינדיאני מגודל ומעושן למשעי שהיה רובץ באיזה מוסך בלוס אנג'לס נתמך במקטרת ארוכה ממולאת גראס תפרחות. כנראה שהיו לו לג'פרסון הזה חושים מחודדים מאד והבנה חזקה בטבע הבריות, כי הוא נתן עצות ואנשים שמו לב שדברים פתאום מסתדרים, ומאז קראו לו דוקטור והוא היה פותר בעיות לאנשים ולאופנועים בעזרתם האדיבה של וינטו והרוחות הטובות של אבותיו האדומים. השם שלו בכלל לא היה ג'פרסון אבל מישהו טען פעם שהוא מזכיר את המתופף של להקת הרוק האגדית "ג'פרסון איירפליין" ומאז זה נדבק אליו.
אז פעם גם ג'ואי עלה אליו אחרי שאיזו בעיה ממש ממש הציקה לו והוא לא הצליח לפתור אותה לבד, והיא התחילה בקיץ 77' בשיעמום המתמשך שעל ההייוואיי מסאן דייגו כשהוא ראה מול העיניים חרק, יצור קטנטן, מיקרוסקופי כמעט, שנע באיטיות לרוחב וחצה את המשקף ממזרח למערב. ג'ואי יקירנו, בתנועה שגורה, מחה את המשקף מבחוץ בקצה הכפפה, אבל החוצן לא נעלם. כנראה בפנים – חשב בהגיון, ופתח את המשקף לרווחה בטכניקה ידועה של סילוק עב"מים עם משב הרוח. אחרי שסגר והבעיה נפתרה שב להרהוריו המשמימים עד שחמש דקות מאוחר יותר הבחין שמחלק התעבורה לחציית מרחבי המשקף עדיין בפעילות יזומה ועירנית, חי ומתפקד היטב. הפעם ירד לשוליים ועצר והוריד קסדה ובחן היטב את כל מבואותיה ומוצאותיה, נבר בין הריפודים, אך לא מצא כל פולש זר. חבש והמשיך לרכב וחווה שקט נפשי של רבע שעה בערך בטרם חזר המשקף לרחוש חיים. החרק חצה אותו בזחילה איטית והפעם בכיוון הפוך מימין לשמאל, כאחד שהשלים משימה ידועה מראש והריהו חוזר הביתה מהורהר ואיטי, מדוד-מדוד, מתון-מתון, בנאמנות, בשקט, בהתמדה, ואפילו בייאוש מסויים כנכפה, כמקבל את הדין בהכנעה, כיודע שהוא לכוד בין שכבות הפלסטיק ונגזר עליו להלך שם לעולמים ללא יכולת היחלצות.
הגיע הביתה ושכח. אחרי שבוע חזר המחזה ושוב לא העלו החיפושים כל בדוקאי. בתום שבועיים הוא כבר חיפש אותו בכל רכיבה, את שותפו הנאמן למסעות בדרכים, ואחר כך גם התחיל לדמיין אותו. שוב לא היתה זו נקודה חומה עלומה מופשטת ללא קוי מיתאר ברורים, אלא כבר עטה החייזר תחפושות מגוונות כמו בנשף מסכות ולבש דמויות לא לו: פעם היה דביבון מכונף וקטן, פעם דוב פנדה גמדי, פעם אבטיפוס של קנגורו חיגר…
velocette – למשל!
אז הוא נסע לבקר את ד"ר ג'פרסון. האינדיאני שאל שתיים-שלוש שאלות וחזר להתעסק במקטרת השלום, פיטם אותה בעשביה ריחנית וג'ואי חיכה בסבלנות שרוחות האבות האדומים יתקבצו להתייעצות. אחר כך נשלפה המקטרת מתוך השפתיים שנחבאו בזקן העבות ומיסטר ג'פרסון שאל:
יש לך איזה חלום שמטריד אותך?
ג'ואי הופתע. דוקא היה חלום חוזר שטרד אותו לאחרונה שוב ושוב: הוא נכנס לפניה ארוכה ובאמצע האייפקס הפניה מתהדקת עליו, והוא מטה עוד ועוד, דוחק בהיגוי הפוך, מוציא ברך, שולף פלג גוף עליון, שולף פלג גוף תחתון, אבל כלום לא עוזר והאופנוע בשלו – ממשיך ישר…
"פאףףף – חרץ מכשף השבט – תסמונת האופנוע השגוי. עשה לך תולעת בראש. שחרר, שחרר אותו לחופשי. לך תחליף אופנוע והכל יסתדר".
ואתם יכולים להאמין או לא, אבל זה בדיוק מה שקרה.
אחרי כמה חודשים ג'ואי הזדמן שוב לאל-איי וקפץ לביקור אצל הד"ר לקשקש קצת ולעשן קצת וכמובן להודות לו. מסתבר שהיה לג'ואי איזה בולטקו פרונטרה שהוא לא בדיוק ידע מה לעשות איתו והאופנוע הזה גרר אותו לפינות של הרבה 'כמעטים'. ג'ואי, שהיה מאוהב באופנוע, הביא פירושי רש"י לארועי הרכיבה שסיכנו אותו והיו לו מליון הסברים נימוקים ותרוצים לכל מה שקורה סביבו, רק בדבר אחד הוא לא הסכים להודות: שהאופנוע הזה לא מתאים לו.
"שחרר – אמר ג'פרסון – שחרר בנאדם, תוציא את הראש מהתחת. אתה לא צריך שחיות יזחלו לך מול העיניים כדי שתבין שהלכת לאיבוד בג'ונגל".
כן, הא? – תרם ג'ואי לשיחה אמירה אינטליגנטית וממוקדת.
"כן, אה – אמר ג'פי – התאהבות באופנוע הלא נכון זה בדיוק כמו במלחמה המזורגגת בוייטנאם. שמעתי השבוע על מישהו שהצהובים המזויינים שם לקחו אותו בשבי ובמקום לחפש איך לברוח מהזין הצהוב שלהם הוא התאהב בהם. בנאדם, אתה באמת דפוק… לא מבין שזמנך עבר: הוא כבר מתכונן להתנפל עליך! תברח גוד דמאד!"
אני חושב שבאותו רגע המציא הד"ר את תסמונת שטוקהולם, התאהבות השבוי בשובה.
frontera – בלי משלים
ככה זה: אתה לא בדיוק מבין מהחיים שלך באופנועים אבל מראה מגניב, מחשבה רומנטית, הערכה לא נכונה של יכולת עצמית, תקציב מתאים, והכי גרוע – קונספציה חברתית כפויה כי אנשים אומרים שזה "האופנוע הכי טוב בשוק היום" או שזה "בן זונה של אופנוע". אתה קונה, אתה מאוהב, ותיכף אתה בידיים שלו. תסתכלו מסביב ותראו חבילות חציר של מסכנים גחונים על קליפונים בתנוחה של מאסר עולם עם עבודת פרך כשהם מאמינים שאוטוטו יפתחו יכולות של קייסי סטונר, בהמות מגודלות כמו 1200GS או סופר טנרה מתנפצות בשטח לימין ולשמאל מועכות רגליים וביצים, קטנועים קלים מידי למסעות בין עירוניים מידי, אופנועים גדולים מידי לאנשים קטנים מידי, אופנועים מהירים מידי לאנשים איטיים מידי, אופנועים ספורטיביים מידי לאנשים בטטות מידי…עוצמים עיניים ומאמינים שתיכף הכל יסתדר, ואתה יודע שהם בדרך לחטוף אותה בגונג: סטירה עם צלצול שתפריד אותם מהכלי שלקח אותם בשבי.
תלמד לשחרר – אמר ד"ר ג'פרסון – שחררררר!!!
מכיר את זה.
שמע סיפור: יום אחד יוצר איתי קשר אדם אחד, בדיעבד הסתבר שהוא מכוון פסנתרים בפנסיה, חצי עיוור וחצי חירש. הוא שואל אותי אם אוכל לעזור לו להעביר את היאכטה החדשה שהוא קנה מיפן לפיליפינים.
"היאכטה החדשה" שלו התגלתה, כשהגעתי ליפן, כגרוטאה שלא ראויה לצאת לים. ללא מערכות ניווט, ללא הגה אוטומטי (מה שאומר שבכל רגע נתון במשך עשרה ימים רצופים מישהו צריך לתפוס הגה – נון סטופ), בקיצור, גרוטאה מעופפת. ואת זה עבדך הנאמן, יחד עם מכוון פסנתרים חצי עיוור וחצי חירש אמור להשיט לרוחב האוקיאנוס השקט מיפן לפיליפינים.
אמרתי לאדון הנכבד שאי אפשר לעשות את ההפלגה הזו בתנאים האלו. לפחות נחכה ונזמין עוד מישהו שיצטרף אלינו כדי שנוכל לעמוד במשימה. עונה לי הבנאדם: שתי הילדות שלי כבר שלושה שבועות לבד בבית, אתך או בלעדיך אני יוצא לדרך! באותו רגע ידעתי שני דברים: אחד, שהוא יצא. ושניים שאם הוא יצא לבד אין שום סיכוי שהוא יגיע. החלטתי אז, בניגוד לכל הגיון, ללוות את האיש בדרכו ולהביא אותו בשלום, אם אפשר, למחוז חפצו.
בעזרת רוחות טובות, קצת ידע והרבה מזל גם המסע הזה הסתיים גם הוא בשלום.
יאכטה היא לא תמיד רק מפרש לבן על הים הכחול.
תזכיר לי יום אחד לספר לך את כל הפרטים… 🙂
גדול "אתה לא צריך שחיות יזחלו לך מול העיניים כדי שתבין שהלכת לאיבוד בג'ונגל" ממצה הכל במשפט חכם אחד .
שוב אני עם הפרעת ה DSM שבטוח שהסיפור נכתב עלי. (או לפחות במרומז. וגם הצ'יף בסיפור)
כנראה שזו אומנות הכתיבה שלך אשר מעוררת הזדהות אצל כלל הקוראים.
אני. ממש עד לא מזמן כששאלו אותי "מה הוא אופנוע החלומות שלך" הייתי עונה ללא היסוס – "זה שאני רוכב עליו"
הוא עושה הכל. אבל בצורה גרועה. עם הסרח.
הוא לוקח אותי (בנוחות יחסית) לצפון בזחילה (ולכן כל הדיטורים בעין השופט ומצפה נטופה לדוגמה)
הוא עושה שטח. (או קיי, אנקדוטות של שטח. כי לא באמת אני יורד איתו כל יום למדבר)
ולא באמת אני יכל לשכוח ממנו שבועיים ולצפות שיניע כמו מכונת תפירה.
ואז החלה ההתרפסות השנתית בפני חותמת גומי אקראית לטובת מה נקרא "אישור בלמים" וזה לא הולך להשתפר.
אז עלו מחשבות להשתדרג. נגיד ל 660R. שהוא לא פילון כמו הטנרה (660Z) ועדיין עם קירור מים.
אבל הוא נדיר בארץ. מאד נדיר.
ואז באו המבצעים של אבניר על הדרוזי והדוקטור. שזה אותו מספר סוסים רק פי ארבע מהמחיר של הנבלה.
ועכשיו, יש חלום על כתומנדורו. שוב, פי ארבע ויותר מהערך של הנבלה. לפני שיפורים כמו סבל, הנמכה וכ'ו.
אז כן, יש אופנוע חלומות. שכנראה ישאר כזה בתקופה הקרובה.
כך שמצטער. לא משחרר.
כתוב מעולה ומהנה.. תודה.