מלכודת עכבר העיר

שלום ינוקא. הטקסט הזה הוא בן יחיד. אינני כותב, מעולם לא כתבתי וכנראה גם לא אכתוב. הוא נכתב מזמן, הושלך לפינת זוית במחשב ומעולם לא יצא משם. למעשה, רגע לפני שהחלטתי למחוק אותו – התחרטתי. קח אותו ואם הוא נראה לך בסדר – אתה רשאי לפרסמו, אם לא – השמד אותו. אין לי בו עניין. אני גם לא מעוניין בפרסום שמי אז נשאיר אותו עלום.

אופנוען

*   *   *

בשנה האחרונה שלי כרוכב כביש ספורטיבי היה לי חלום קבוע שחזר על עצמו בדיוק מתימטי ובלי וריאציות חדשות ובו אני עומד במפתן הכניסה של בית המושל בעיר אירופית זרה, בית לבן עם אכסדרה רחבה ועמודי שיש גבוהים וחלקים ואיכשהו ידעתי שזו ליסבון ואני עכשיו בפורטוגל אפילו שמעולם לא הייתי בליסבון ואין לי מושג איך נראה בית ראש העיר, ולידי עומד אופנוע ואני מתיישב ומניע ויוצא מבין משקופי דלתות האלון הכבדות, והאופנוע הוא דו"ש גדול וישן, כמו קג'יבה אלפנט או אפריקה טווין או משהו דומה אבל בבירור זה אופנוע שמעולם לא רכבתי עליו או שכמותו, ומתחילה ירידה במדרגות הארוכות למטה אל כיכר העיר, ובאספלט של הכיכר אחרי המדרגות הבלתי נגמרות הללו אני מעלה את האופנוע לווילי איטי רך רגוע מרגיע ושקט, כל כך שקט כי לא שומעים מנוע, ואני אומר לעצמי איזה כיף זה כמו שתמיד דמיינתי, ואיזה קטע כי זה כל כך פשוט, כל כך פשוט, למה תמיד היה נדמה לי שזה מסובך להחריד להניף פיל כבד כזה למעלה…

משם אל רחובות העיר, ממשיך ומתגלגל הלאה איטי איטי, בטוח מאד, יציב על הגלגל האחורי של ה'אפריקה' וחולף ברכות בתוך שורות אנשים חגיגיים שיצאו מתפילה בכנסיות והם מביטים בי ומחייכים בהבנה ומנידים את הראש בברכה, עובר בשוק בין הדוכנים ושובל האדם נחצה לשניים שאעבור בנחת, ואף אחד לא כועס, להיפך – מנפנפים לי לשלום, והנה השביל הארוך שחוצה את הפארק בין הפסלים לבין הילדים שמשחקים שם, מתפרץ אל סימטאות הנמל המוליכות לנהר ועל הגשר הלבן הגדול החדש שחוצה את המפרץ וממשיך לו בערבת האלאנטז'ו הלאה הלאה עד שהחלום מתפוגג לפתע מקריאות מואזין של כפר ערבי מרוחק…

ואני מתעורר ושוב מוצא את עצמי בשעה הבלתי הגיונית הזו, 4 בבוקר, ומבין ששוב חלמתי על מעבר לשטח.

באותה שנה מכרתי את הימאהה R1 וקניתי כתום. באותה שנה מעניינת גם התחתנתי ועברנו לדירת משפחה יקרה יותר מחור הרווקים הזול ששרצתי בו עם עוד 3 חבר'ה, וגם החלפתי עבודה ונכנסתי לפינה מלחיצה של צורך לספק הוכחות שאני טוב. היא עוד היתה סטודנטית באוניברסיטה של תל אביב והמשכורת האחת שלי פרנסה עכשיו שניים וכבר לא בדיוק הספיקה. הביטוח הכבד על האופנוע הרג אותי והתלבטתי אם לחדש אותו. בשטח, כך שכנעתי את עצמי על סמך הסברים של חברים, אפשר לרכב בלי ביטוח. לא נורא. יותר קל להזהר בשטח מאשר בכביש. לא כולם יסכימו עם זה אבל זה מה שהיה אצלי בראש.

ולפתע תפנית – הכל התעצם. בעזרת הפייסבוק ליקטתי חברים חדשים, הסתפחתי למין טייסת אנדורו כזאת, ודי מהר דאיתי איתם עמוק לג'ונגלים ישראליים. תחביב הסופ"שים של קצת שטח לייט ושבילים ירוקים טיפס עלה צמח וגדל מוטציונית לסינגלים סלעים והארד-אנדורו. היינו חבורה טובה, נושכת חזק, ותוך זמן קצר המראתי מעלה-מעלה ושמרתי איתם על קצבי פרא ביעפי הסופ"ש הנפלאים שלנו. זה עשה לי טוב, בעיקר כי האשה פירגנה ועודדה והייתי נעלם לימי שישי שלמים וחוזר בערב מיוזע ומטונף מאבק או מבוץ, ושמח.

וזה היה טוב עד שהתחיל להתפוגג.

היה קיץ. שכרנו משהו עלוב בתל אביב. דירה בבית קומות ישן, מעופשת משהו, מהבילה, מעיקה, חום בלתי נסבל כי המזגן התקלקל ובעל הבית שרמוטה, ותמיד כבר ביום שלישי היתה יוצאת לי הנשמה שיגיע כבר שישי. בא לי, כל כך בא לי, לעוף מכאן אל חורשות בן שמן או מסילת ציון או אפילו רחוק יותר, ממש רחוק יותר, לרמות נפתלי למשל, או לרמות יששכר או לרמות מנשה או לאיזה רמות אחרות העיקר לצאת מהדחס האורבני המזוין הזה שמדביק אותי אליו, לכוד כמו במלכודת דבק של חולדות ביוב עירוניות, לצאת מן הבית כשבגדי הרכיבה כבר עלי והאופנוע מחכה במחסן ולא צריך לקום ב-4 בבוקר ולהתערבל במיקסר של לוגיסטיקה, של עגלות וניגררים, וצילצולים לשותפים, וקשירות, ואיזוקים, ופחדים, וחששות, והתלבטויות איפה לקשור את העגלה ואיך לתכנן שלא יגנבו אותה עד שנחזור אחרי 6 שעות שבילינו בהרים, וכל התיאומים וקביעת הזמנים שתמיד מישהו לא עומד בהם ולא מגיע בזמן ועד שמתחילים לרכב כבר מתמשכת ויוצאת הנשמה, והחמה שורפת באמצע הרקיע ולא נשאר כלום מהרעננות של השחר –

ובא גל של דכדוך כזה על הכיף שהופך למועקה. על הזמן המבוזבז והרגעים שנמרחים והופכים לשעות מרגע הקימה ועד שייגע גלגל בשטח, במקום – כמו החבר מהמושב בערבה – פשוט לצאת מהבית למחסן, לגרור את ערימת הברזל המנומנמת החוצה, לדפוק במכונה קיק בריא ולעוף מהחצר בווילי שמח ובצריחות מפלטים דו פעימתיים, או סתם ככה בגרגור שקט וגז נמוך כי אתה מתחשב בשכנים, ורק אחרי שהשביל נפתח לפניך – ללעוס את המצערת עם כל השיניים והמלתעות.

זה הקטע החלש והדפוק של העכבר העירוני רוכב השטח שתמיד בסוף מביא אותך לפינה של נאחס ומפיל אותך לדכדוך, ואתה נזכר ומקנא באחים רוכבי הכביש, עמיתים לשעבר, שמתי שהדודא זוחלת והג'ננה מטרפת, פשוט נעלמים ליעף הירגעות, פה, עכשיו, כרגע, על המקום ובלי שהיות והתארגנויות, כמו זיגי, שלפעמים היה מוותר על ארוחת צהריים, יורד בהפסקה לחניון, מוציא את הסיביאר, דופק ראן לאשדוד וחוזר לקוביה במשרד. "יותר טוב מאוכל" – היה אומר שבע רצון מאד.

ואם תרצו – זו הדילמה הקיומית של אופנוען השטח שמתגורר בעיר: האם הרכיבה השבועית מספיק חשובה לך בחיים כדי לקדם אותה כמה מדרגות מעלה שתהפוך לכיף אמיתי שמתדלק את כל השבוע? – כי אז זה מחייב לעבור עם כל המשפחה לאיזה מושב או הרחבה של קיבוץ, או עיירת פריפריה וזה כבר אומר להפוך את כל החיים. ומצד שני, מה הם החיים ובשביל מי אתה חי?!…

פילוזופיה ומציאות. דגרנו על זה בבית. לא פשוט. שני אנשים שנולדו וחיו כל השנים בסימטאות הכרך והשדות הירוקים היחידים שהם מכירים הם כרי הדשא של גני יהושע, ולך עכשיו תהפוך את העולם ותהיה חתול במגפיים שמתגורר באיזה כפר נידח. ומה עם ההורים, והחברים, ובילויים, והיציאה הקלילה בערב לסרט או אפילו רק לקפה? ומה עם היערכות תחבורתית חדשה עם רכב או שניים במקום באופנוע, באופניים או אוטובוס אחד, כי שני אנשים צריכים להגיע לעיר כל בוקר כי שם העבודה, כי שם הלימודים, כי שם מרוכזים כל החיים שהכרת עד היום?

ובכל זאת הקדשנו לזה בדיקה והתארחנו אצל חברים במושבים שונים, אחד בצפון ואחד בדרום, ובדקנו אפשרויות והיתכנות, ואר כך ישבנו לערבב את כל החומרים ביחד והתבשלנו על זה עד שיצא לנו עשן שחור מהאזניים.

ולקחנו נשימה גדולה והחלטנו שהולכים על זה! בגבעת עדה יש בתים להשכרה בזול והרכבת בבינימינה קרובה. 10 דקות. נעבור לכפר. בבוקר נרכב ובערב נתכנס מאושרים מול הקמין, בחוץ יילל התן יקרא האוח ירחש העטלף.

כמעט סגרנו. נראה טוב.

טוב מידי. אולי הייתי אופטימי מידי… פתאום הסתיימו הלבטים, במפתיע נפל הכל. בשבת סגרירית ועגומה אחת התנפצתי על סלע במדבר יהודה ודפקתי את הקרסול חזק. דוקטורי הפלטינות הבטיחו לי שאוכל לחלום היטב על אופנועים בשנתיים הקרובות. מכרתי את הכתום ועכשיו אין כבר לבטים אם לחזור לכביש או לעבור לכפר. במקום אופנוע עברתי לרכב על נדנדת החטיפים של 'עלית': שנתיים 'כיף-כיף' – שנתיים 'פסק זמן'. בגלל שלא היה ביטוח אני מממן את כל הטיפול לבד. בקושי. לך תדע מתי יהיה לי כסף לאופנוע סיבוב נוסף. המון זמן להרהורי נפש.

לפחות אני גר קרוב לאיכילוב. גם זה משהו.

תמונות ראש ותחתית: אלי לייבנר