מסע בעקבות ה-A1 – האימפריה מכה שנית (פרק ב')

מאת: שריאל אילון ("אופניק") 

לקריאת כל "המסעות" הקודמים

תמונת ראש העמוד: אסף רחמים

*   *   *

לוקח אחר-צהריים חיובי – מתארגן על ההארלי לטייל

לעצמי אני אומר: רק שלא נתחיל לכל העניין להתרגל

עצמי עונה לי בהגיענו: אז נמשיך על הקטנוע בכבישים להתגלגל

אם אכן תאורית האושר תלוי המומנט שלי נכונה, הרי שרכיבה על מפלצת מומנט בת 1,700 סמ"ק משמעה נירוונה – אושר עילאי, מה שכנראה יהפוך בן רגע כל אופנוע A1 אחר לפתטי ולא רלוונטי, וכך גם את התוכנית שלי לדגימת ההיצע העשיר המתחדש והמסקרן של דגמי A1.

בסוף הכתבה הקודמת הזכרתי את ה MT07 הפופולרי של ימאהה, גם הלאונצ'ינו של בנלי נשמע מבטיח, שלא לדבר על הסקרמבלר של דוקאטי, ובל נשכח את ה Z900 לבית קאוואסאקי. אך לפתע פתאום בהשוואה ל-1700 של הארלי – כל המבחר הזה נראה קצת בנאלי, ולא בגלל הבנלי. נראה לי שלהתנסות על ההארלי דומה למי שהוזמן ל"על האש", רואה בכניסה כל מיני קבבים שיפודים ונקניקיות, אבל מקבל על ההתחלה נתח אסאדו 350 גרם עסיסי, ואחרי זה כשבקושי יכול לנשום, עוד אמור להתלהב מהפרגיות…

הדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן,

אני נכנס לאט עם הרבה טקס בישבן,

וכל אנשי המכירות אומרים: רק בוא תחתום לי כאן, וכאן, וכאן… 

הפעם הסיבוב היה קצר שלא לומר קצרצר. יצא לי להגיע לחולון באחר צהריים קייצי ומהביל, ולצאת לגיחה של חצי שעה לכוון רמלה דווקא בשעת שיא העומס. עד לרגע האחרון לא ידעתי מי תהיה כלת השמחה. בהגיעי ינוקא בלבל אותי עם הסקרמבלר האדמדם והמטריף בן 1,800 הסמ"ק, המאובזר לעייפה אפילו בברז לכיוון עומס קפיץ בבולם האחורי, אך התברר שהוא בנפח שלא ניתן להגביל ל-A1. רציתי את הפט-בוי הכה מבוקש, אך לבסוף קיבלתי דווקא את הסטריט בוב עם המושב הנמוך והכידון המוגבה.

במבט מקרוב המנוע לא נראה גדול יותר מה-883. דווקא מראה מנוע הספורטסטר נראה לי יותר טוב. למנוע המילווקי שמונה שסתומים ול-107 האינטש המעוקבים יש יתרון של כמעט ליטר על ה-883, אך כנראה שהוא מוסווה בפרופורציות של הצילינדרים וצלעות הקרור, כך יוצא שהעדפתי את מראה צמד הצילינדרים המחוטבים והזקורים של ה-883 על פני אלו הכבדים והשופעים של ה-107. עם זאת, החלק התחתון של מנוע ה-107 רחב יותר באופן מורגש.

לאחר המהפך התודעתי שעברתי על הספורסטר כבר לא נבהלתי מהכידון המוגבה, הנעתי ויצאתי לדרכי. לאכזבתי צליל המנוע לא דומיננטי וגם לא הרעידות, מה שהזכיר לי שוב את אותה המסקנה מהספורטסטר, ומעלה את התהייה איך יתכן שדווקא בהארלים שבהם הרעידות וצליל המנוע כל כך חשובים ומרכזיים לחוויית המשתמש, לא השכילו לספק בורר מצבים גם לגומיות של תושבות המנוע, כדי לשלוט בעוצמת הרעידות, ולא פחות חשוב, בורר לרמת רעש האגזוז.

הרי מסתבר – כפי שגיליתי לא מכבר, שאפילו הארלי יודעים לספק ברז לשליטה בעומס הקפיץ.

אבל בכל זאת, לא כדאי לעצבן הארליסט קשוח עם 3 בוררים שונים, הרי מי שרוצה אגזוז רועש לא ירצה מנוע חלק ואנמי, ולהיפך. למה לא לספק בורר אחד שישלוט גם על הרעידות, גם על הרעש, וגם על עומס הקפיץ? ואם כבר אז ניתן לדמיין את הטיפוסים שיבחרו במצבי הרכיבה השונים, ואף לסווג אותם לפי המוסיקה (האמריקאית) שהם אוהבים: בקצה הסקאלה הימני, עם בולם אחורי מכוון לשיא הקושי בסגנון הארד טייל, אגזוז פתוח לרווחה, ומנוע מווברץ ללא שיכוך גומי כלשהוא – מאזיני דת' מטאל מזוקנים (להמלצות על פלייליסטים – נא לפנות לכרובי).

בקצה השמאלי-שמאלני של הסקאלה, עם בולם אחורי רכרוכי לחלוטין, אגזוז חנוק, מנוע נטול רעידות, ומוסיקת פולק-קאונטרי באוזניות הבלו-טוש – נמצא הגבר המטרוסקסואלי החדש או משהו (להמלצות פלייליסט נא לפנות לשרה'לה שרון), ובאמצע – כל הקומבינציות האפשריות לבחירתך. אני למשל הייתי מכוון שני קליקים ימינה מהאמצע.

שרה'לה / ברז בורר / דת' מטאל – לחצו להגדלה

החווייה הקצרצרה על הסטריט בוב המחישה לי שוב כפי שכבר טענתי בפרק הראשון עד כמה רכיבת נסיון קצרה לא מספיקה לגיבוש דעה טובה ומוצקה על כלי. ממש כמו בספיד-דייט, מסמנים וי על כל מיני תכונות חיצוניות, רשימת מידות ומשקולות של רכיבים, תכונות או איברים, שלא מתגבשים לכדי ישות אחת ברורה. זאת בניגוד לחוויית הרכיבה על הגוצי וה-883  שבזמן שניתן לי עליהם הגעתי לבסוף לאותו רגע קסום של חיבור כל התכונות לכדי זהות ברורה המאפשרת קליק רגשי עם האופנוע.

בסטריט בוב מנח הידיים הגבוה, במפתיע לא הכאיב בזרועות או בכתפיים כפי שציפיתי, אך בחלוף חצי שעה התחלתי לחוש אי נוחות באזור הגב והשכמות עקב התנוחה הכפופה מעט קדימה. גם עניין הרוח הטריד מאד למרות שרכבתי בכביש איטי ועמוס. האצה למהירויות בואך הגיל שאנו מאחלים לחתן יום הולדת, מספיקה כדי לחוש חוסר נוחות מבחינת עומס הרוח על הזרועות והראש. מובן שהכידון הזה נוצר רק לצורך הפוזה והתחושה של "כל העולם על הזן שלי". ההיגוי מטבע הדברים מרגיש כבד ומסורבל. לצערי המקום היחיד שבו יכולתי לבדוק זאת היה בכיכרות של כפר חב"ד. ברור לי שעם הזמן מתרגלים לכך, והשליטה משתפרת, אך עדיין, לא זכור לי שראיתי כידונים שכאלה במסלולי הסופרמוטו… היי, נראה לי שעליתי על משהו! יכול להיות מאד מסקרן לראות מקצה סופרמוטו כשכולם מצוידים בכאלה כידונים, ואני מאמין שלא רק אני חושב כך.

ואם נחזור לתכונה הבולטת של הסטריט בוב הזה – המנוע, הרי שזהו מעיין כח בלתי נדלה. עם 4 שסתומים ו-2 מצתים לכל צילינדר, הפמפום העקבי שלו לא ניתן לעצירה, גם לא אם תתחיל לנוע בהילוך שני, או אם תשלב 2 הילוכים גבוהים יותר מהדרוש. הוא פשוט יוריד סל"ד לרמה דו או חד ספרתית (לא בדקתי על מד הסל"ד) כך שניתן לזהות כל פעימה נפרדת של הבוכנות הגדולות, אך במקום לקרקש ולכבות כמו כל מנוע נורמלי, הוא ממשיך לסחוב לאיטו עד שהסל"ד שוב עולה. מדהים.

ומצד שני, קשה לומר שהמנוע הרגיש חזק מדי או מפתיע באופן העברת הכח. כן מרגישים משיכה בריאה בכל פתיחת מצערת, אך יתכן שבגלל רצועת ההנעה המרככת את התחושות, או משום שהוזהרתי לא לעבור את ה-3 אלף סל"ד כיוון שהמנוע בהרצה, או פשוט בגלל שזה אופי הכלי- לא הרגשתי מאויים בשום שלב. אם עליי לתאר את המנוע הזה בשתי מילים – הענק העדין.

 

בחזרה בשביל העולה למתחם הארלי בחולון נתבקשתי להזדחל לאיטי לצורך צילום וכאן התגלה עוד פן של היציבות היתרה הנובעת ממסת המנוע הגדול בצרוף מושב בגובה הרצפה שמייצרים תחושה של "נחום תקום". מה שבתחילה נשמע לי כסוג של מוטציה לא הגיונית בעולם ה-A1 התגלה במפתיע כאופציה לא רעה ואפילו די יציבה ונשלטת, גם לרוכב הצעיר והנמוך, אם כי לא זכיתי לסחוט את מלוא הכח מהמנוע הגדול למרות ששיא המומנט מגיע ב-3 אלף סל"ד שאליהם הגעתי. עניין אחר לגמרי הוא המחיר, כ-130 אלף מכובדים שבהחלט מהווים מוטציה בסגמנט.

הסתקרנתי לברר מה המוממנט שמפיק התפלץ הזה, ושמחתי לגלות שמדובר בלא פחות מ 15 קג"מ (!), יותר מהפורד פיאסטה שלי שמספקת 11.6. וממנוע ה-883 המפיק רק 6.9. אך עם זאת כששאלתי עצמי עד כמה התבטא המומנט הזה בהנאה מהרכיבה, נאלצתי להודות שהפעם זה לא עבד. החיבור עם האופנוע כאמור לא קרה, ומה שכן קרה זה שהתחלתי שוב להיזכר בספורטסטר ולהכיר במעלותיו ובכך שיש בו בסה"כ מה שאני מחפש, וגם אפשרויות מעניינות לקיסטום לפי רצוני.

הולכת ונלחצת לי החוצה הכרעה:

איי לאב יו דוידסון, כן הארלי הי יה,

דוידסון ז'טם, איי לאב יו דוידסון, כן -הארלי, יה… 

כזכור את הפרק הקודם סיימתי בתוכנית לכתוב על ה-MT07 של ימאהה. כשהופיע לפני זמן לא רב, ועד לאחרונה, עיצובו נראה עתידני על גבול גרסת קונספט. אך כבר מאז סיום הכתבה, קדירת ה-A1 הרותחת והמבעבעת מפיקה ריחות וטעמים חדשים, ופתאום אני מרגיש שה-MT נראה לי היום כמו עוד אחד מהעדר. ללא ספק אופנוע טוב, אך כבר לא מרגש מבחינת הלוק. ולאחר מבט נוסף לתוך הבלילה הרוחשת גיליתי שם משהו חדש, קטן ונוצץ כמו תכשיט. חריג לחלוטין מבחינת הקריטריונים שהצבתי לבחירת המועמדים לבדיקה: אין לו שני צילינדרים, הספקו נמוך מ-47 כ"ס, והנפח באופן מביך, לא גדול בהרבה מהקטנוע שלי. ובכל זאת המראה המיוחד והביקורות הנלהבות גרמו לי להסתקרן מאד לגבי משפחת הוסקוורנות הכביש החדשות, ובמיוחד הסוורטפילן.

ועל כך- בתוכניתנו הבאה.