מסע האופנועים לפסגות ההימלאיה

תמונות: בני דויטש

בתוך פרצוף שלך!

בזרועות תמנון ובצבתות סרטן לופתת הודו את הזר הבא בשעריה ומצמיתה אותו למקומו. נחשי המדוזה המתפתלים שלה נכרכים סביבו, חונקים אותו, וומטביעים אותו בבליל ריחות קיצוני רוגש, צבעים לוהטים, טעמים חריפים ומראות קיצוניים. גם בלי מישוש ארבעה חושים חוטפים שוק זמני. הידע הנצבר ונסיון החיים האבולוציוני של איש המערב קורס מיידית אל מול הנחשול הזה אשר מעולם לא הורגל בשכמותו, ואשר לא ידעו מעודו. אזרח העולם הנפלט מן הטרמינל הממוזג אל הרחוב מוטח, ראשו לפנים, אל תוך קדירה לוהטת, שוצפת, פראית, מטלטלת.

הלם.

בפקעת אניגמת תנועתה הלא מובנת, בקשר הגורדי הבלתי מותר של מאות ריקשותיה ואופניה, בשאון יללות צופרי אלפי משאיותיה ואוטובוסיה, בנהר האדם שברחובותיה, במיליוני קבצניה, באין ספור הומלסיה השרועים בשולי הרחובות, בצד המסילות, מתחת לגשרי הרכבות ועל כל ספסל תחנת אוטובוס – נושפת העיר דלהי בכבדות את אויר ריאותיה הרותח, הלח, השחפני, השורקני, מכחכחת בגרונה המודלק, פולטת את שיעולה הנבחני הצרוד, הקולני, מתיזה מנחיריה סילון עשן מחניק, דלוח, גופריתי, מעושן, מטוגן. משמיה המפויחים קולחים אדים מהבילים האופפים-מטביעים את הזר המבועת בחום כבשני.

רתע.

קפואה ומשומרת בענבר הזמן נחה תת היבשת ההודית הענקית במקום בו הניח אותה הכובש הבריטי לפני 67 שנה, תנועותיה עצלות ואיבריה רפויים, מטלטלת-מתערסלת ברכות בין מעגלי הזמן המודרני השוטף מעליה ובה בקושי נוגע.

להוציא פסלי בודהה ענקים וצבעוניים מאד, התפאורה מינימליסטית. אין בהודו רכבות מהירות, לא גשרים מעל תהומות לא מנהרות חצובות בסלע לא מונומנטים או אובליסקים מפליאים, לא מבני ציבור מרשימים. לתייר הישראלי זו בבואה של ארץ ישראל בשנות ה-50, סגנון חיים פשוט מאד, ספרטני, דל, לא שאפתני, ואפס סימן לתנופת בניה או חזון. הארץ הגדולה מתקיימת בתחזוקת שבר: אם מתקלקל – מתקנים.

הקידמה והמודרנה פוסעות לתוך הודו בצעד תימני: שניים קדימה אחד אחורה. "סבקוץ' מילגה" – אומר ההודי בהשלמה ומתכוון כי אולי יבוא האוטובוס בזמן ואולי לא, הדרך תהיה פתוחה או חסומה, הגנרטור העירוני יספק חשמל או תשאר העיר בחשכה, יהיה אינטרנט או שלא.

הכל ייתכן.

 

הבנת הודו 1: אין פרות קדושות

11 איש עולים על אוטובוס. מדלהי למנאלי יש 450 ק"מ אבל בהודו המרחק הזה שווה ערך ל-1450 ק"מ ותיכף גם תבינו למה. האוטובוס נישא בתוך קילוח עצום של אופנועים בזרם התנועה, בכידון אוחזות ידיים כהות, על הראש טורבן סיקי קלוע, מתחתיו מתנופף זקן ברוח, מאחור אשה רפויה תלויה על הצד כמו סל כביסה ובידיה תינוק מנומנם. לאף אחד אין קסדה, כמובן. משפחה בתנועה.

11 אנשים על אוטובוס ו-4 אנשי צוות עומדים עליהם לשרתם: מנהל הנסיעה, נהג 1, נהג 2, ועוזר. יום אחד גם העוזר יקודם ויהיה נהג אבל בינתיים יש לו תחומי אחריות הנוגעים לנקיון החלונות והפנסים והעמסת תיקי המטען. ארץ עניה הודו, ויש מחוייבות ונדרשת הבנה איך להאכיל את מיליארד ומשהו הפיות, אז יש אינפלציה בתפקידים הגוררת הסתפקות במועט בעניין השכר, אבל חרפת רעב – אין. צמודים לחלונות ראינו אנשים כורעים בצידי הדרכים ומנפצים בפטישים אבנים לחצץ. אפשר לנייד למקום קראשר הידראולי שהספקו לשעה פי 2000 אבל חבל כי ככה יש עבודה לכפר שלם. בצבא ההודי משרתים למעלה ממיליון חיילים, חלקם הגדול בתפקידי ממשל אזרחיים. כל אחד בהודו עושה משהו ומתוגמל במשהו. סידור סביר המרצה את כולם.

האוטובוס דוהר וצופר. דבוקים לחלונות אנחנו רואים את הפרות הרובצות בדרכים. הן אינן קדושות, בכל אופן לא יותר מהקופים, הכלבים והכבשים שרובצים איתם. מעגלי החיים במרחב הציבורי משותפים לכולם. אדם פרה כלב או חזיר עסוקים בעיניניהם ואיש לא חושב שהם מפריעים. קיום מעגלי. תפיסת המציאות על פי בודהה היא חידוש ההוויה הארצית בגלגולים משתנים. יש מצב שהפרה או הכלב שברחוב היו אתמול סבא שלי שנפטר, אז נעקוף אותו בנחת. קודם נצפור, כמובן.

העם ההודי מתגלגל כל היממה, כל השבוע, כל השנה. ללא הפסקה. ארץ ענקית הנצרכת לשינוע סחורות אינסופי, אבל אין מספיק כבישים. מעיר לעיר הולך כביש אחד והוא נסלל בריבוד גרוע, בתשתית רעועה עם תאריך תפוגה של שנתיים בערך. אחר כך הוא מתפורר. אתה הזר, לעולם לא תדע האם הכביש שהיה פה בביקורך האחרון עודנו קיים. בין מנאלי לעיר לה הקטעים הסלולים משתווים לקטעים המפוררים ואורך כל אחד מהם עשרות קילומטרים שכולם עירבול מעיים, שקשוק עצמות, ורעידות גלגל וכידון. מידי פעם סוללים קטע אבל הכביש כולו לעולם יהיה סלול רק בחלום. סיכום הכביש ההודי והגדרתו במילה אחת: חרא!

ומסביב ייהום הצבע. תפיסת היופי ההודית היא בלגן רב-גוני. בצבעים עזים מסמן ההודי את רכושו ואת הסובב אותו: בתים, מכוניות, נשים. כקונטרסט הוא עצמו נשאר דהוי למראה ובכפכפים. מהר להר ומגבעה לגבעה הוא תולה דגלים צבעוניים, שיבואו מזל וברכה. לידם הוא בונה גומפה קטנה, תל תפילה. בכניסה לכפרים הוא מקים שערי כניסה גדולים. רוב העם מתבוסס בדלות קיומית, בשלוליות, זבל, במדמנה ובכאוס, אבל ההודי לא מוחה גם לא ממורמר. לתוך כך הוא נולד, זה דין קיומו ואין מה לשאוף לשינוי. ככה פשוט. משלים עם עוניו ומחסורו, לא מקנא באיש. הרע כמו הטוב מתקבל בהשלמה.

אחרי 15 שעות צפצוף צפירה ושעטת אמוק של 2 נהגים שאמורים להחזיר את הרכב המיושן והמקרקש עד הבוקר לדלהי, עצרנו סוף סוף במנאלי.

במגרש החניה של המלון כורעת ברך כיתת אנפילדים. הכל מוכן למחר? – אולי.

תסמונת הגבהים החמקמקת

עד הגיענו היה להם להודים מספיק זמן להכין את האופנועים והם אכן עמדו במשימה בכבוד. עובדה שהתחלנו לרכב רק באיחור של 3 שעות. יפה. לפתחו של הכוך הנושא את השלט "מרכז האנפילד במנאלי" רבצנו כג'אמוסים בביצת האבק כשהמכונאים מעבירים מקצה שיפור מזורז לכל אופנוע עד שניתן האישור: מוכן.

הכביש העולה ממנאלי ללה הוא אוטסטראדה מפוארת ובה נתיב אחד לכל כיוון. לפעמים הדרך מהדקת חגורה על מתניה הצרים והנתיב לכל כיוון הוא אותו אחד עצמו… יותר קל להסתדר באופנוע מאשר במכונית אבל הרבה מהנוף לא רואים כי הידיים מאומצות בכידון והעיניים בדרך. יש לתכנן בקפידה את המעבר הצמוד מאד למשאיות ולאוטובוסים המופיעים פתע ממול ובחירת המשעול הפחות גרוע בין האבנים בקטעים שאינם סלולים. על הסקדיול היומי – 200 ק"מ, הבוקר יפה קייצי ואופטימי, ההרים ירוקים, השמיים כחולים והאנפילדים שחורים. תהלוכה צבעונית עם דמויות מחופשות ותופים (חתונה? לויה? תפילה?) נחלצת מצלע ההר ועוברת את הכביש. מכל פינה פורצים קילוחי מים. הודו רוויה מאד.

ואנחנו שותים. יש להקפיד על שתיה מאסיבית כדי לדלל את הדם. בגבהים של ההימלאיה האויר דליל ויש סכנה של קרישי דם. הודו חופזת לנו מהצדדים, אנו מתרשמים מהנופים הכבירים אבל לראות ממש – נאדה. פותחים משקפים להתחבר לסביבה ובתמורה הסביבה מתחברת אלינו בדמות דבורה מקומית החודרת לתוך קסדת אחת הרוכבות, ועוקצת. תוך שעתיים העין השמאלית שלה עצומה לגמרי, ככה אי אפשר לרכב, והיא עוברת לרכב הליווי. את מקומה על האנפילד תופסים המכונאי ההודי ועוזרו, אחד עם קסדת 1/2 והשני עם כובע צמר. הקסדה כהמלצה.

אחד האופנועים מתפנצ'ר באחורי. המכונאים מפרקים ותוך כדי מגלים 3 שפיצים שבורים. מחליפים, ובהרכבה צובטים את הפנימית. מפרקים שוב. בין כה וכה אנחנו שולפים חטיפים כי ארוחת הצהריים קצת מתעכבת. עיכוב פה ועיכוב שם והלילה כבר מתנפל עלינו. הטמפרטורה צונחת כמו מטוס פייפר שאיבד את המנוע. ממצב של 25 מעלות בצהריים נגיע למינוס 5 מעלות בחושך. נוסעים באפלת המדרונים ומחפשים אויר לנשימה. הרום – 4,800 מטר וסימפטומים של מחלת הגבהים המפורסמת מתחילים לצוץ: סחרחורות, רעד, כאבי ראש, בחילה, כאבי בטן, עיקצוצים בקצות האצבעות.

השעה 10:30 בלילה. סרצ'יו. זהו להיום? – אכן! לפנינו מאהל לנהגי משאיות מזדמנים, מעין פטנט הודי של אורחן דרכים: אוהל אטום היטב ובו 2 מיטות, מאחור צמוד אוהל-שרותים עם כיור ואסלה ומלפנים מבואה-מרפסת. פטנט נחמד. לפעמים יש אפילו שטיח מקיר לקיר (מיריעה ליריעה). שותים צ'אי מסאלה מתוק מבחיל והגנרטור מחרחר ומשתתק. עלטה. זוחלים כחפרפרות עיוורות למיטות, לא מעיזים להתפשט מחשש שהבולבול יקפא, ו-2 שמיכות איכרים עבות וגסות קולטות אותנו לחיקן עם כל הבגדים, ונא לא לשכוח כובע צמר על הראש.

בבוקר אנחנו מגלים ערוץ שמצידו האחד מדרון גרניט שחור ומצידו השני מדרון גיר לבן. טכניקולור. אוגש מסביר משהו על זה שפעם הים כיסה את ההימלאיה ויש תופעה גיאולוגית כלשהי. בני דויטש הצלם שולף מהתיק את מצלמת הרחפן החדשה שסחב בדחילו ורחימו כל הדרך מציון (יחד עם טון ציוד נוסף והתרוצץ כמו מטורף לצלם כל פסיק, מקצוען!)  עכשיו נצלם את היפעה מגבוה. הרחפן מביט בנו רגע מגובה 2 מטר, מחייך חיוך עצוב, חג ומתנודד, צונח ומתרסק. האויר דליל מידי, ואין להליקופטרים כוח עילוי. אופס, לא חשבנו על זה…

הכביש השני הכי מסוכן בעולם

ככל שעולים בגובה הופך הירוק למדבר. מדרונות אבן צבעונית עצומים נוראי הוד ששלג בראשם. בעמק למטה תמיד יזרום נהר. הכביש ממנאלי ללה מפותל והדוק ונחשב לכביש השני הכי מסוכן אחרי דרך המוות בבוליביה. לאחר שסידרה לנו יום אחד שפוי חלקית, מתנפלת עלינו הדרך ועוקצת אותנו. אחד מחברי הקבוצה לא מתקשר עם משאית מזדמנת והיא דוחקת אותו לשוליים. בהלה קלה, והנה האופנוע כבר טס במדרון למטה אל אבדנו. אחרי כ-20 מטר הוא נופל על הצד. האנפילד והבחור שוכבים במורד על הסלעים ומחכים לישועה. נס. מישהו מהקבוצה שנבהל מהמראה, נועל קדמי ונופל גם הוא. מגיעים המכונאים ההודים, מסקלים אבנים הצידה ופותחים סינגל טיפוס. חבל נקשר ואחרי שעה הגלגלים שוב על הדרך. חוץ ממראה שבורה אין נזק והאנפילד מניע כאילו זה עתה לא עבר ארוע טראומתי.

ובינתיים – סייד אפקט: ההודי הצנום האוחז בהגה רכב הליווי מצליח במיומנות גדולה לפספס את כל ההתרחשות המסעירה, לא שם לב לקורה מתחת לאפו, וממשיך בנסיעה קדימה. מרגע זה ועד סוף היום נחפש אנחנו אותו והוא אותנו כשכל אחד מהצדדים עוצר לשאול במחסומי צבא ובקיוסקים אם נראה האחר חולף בדרך. כך, מעדויות מזדמנות, נמצאנו למדים שהרכב כבר נסע מאות קילומטר קדימה לנקודת הסיום. אתם שואלים למה לא היה עימו קשר סלולרי? – הא! אין במרחב ההודי קליטה או WIFI. פשוט לא.

עם הרכב הנעלם נגוזה והתנדפה גם ארוחת הצהריים שלנו. עושים פול חטיפים ממה שיש בתרמילים הקשורים לאופנוע, קונים מיים בקיוסק טיבטי ובודקים למה הדרך חסומה. חזיון נפרץ הוא בהודו שכביש מתאדה מהיום למחר והפניה לכיוון הרצוי נודדת 40 ק"מ קדימה. אלמנטרי, דיר ינוקא, לא צריך להתרגש. מן הון להון השעה כבר חמש וחצי אחה"צ ואוגש שמתייעץ ממושכות בג'יפיאסו מודיע שסבבה, יש עוד 80 ק"מ שייקחו בערך 4 שעות כי הדרך לא סלולה.

עם הרכב הנעלם נגוזו גם מיכלי הדלק שהיו קשורים לו על הגגון ואנחנו מחפשים פתרון למצוקת נוזל החיים. כפר לאדאקי שכוח אל מופיע מעבר להרים ואנחנו שמים פעמינו לבקתה דלה שם על פי הצהרות המקומיים חי איש הדלק של הכפר. ואכן! ההולכים בחושך ראו אור גדול והמקומי שולף ומוציא לחצר מיכל שקוף וביניקה נמרצת מצינורית הוא ממלא בקבוקי ויסקי 'ג'וני ווקר'. ההתחשבנות היא לפי 950 סמ"ק לבקבוק. אוגש, המדיר גרונו מאלכוהול, לא יודע שבכל בקבוק יש רק 750 צנטיליטרים. "מילא – הוא נד בהשלמה – הלכו כמה רופיות חינם".

כפרת עוונות. כל אופנוע מקבל 4 בקבוקי וויסקי, נחושים אנו יוצאים מהכפר לתוך ההרים, ומיד מגיע הצפוי: תוך קילומטר מתחילים האנפילדים לחרחר לקרטע לגמגם ולהשתנק מהדלק המזוהם המעורבב במים. נו, מה ציפית מג'וני ווקר? האנפילד הנאמן הזוכר כי לסבל יולד, נושך שפתי צילינדר וארכובה ומושך קדימה בעייפות קארמית כשהוא משווע להרבה גז ביניים והמון משיכות קלאץ'. ירח הודי עגול ויפה עולה על הרי ההימלאיה והמראה מקסים ומרגש את אוגש שחייב, פשוט חייב כאן ועכשיו להעביר לנו שיעור באסטרונומיה. חבורה מאובקת מותשת ושבויה עומדת במעגל מתנדנד ועוקבת אחר קרן לייזר אדומה המשוטטת ברקיע השחור, מגלה לנו מבנים פרהיסטוריים של דובות ועגלות גדולות וקטנות. אוגש מאתר את כוכב הצפון אבל כשנחזור לנוע הוא ימשיך וינווט עם הג'י-פי-אס… טלטולים, אבנים, חציית נחלים ומאהל הודי כמו בלילה הקודם מחכה לנו על שפת אגם. השעה כמעט 10 בלילה, העצמות רוחפות, השלד לא בדיוק מחובר לעצמו, הסחוס במפרקים הפך שלולית וכולם מפורקים. "בא לי לזרוק את עצמי עם האופנוע לאגם" – מבטא מישהו את התחושה הכללית.

רכב הליווי האובד נמצא. בתוכו יש לנו גיטרה. עד שהטבח מבשל לנו את מנת האורז היומית ועד שהמכונאים ההודים מפרקים מנקים ומרכיבים שוב את מיכלי הדלק המזוהמים, אנחנו מתגבשים למקהלה מפוארת שמזייפת בצווחות את החומר הטוב עליו טרחו במקור מאיר אריאל ואהוד בנאי. לפחות אחד מהם עוד מסוגל לגלות חמלה ולסלוח לנו.

מנוחה ליגע.

הבנת הודו 2: צמחונות בצפירה

ההודים צימחונים. התפריט העיקרי – אורז וירקות, והכל מתובל מרמה סבירה של ספייסי עד חריכת פה אש-תנור. פה ושם תורמת תרנגולת שדופה את עצמותיה לתפריט אבל זה נדיר. את בליל האורז בצלחת מנגבים ההודים עם פיתת הצ'אפטי השטוחה ומקנחים בתה. קפה בקושי אפשר למצוא וגם אז אינו איכותי וכדאי לוותר על התענוג.

מי שטורף נפשו בכפו ומתברג לתנועה ההודית צריך לדעת כמה דברים בסיסיים והחשוב בהם הוא: אין תמרורים. נשבע לכם בהורתי היקרה – לא ראיתי תמרורים בהודו! בעיר יש 2 שלטי הוראה בסגנון אין חניה ואין כניסה וזהו. את השאר משלים וממלא שוטר תנועה משועמם, משרוקית בפיו, ובדרך כלל הוא מעדיף לקשקש עם חבר מזדמן. התנועה רגילה להסתדר היטב גם בלעדיו. בהרים שולט תמרור אחד בלבד ובו דמות חצוצרה המצווה: צפור! על כל רכב יש הוראה כתובה: "BLOW HORN" (צפור!). הצפירה כהוראה ממשלתית, כפתרון לגודש תעבורתי, כשפת תקשורת הכי מובנת לכולם, כדביל כנבון. סע וצפור. אתה צופר – אני שם לב ומתחשב. ככה פשוט. לא תאמינו – אבל זה עובד ועובד טוב.

האנפילד הוא אולי הוותיק באופנועי הודו אבל אינו הנפוץ ביותר. הוא גדול ומגושם וההודים צריכים משהו רזה ודל סמ"ק להתגלגלות האורבנית. לשם כך יש להם מיליון ורבע מפעלים שמייצרים אופנועים קלילים ובהם מנוע 125-200-250 סמ"ק. זה מספיק. האנפילד משמש את משתמשי הדרך הכבדים יותר, הבינעירוניים, ההרריים ואת התיירים כמובן.

האופנוע הזה, בן אלמוות במהותו, מתאים להודו והודו מתאימה לו. "סבקוץ' מילגה" –  אומר לעצמו האנפילד ועושה את כל אשר יבקש הרוכב. הוא אמין, הוא עביר, הוא סחיר והוא לא שביר. אחרי שבוע באוכפו ו-1000 ק"מ חלקם שטח, אנחנו סומכים עליו בשתי ידיים ויחד איתו בערבו של היום הרביעי אנחנו נכנסים לעיר הצפונית, לה.

מ-לה אל המעולה

LEH היא עיר שמונחת לה בחצי הגובה של הרי ההימלאיה, 3,500 מטר. פרנסת תושבי העיר ברובה על התיירים ובנובמבר, כשמגיע החורף הקשה, סוגר השלג את הכביש והעיר מתנתקת לה מן העולם לתקופה של לפחות 5 חודשים תמימים. בתקופה זו חלק מסוחריה ובעלי חנויות המזכרות נמלטים ועוברים להתארח אצל קרובים בשאר חלקי הודו. למי שאין את פריבילגיית ההתעלקות הזו פשוט מסתגר בבית ומכלה את המזון שאגר.

בבית המלון אנחנו מתנפלים על המקלחות. פעם ראשונה השבוע מים חמים. מבחוץ שומעים את הגנרטור של המלון מתניע ומדומם חליפות עם כל נפילה ברשת החשמל העירונית ויש הרבה נפילות כאלו. כנראה תחנת חשמל בריטית משנות ה-40.

מ-לה מטפסת הדרך אל מעבר הקארדונג-לה שהוא הפס המוטורי הכי גבוה בעולם ומשם מעברו השני של הפס לעמק נוברה.רצועת הכביש המשובשת הזו בת 150 הק"מ היא אחת החויות היותר יפות שאופנוען יכול לבקש לעצמו. תחילתה בטיפוס תלול של 2100 מטר הנדחסים לתוך 27 קילומטר כביש שאין בהם 10 מטר קו ישר. הכל פניות שמאלה וימינה, רובן חדות. אם אתה מיומן מספיק ויש לך ביצים עם דופן עבה, אתה תופר אותו בזיגזג מהיר שמכניס אותך לטריפ עילאי. אני לא זוכר הרבה כבישים בעולם שככה נהניתי מהם.

מה שעוד מדהים בו זה שאתה מתחיל אותו בקיץ ומסיים בחורף. בלה חמים ונעים ובקארדונגלה יורד שלג. אתה יוצא מהעיר בחולצה קצרה ובמרומי הפס אתה ממהר לחנוט את עצמך בסמרטוטים לרוב. אחרי שגמרת לקפוא ולהצטלם, אתה קופץ שוב על האופנוע ויורד מעברו השני של ההר לעמק נוברה ולמשטחי הדיונות שבו. איך הגיעו דיונות להרים הגבוהים? – עופר אוגש מסביר שוב על תופעה גיאולוגית כלשהי של התפוררות שכבת הגיר מהסלעים. גם אנחנו מתפוררים מהבגדים כי שוב קיץ.

גם אוגש בעצמו הוא סוג של תופעה. לטעמי מסע לקצווי עולם מן הדין שיהא איתו. טיפוס של שואף קצה, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. תמיד, במסע איתו, בסיומם של היום הראשון או השני תרגישו שהוא הגדיש עליכם את הסאה, מתח לכם את הסבלנות, דחק את כושר הסבל לאיזה קצה בלתי נסבל ומישהו כאן צריך לחטוף מכות על הגזמה פראית. אז חלה אתנחתא ופתאום מבינים שהחויה שקיבלתם היא ייחודית. איתו החויה לעולם תהיה קיצונית יותר, בעלת שפיצים וקצוות משוננים יותר ולפיכך גם מרגשת יותר. מאוגש תקבל את כל מה שהאחרים מציעים ועוד קצת, עוד טיפה, עוד משהו, עוד בונוס שיהפוך את הטיול שלך למיוחד ולחויה שלא תשכח ממך עד אחרון ימיך. תוך כדי המסע תתוודע לפינות שקיימות בך ואולי עוד לא נחשפת לקיומן וצריך מישהו שיחפור אותן החוצה, מישהו שהשפיץ שלו נמצא קצת יותר גבוה מאצל האיש הממוצע, וטוב שכך.

ובנקודה זו אני חושב שאסיים. נראה לי שאמרתי וסיפרתי בערך חצי ממה שפועם בתוכי מהמסע המופלא הזה. אם גם אתם מרגישים כי עוד לא התחלתי את הכתבה סימן הוא שחווית הודו גדולה וכבירה ממילים. הכי טוב שתסעו לשם גם אתם ותחוו את הודו לבד. רגע, מה לבד? – קחו את אוגש אתכם!

טיפים לרוכב ההימלאיה (בקיץ)

1. קבל בהבנה ובהכנעה שמסגרת הזמן המתוכנן לא תואמת את הווית החיים ההודית. בטיול של 12 אופנועים לעולם יתעכב משהו, ישתהה משהו. כמו כן גם משהו יתקלקל, משהו יצטרך תיקון, האוכל יתפייד, הגשר יפול למים רגע לפני שתגיע לחצות אותו ובמקום שהבטיחו לך כביש יהיה מדבר. שכח ממחשב, שכח מסלולרי, שכח מהבית, שכח מאשתך, שכח מהבוס ומהעבודה. סע להרים בראש רגוע ותזהר ממשאיות שלא צופרות. אם אחרי 10 ימים תחזור כולך לציויליזציה – אשריך. רוב הסיכויים שחלק ממך ישאר במזרח.
2. האוכל מתובל מאד, חדגוני ולא תמיד זמין. כדאי להצטייד בהרבה חטיפים ושוקולד מתוק ומנחם.
3. הבא איתך תיק גב גדול וקשור אותו מאחוריך על האופנוע. כל מה שאמנה מכאן ואילך כדאי שיהיה בתוכו.
4. קרם שיזוף: ההימלאיה הם הרים מדבריים גבוהים ואתה קרוב לשמש.
5. קרם לשפתיים: האויר יבש הרוח חזקה והעור והשפתיים מתייבשים. מומלץ גם להביא קרם לחות.
6. ביגוד: מעיל 4 עונות וחליפת סערה יענו את כל צרכי האקלים המשתנה. לא צריך יותר מזה.
7. נייר מגבת או גלילי טואלט: קח והרבה. האף דולף-נוזל כל הזמן.
8. אכול ארוחת בוקר. זה אולי האוכל היחיד שתראה כל היום.
9. חייבים לשתות, הרבה, כל הזמן, ותוך כדי תנועה. הפתרון האידיאלי – קאמל בק (שלוקר).
10. אלכוהול: שכח מזה עד אחרי המסע. לא הולך טוב עם כדורי הגובה.