מסע פרידה – מסע פתיחה

תמונות: עמרי גוטמן; וידאו: צילום ועריכה – תומר "כרובי" ברעם; תודה גדולה לדני ורמה גת ממושב גמלא על החיבוק והאירוח הנפלא.

רכבו: רענן כרמיאלי, עמיר הזאב שבתאי, בועז בר, תומר "כרובי" ברעם, מוטי "ינוקא" גלברט.

*   *   *

בחזרה לעבר

השנה חגג העולם 30 שנה (אספנות?!) לסרט "בחזרה לעתיד", בו מרטי מקפליי קופץ אל תוך מכונית הדלוריאן ובהגיעו למהירות של שמונים מייל לשעה, חוזר אחורה בזמן לשנת 1955.

כצעד פתיחה החלטנו לחזור גם אנחנו בזמן, ולטפל באופנת הרטרו העכשווית ולראות מי מהאופנועים עליהם רכבנו מחזיר אותנו שלושים שנה אחורה ל-1985, או אפילו ל-1955, ומשחזר לנו חלק מהתחושות מהימים שבהם היינו יפים ובעלי בלורית שיער על הראש ולא על הגב. לשם כך, כינסנו את כל האופנועים החדשים הקיימים כיום והעונים להגדרה 'אופנועי רטרו': הרויאל אנפילד GT, מוטוגוצי V7, דוקאטי סקרמבלר, הארלי ספורטסטר 883 וה-ב.מ.וו R-9-T. כל האופנועים הללו מתרפקים על העבר בצורה כזו או אחרת, ללא גאדג'טים כאלה ואחרים, ללא מחשב ניהול, ללא בולמים אקטיביים אשר מתכווננים אוטומטית לפי פקודות מהלווין של נאס"א, אלא מנסים לשדר אופנוע בתצורתו הבסיסית הפשוטה ביותר של זוג גלגלים, מנוע, מושב וכידון, כולם בעלי תצורות מנוע קירור אוויר אשר הולכות כמה עשורים אחורה בזמן.

באיזשהו מקום התייחסנו לרכיבה הזאת כאל מסע פרידה מהאופנועים מקוררי האוויר. אלה שנותנים טעימה ופותחים צוהר לאופנועים של פעם, שניה לפני שהיורו 4 מעביר אותם כנראה לעולם שקצת פיח עדיין מותר בו. כן, יכול להיות שעוד נראה את אותם האופנועים עם עוד ממיר ועוד חגורת חנק כזו או אחרת, אבל ככה, בתצורתם הקרובה ביותר לגולמית שלהם, כבר לא נראה אותם. הם עומדים להיעלם מן העולם. כך שמצד אחד זה מסע פרידה מהאופנועים מקוררי האוויר עליהם כל הכותבים כאן גדלו ופינטזו בשנות בגרותם או מעבר, ומהעבר השני, מסע פתיחה וגיבוש מתוק במיוחד מבחינתנו לאתר 'דו"גיגים' החדש שלנו.

נבהיר ונאמר שזהו כלל וכלל אינו מבחן השוואתי. שהרי לא באמת ניתן להשוות בין בימר שעולה 140,000 ש"ח לאנפילד שעולה כשליש ממנו. פשוט לקחנו את האופנועים ויצאנו לדרך בהתאם לימים בהם חשובה היתה הדרך עצמה ולא כמה זמן היא לוקחת. זהו מסע של תחושות. מסע של להרגיש את האופנועים ולא באמת לבחון אותם. ניסיון לפרוט על בלוטות ה'פעם היינו' שלנו, אבל בלי הצרות היומיומיות שהיו בזמנו חלק בלתי נפרד מהחיים עם אותם אופנועים ישנים.

אז פלוטוניום אין לנו וגם לא דלוריאן, אבל רוח נוסטלגית ואוקטן 95 כן היה, וכך יצאנו לדרך חמישה רוכבים על חמישה אופנועי רטרו, ועוד אחד שישי שיצטרף במהלך הדרך.

 

 

האסיאתי – רויאל אנפילד

באופן אישי, את המסע לעבר התחלתי עם האנפילד GT אותו נפל בחלקי לאסוף מן הסוכנות. האנפילד הוא הדבר הקרוב ביותר לאופנוע רטרו אמיתי, בעיקר כי הוא מיוצר כמעט ללא שינוי עוד מהתקופה ההיא שבו הוא יוצר על ידי חברת אנפילד הבריטית. המנוע הוא סינגל אשר יוצר לראשונה אי שם בשנת 1933, והמבוסס על מנועו של דגם ה'בולט' של החברה עם 535 סמ"ק. נכון שלעומת ה'בולט' הוא הרבה יותר מודרני, מוזרק דלק, צמד בולמי פאיולי איטלקיים, בלמי דיסק ובסך הכל נראה הרבה יותר מושקע מהבולט, אבל הדרך הביתה לוותה בקללות.

הוויברציות שהאופנוע מייצר הרדימו אצלי כל חלקה טובה. הצילינדר היחיד שפועם בליבו של המנוע הזה מורגש – תרתי משמע, בכל עליה וירידה שלו בסל"ד, וזה חלק מהקסם שלו, לטוב ולרע. עם הזמן הצלחתי למצוא אצלו את נקודת השפיות באיזור 110-115 קמ"ש בהילוך החמישי, שם הוויברציות הן מינימליות. הפתיעה אותי העובדה שבזכות תנוחת הרכיבה השפופה שמכתיב כידון הקליפ-און, האנפילד היה הכי נוח במהירות של מעל 100 קמ"ש בכל מה שקשור לרוח חזית. שאר האופנועים – עקב תנוחת הרכיבה הזקופה, מתמודדים הרבה פחות טוב עם הרוח ועקב כך גם איתם היה לי בלתי נסבל לרכב מעל ל- 120. למי שלא רגיל למנוע סינגל ולוויברציות שהוא מייצר, יקח זמן להתרגל אליו. (עמיר, הרוכב ביום יום על אופנוע המבוסס על KTM דיוק 640 אשר רוטט ה-ר-ב-ה יותר מהאנפילד, טען שהוא כלל לא מרגיש את הויברציות…)

למרות האנטגוניזם עד כדי גיחוך שיצר מראה איכות החומרים של האנפילד אצל עמיר בתחילת המסע, הרי שבסופו הוא לא רק הופתע ממנו אלא התאהב בו. "למרות קווי העיצוב המצויינים, האופנוע נראה לא משהו בכלל. ניסיתי להימנע מלרכוב עליו כמה שרק יכולתי, אבל משעליתי עליו, הופתעתי מההנאה שהוא סיפק לי ואהבתי אותו. באמת. אז נכון, האופנוע הזה לא הבחורה הכי יפה במסיבה, אבל היא לגמרי שווה במיטה. ויברציות? אולי יש קצת אבל ככה זה עם אופנועים בעלי אופי. צבע? האדום נראה בסדר גמור. המתכת מלוטשת גרוע? נו.. זה רק מוסיף אמינות לסיפור סביבו שככה היו בונים פעם וזה הכי רטרו שיש. ניקל על הכנפיים בעלי הצבע האפור מוות? צביעה היא עניין של גרושים. המתלים רכים מדי? הכי טוב בתוך העיר. האופנוע הזה קונה אותך בנסיעה עליו. כן, קצת מפחיד להיכנס נמוך לסיבובים עם הצמיגים האלה, אבל לא יודע אם מי שקונה אותו חושב באמת להיכנס אתו למוד של רייסר. השדר שמעביר לך האופנוע הוא פשוט, תמים, חם. הוא מקבל אותך בזרועות פתוחות עם תנוחת רכיבה מושלמת, ומתאמץ לרצות אותך. האופנוע הזה קנה אותי בצניעות שלו לעומת הכיף שהוא מספק, עד שבא לי לחבק אותו".

בועז לא התחבר כלל אל האנפילד, ובעיקר לא אל תנוחת הרכיבה שהוא מכתיב בשל הכידון הנמוך וחוסר היכולת לחבוק את המיכל עם הרגליים. כנ"ל גם תומר אשר ניגש לאנפילד עם ציפיות גבוהות בעקבות המראה הנכון והשם הנכון, אך התאכזב מהנוקשות והחספוס. אנחנו עוד נחזור לאנפילד איתו התחלתי את המסע ואיתו גם אסיים.

 

בורן אין דה יו אס איי – הארלי דיווידסון 

עלינו על האופנועים ופנינו צפונה, כשהפעם אני על ההארלי דיווידסון ספורטסטר איירון 883. הספורטסטר – על שלל גרסאותיו השונות, מיוצר מ-1957, כאשר השינוי הגדול ביותר שעבר בחייו היה המעבר ממנועים בעלי ראש ברזל יצוק למנועי האבולושן החדשים ב-1983, שם ראשי המנוע הם מאלומיניום. מעבר לזאת, באמת שההארלי לא השתנה עם השנים, כמו גם תיבת ההילוכים הטרקטורית שלו. מדי פעם עושים איזשהו פיין טיונינג קטן, אבל זה הכל. זו היתה הפעם הראשונה שלי על ספורטסטר ועל הארלי בכלל, וכמו כולם (לבד מעמיר שבחן אותו כבר בעבר), הופתעתי לטובה מהתנהגות הכביש הטובה שלו אשר נובעת ממרכז כובד מאוד נמוך ושילדה קשיחה למדי. כביש ואדי ערה וכביש הסרגל בואכה עפולה הם מרחב המחיה הטבעי של ההארלי – כבישים בין-עירוניים עם סיבובים קלים שלא מצריכים עבודה מאומצת, ומאפשרים לך להיכנס למוד הארלי של שיוט ב-100 עד 110 קמ"ש בצורה רגועה. ינוקא קרא לזה 'מוד רוחני', אשר מעביר מסר די ברור למה הארלים יוצרו ביבשת אמריקה הרחבה, הפתוחה והגדולה.

ההארלי מווברץ כמו שהארלי צריך להיות, אבל זה נעשה בדיוק במידה, ובניגוד לאנפילד זה רק בהילוכים הנמוכים. ברגע שהגעת למהירות שצוינה למעלה בהילוך חמישי – הכל עובד חלק. לבועז מוטי ועמיר הייתה בעיה עם תנוחת הרכיבה של ההארלי שלא נעמה להם כל-כך. אני, שהגעתי להארלי אחרי כ-100 קילומטר על האנפילד, מצאתי אותו די נוח.

תומר: "הופתעתי מאוד לטובה ואפילו נבהלתי כשגיליתי בזמן הרכיבה עליו שאני שקוע בשרעפים שבהחלט הייתי רואה עצמי כבעלים של אופנוע שכזה. אופן בניית המהירות של המנוע, יחד עם אורכו משרה הבטחון של הכלי, ממסטלים ממש, כל עוד הרכיבה נשארת בגבולות שבין 100 ל-120 קמ"ש. הקטע של ההארלי הוא שכאן מדובר על אופנוע שנשאר נאמן לעיצובו המקורי, אך לא מתיימר להרגיש או להישאר קלאסי כבעבר. השינויים נעשו בעיקר כדי להשביח את חוויית הרכיבה ולשמור על המנוע אמין ככל האפשר מבלי לפגוע בנקודות המראה הבסיסיות המשותפות לו ולדגמים שהיו אבותיו לפני 30-40 שנים".

 

איכר איטלקי בפנסיה – מוטוגוצי

את הדרך מצומת דברת דרך בקעת יבנאל לכינרת עשיתי על גבו של המוטוגוצי V7. ב-2008 הוציאו מוטוגוצי את ה-V7 קלאסיק שהיה הומאז' V700 הראשון שיצא ב-1967, ומשראו כי טוב והביקורות טובות, הוציאו גרסאות נוספות על אותו הבסיס כמו ה'קפה-קלאסיק', ה'רייסר', ואת ה-V7 הנוכחי.

הרכיבה על הגוצי בקו ישר חלקה וזורמת, והדרך לכפר תבור ובקעת יבנאל דמתה בעיני לרכיבה בגבעות טוסקנה. כל זכר מדגמי העבר של נוקשות, גסות, מצמד קשה, מנוע רועש ומקרקש, נעלם, ומה שמתקבל היום זה אופנוע חלק, נעים וזורם. למרות שהרגיש לי פחות 'חי' מהמוטוגוצי 'מונזה' הפרטי שלי, עדיין הרגשתי מיד בבית. המנוע מושך בכל הילוך, המצמד רך וחלק, וכל עוד לא דורשים ממנו יותר מדי, הוא עושה את העבודה. הפריע לי מאוד הסאונד החנוק. אחרי שמגיעים מגוצי של שנות ה-80, השקט מהמנוע של ה-V7 גרם לי לבדוק מדי פעם אם אני באמת רוכב על גוצי. כדאי לציין שהגוצי לא נועד לרכיבות ספורטיביות. הוא לא נועד ולא מתיימר להצטיין בתחום הזה. סה"כ הגוצי הוא אופנוע זורם, ואני חושב שזו ההגדרה הטובה ביותר, ולא היה שותף טוב יותר ממנו לסיבובים בירידות מבקעת יבנאל אל אגם קומו, אההה… סליחה, הכינרת.

כרובי נשבה בקסמו של הגוצי וכבר לאחר רכיבה של כ-150 ק"מ העדיף את הגוצי על השאר. "הוא שומר על קווים ומהדק פניות ללא מאמץ. מצוין".

בועז, שזכה לרכב על מוטו גוצי בשנות ה-80, לא ציפה להרבה יותר מטרקטור גס והופתע מהעידון והיעילות. "התנוחה נוחה, התפעול קליל, ההתנהגות טובה, הביצועים סבירים, והפשטות וחוסר היומרה העיצובית שלו נגעו לליבי ודיברו אלי, למרות שמעולם לא הייתי 'גוציסט' או בכלל קרוב לזה."

עמיר, שגם לו היה זיכרון של טרקטור מאותם גוצים של שנות ה-80, הופתע גם הוא מהעידון של ה-V7 אבל התאכזב מכך שהדגם הנוכחי איבד מן היציבות הכיוונית שאפיינה כל-כך את הדגמים הישנים. "המצב האידיאלי לרכוב אתו בכביש מפותל היא פשוט לזרום רק עם הגז בין הסיבובים. משחקי בלימה והשכבות הם לא צלחת הטורטליני שלו, כמו גם מהירויות שמעל ל-130 קמ"ש, שם מתחילים נדנודי ראש מפתיעים לרעה. פשלה תכנונית. הגוצי הוא אופנוע לאנשים מיושבים כבר, אולי קצת מבוגרים, אולי כאלה שחוזרים לאופנוע אחרי שנים, שרוצים אופנוע כי הם אופנוענים בלב ובנשמה, ולא בא להם יותר להשתגע. בדיוק כמו אותם אלה שקונים בשלב מסוים בחייהם הארלי דייווידסון".

מוטי מצא את הגוצי קצת משעמם. "בתכל'ס – אני לא ממש מבין אותו… הוא לא יפה כמו שאיטלקי צריך להיות, ולא ספורטיבי כמו שצפוי היה להיות. לא סיקרן אותי לחזור לרכב עליו".

 

האירופאי האנין – ב.מ.וו

בצמח הצטרף אלינו דני, תושב האיזור רכוב על הקאוואסאקי W800 עליו עוד ארחיב את הדיבור. בינתיים קיבלתי לידי את ב.מ.וו R-9-T. הב.מ.וו נולד כדי לחגוג 90 שנה לחברה ולהצגת מנוע הבוקסר הראשון ה-R32 ב-1923. לאור העליה בפופולריות של דגמי ב.מ.וו משנות ה-70 ע"י חובבי הקפה רייסרים, כיוונו בחברה את ה'נינט' – כפי שהתקבע שמו אצלנו – אל אותם אנשים אשר רוצים אופנוע מודרני עם לוק של רטרו, ואשר משמש גם בסיס להתאמה אישית. ב.מ.וו. עוד הרחיקה לכת בהציעה מספר אפשרויות לזנב האופנוע; האחת ללא מושב מורכב – כמו בתצורה עליה רכבנו, השניה עם מושב קפה רייסר, והשלישית עם מושב ארוך שטוח בסגנון דירט טראקר. האופנוע נראה מושלם בכל אחת משלוש האופציות, כשהמנוע הוא אותה יחידה מקוררת אוויר שמן מהדור הקודם של ה-GS. למרות מראה הרטרו, הב.מ.וו הוא אופנוע מודרני לחלוטין וכך גם הוא מרגיש. לצערי, החוויה שלי על הבימר לא היתה חיובית. רכבתי עליו מצמח לרמת-הגולן דרך חמת-גדר, ולא התחברתי אליו. הכל בו הרגיש לי נוקשה וחד כמו איזה גרמני שזועף ונוזף בי. בעליות נאלצתי לעבוד קשה. שום דבר לא זרם בו. כשהגיע הרגע שמחתי להעביר אותו הלאה.

בניגוד אלי, מוטי ובועז מאוד אהבו את הבימר. בועז אפילו קבע שזה האופנוע המושלם והכיפי שבחבורה, בנוי נכון וללא פשרות של איכות, ועושה הכל הכי טוב ויעיל כמו שמצופה ממכונה גרמנית. עמיר קבל על-כך מושלם מדי, קר, יעיל, וללא נשמה. עמיר: "מכירים את הדוגמנית הבלונדינית המהממת שאתה חושב לעצמך בא'נה, היא מושלמת, אבל אתה לא נמשך אליה בגרוש כי היא מושלמת מדי עד כדי שהיא משדרת קרירות? אז כזה. היעילות הבווארית המושלמת גורמת לאופנוע הכל כך מוצלח הזה להיות מנוכר וקר. מרוחק. מכונה על שני גלגלים שעושה את כל מה שאופנוע אמור לעשות ביעילות גרמנית ייקית, אבל בדיוק כמו אותה בווארית יפיפיה (ובגרמניה יש יפיפיות על) ומושלמת, הצורה הקורקטית והרשמית שבה היא מדברת איתך, גורמת לשני הראשים בגוף שלך להתקפל ולהעדיף אחרת. אולי פחות מושלמת, אבל חמה ומכילה יותר".

כרובי: "האופנוע מעולה, אך למרות הרכיבה המהנה והעיצוב ה'נכון', הוא חסר נשמה של אופנוע קלאסי. ממש לא הרגיש לי כמו לרכב על אופנוע אמיתי כזה, של פעם".

 

גיישה יפנית – קאוואסאקי

ואז הגיעה ההפתעה שעשתה לי את היום; ה-W800 של קאוואסאקי. בתחילת שנות השישים קונצרן קאוואסאקי –  אשר לטש עיניו אל שוק האופנועים, השתלט על חברת מגורו היפנית אשר ייצרה ברישיון את ה-BSA-A7 שוטינג-סטאר, טווין מקבילי בנפח 500 סמ"ק. מאוחר יותר גדל הנפח ל-650 סמ"ק ונקרא W1. עד צאת ה-CB750 של הונדה, היה זה האופנוע הגדול ביותר שהגיע מהשוק היפני. ב-1999 הוציאה קאוואסאקי הומאז' לדגם הנ"ל שנקרא W650, ואשר ייצורו הופסק ב-2006 עקב אי עמידה בתקנות זיהום האוויר. למרות שהדגם סבל מאוד מפרונט חלש, עדיין הוא יצר קהל מעריצים אדוק, וב-2011 הוציאה קאוואסאקי דגם מעודכן ומשודרג יותר שענה לכינוי W800, אשר נראה יותר בריטי אף מהטריומף בונוויל החדש. המעבר מהבימר לקאוואסאקי היה חד כמו הבדלי התרבות בין גרמניה לבריטניה. לאחר המאמץ והעבודה הקשה על הבימר, ה-W התגלה כאופנוע מפנק עם תנוחת רכיבה מושלמת ולא מאמצת, וזאת עם כידון 'קלאב-מן' תחליפי. הרכיבה ברמת-הגולן על ה-W דמתה בעיניי לרכיבה בהיי-לנד של סקוטלנד, והרטיבות מתחת למעיל היתה בכלל מהגשם הבריטי/סקוטי ולא מזיעה. הרכיבה עליו קלה ומענגת, הכל בו זורם, ובירידות של כורסי האופנוע התנהג נפלא בסיבובים. כשעצרנו להפסקת הצהריים, לא יכולתי להוריד את החיוך מהפנים מהתחושה של אאוריקה! מצאתי! זה זה! הרטרו המושלם.

הקאוואסאקי באמת מחזיר את הרוכב אחורה בזמן, ועושה זאת באופן מפנק, מדויק וזורם, ללא כל המחלות ונזילות השמן של האופנועים הבריטים של פעם. מעביר את תחושת ה'פעם היינו' בדיוק, אבל עם יעילות יפנית עכשווית. ה-W800 הוא האופנוע הכי 'רטרו' שקיים כיום והכי 'בריטי קלאסי' שיש, אפילו יותר מהטריומף בונוויל החדש וזאת אני אומר מניסיון אישי. אם BSA היו מייצרים כיום דגם רטרו מודרני כנראה שזה מה שהיה יוצא להם, אבל BSA אינם קיימים יותר, ולמזלנו קאוואסאקי באו ועשו זאת בשבילם. כמה חבל שהיבואן לא מקדיש לדגם הזה את תשומת הלב הראויה לו ולא מחזיק אופנוע למבחן.

בועז, מוטי ותומר יצאו עם תחושות דומות פחות או יותר. מוטי: "הבסיס של ה- BSA המקורי נעלם תחת יעילות יפנית צפויה. מנוע טווין מקבילי ונעים, גיר מדויק, והנדסה ארגונומית מצוינת. נוח גם למרחקים ארוכים. האופנוע הכי 'עגול' מכל הרטרו'ס שעושה חשק לעוד".

הפליא מכולנו לסכם זאת כרובי: "יותר מכל הרגשתי כאחד מהשוטרים הבריטיים הרכובים שצולמו מסיירים ברחובות תל אביב בזמן המנדט. ישיבה זקופה, כפות ידיים על כידון נמוך שנמצא קרוב לברכיים, שבעצמן כפופות ב-90 מעלות בין המושב לבין הרגליות. אלמלא היה הבעלים מרוקן את דודי הפליטה מתוכנם, רוב הסיכויים שניתן היה להירדם תוך כדי רכיבה אם המהירות יורדת מתחת ל-20 קמ"ש".

 

האירופאי המופרע – דוקאטי

בדרך חזרה ממושב גמלא הגיע תורי לעלות על הסקרמבלר של דוקאטי. הרבה ציפיות יצר אצלי האופנוע, כמו אצל כל אחד אני מניח, ולא רק בגלל הבאז התקשורתי, אלא גם בגלל שזהו הנצר האחרון לשושלת מפוארת של מנועי הפאנטה מקוררי האוויר שהחלה את חייה בסוף שנות ה-70. הסקרמבלר שנוצר בהשראת אותו סינגל מסוף שנות ה-60, נועד להיות אופנוע כיף, מינימליסטי וקליל, שמשרת את בעליו החל מרכיבות בעיר, ועד ירידה לשטח קליל כגון שבילים ואף טיפה יותר על מנת להביא את רוכבו אל פינות חמד בטבע, וכמו בכל דוקאטי – גם בו ה-DNA הספורטיבי של החברה נטוע חזק.

הכביש מצומת יהודייה לצומת כפר נחום בצפון הכנרת עם הסוויפרים המהירים הם המרחב הטבעי של האופנוע הזה. כבוגר האקדמיה למנועי פאנטה מחזור 87' עם האלאזורה שלי, ידעתי בדיוק מה צריך לעשות; שילוב להילוך שלישי וזהו! המנוע הזה כבר ימשוך בלי בעיות בכל מצב. הרכיבה עליו בקטע הזה הייתה תענוג צרוף כאשר הכידון הרחב תורם להיגוי המדויק, ותנוחת הדו"ש/סופרמוטו מעולה. בכביש ישר, תנוחת הרכיבה על הדוקאטי גורמת לך להרגיש כמו מפרש בשל הכידון הרחב והישיבה הזקופה, ואשר רק מפריעה לאופנוע לנוע קדימה. סיוט. בקטעי הכביש המהירים פשוט רכבתי עליו כמו בדירט-טראק, רכון קדימה כאשר יד ימין על המצערת ויד שמאל על המזלג. למרבה הפלא התנוחה הזו הייתה נוחה גם לאורך זמן כאשר המינוס היחיד היה המדרגה באמצע המושב שלא אפשרה תנועה אחורה. דבר נוסף שבלט בדוקאטי הוא תגובת המצערת; מהלך סיבוב המצערת בדוקאטי קצר משאר האופנועים, ומחייב יד עדינה יחסית על הגז.

גם למוטי, בועז וה'כרוב' היה קשה להתחבר לדוקאטי עקב תנוחת רכיבה בעייתית ולא נוחה ומצערת סופר עדינה. רק בסוויפרים המהירים של רמת הגולן נפל לינוקא האסימון: "עכשיו הבנתי אותו!" עמיר לא אהב את תנוחת הרכיבה שגורמת לרוכב לגלוש קדימה אל מיכל הדלק, ומצא את מערכת ההזרקה בדוקאטי כבעייתית, אך בהפוכה, דווקא הדוקאטי הוציא ממנו את ההנאה שברכיבה ספורטיבית וכך עמיר סיכם זאת: "אקדים ואומר שזה האופנוע שהכי נהניתי עליו. עליתי אתו את כביש 98 עם דני שרוכב על הכביש הזה  בערך אחת ליום, ולפרק זמן ארוך הצלחתי להישאר קרוב אליו עד שנעלם ואני נשארתי זהיר עם הפניות העיוורות, וגם אז דחפתי הרבה יותר משאני רגיל. אני לא זוכר מתי לאחרונה רכבתי בקצב כל כך מהיר עם בלימות סופר מאוחרות עמוק אל תוך הפניות האיטיות – לפעמים אתה עושה גם את כל ההיירפין ההדוק על הבלמים עם רגל שכבר שלוחה הצידה, ועובר למצערת רק ביציאה מהפניה, וזה בדיוק האופנוע לעשות את זה אתו כשתנוחת הרכיבה הזקופה משתפת פעולה באופן מלא: תגיע לפניה, בלום קצת אחרי שהאומץ שלך נגמר ומתחיל הפחד – זה בסדר, תוריד את האופנוע אל הפניה עם הבלם אבל תשחרר אותו קצת, שחרר את הבלם וזרוק את האמא שלו פנימה ופתח פול גז החוצה. אז גם נשכח המושב הגרוע והאופנוע ישתף פעולה באופן מלא. כמעט… למעט מערכת ההזרקה שמזכירה את מערכות הזרקה הראשונות עם השיהוי המעצבן של שנות התשעים, וכדי לרכוב חלק אתה צריך לשבת חזק על הקלאץ' ולבזבז זמן על דיוק בין מצערת למצמד. בסוף אימצתי את הטכניקה של ניר שפיצר הגדול; השארתי את הגז פתוח לאורך כל הפניה החל משלב הלחיצה על הבלם, והתקדמתי בעזרת משחקי מצמד. אבל עדיין מדובר באופנוע ממכר, סופר כיפי, שגורם לך בפניות להיות מהיר יותר מכפי שאתה באמת".

*   *   *

איפשהו בדרך חזרה, חזרנו כל אחד לאופנוע אותו הוא משך יום קודם מהסוכנות וכך חזרתי אני אל האנפילד. הדרך הארוכה על גבי האנפילד חזרה, כ-140 ק"מ, נתנה לי שהות להרהורים ארוכים. כבר הרבה זמן שלא יצא לי לרכב ככה, וההרגשה היתה שהיום נגמר מהר מדי. האופנועים האלו נועדו לגעת – וגם עושים זאת – בפינה מסוימת בלב ולהשאיר טעם של עוד. מאוד חרה לי שלא יכולנו לצרף גם את ההונדה CB1100 ליום הזה ובכך להוסיף לפאזל של אופנועי רטרו שכלל סינגל בריטי, טווין מקבילי בריטי (תוצרת יפן), שני טווינים איטלקיים ואחד אמריקאי, גם UJM יפני קלאסי אשר משלים את התמונה. (לצערנו חברת מאיר יבואני הונדה לא מחזיקים אופנוע מבחן לדגם הזה וחבל מאוד, כמו במקרה של ה-W800 גם כאן יש לדעתי פספוס גדול).

למחרת בבוקר יום ראשון שמתי פעמי אל הסוכנות להחזיר את האנפילד ולאסוף את אופנועי הפרטי. פתאום כל הרעידות שהציקו לי יומיים קודם נעלמו כלא היו, לאחר כמעט שלוש מאות קילומטר על האופנוע התרגלתי, והרכיבה על האנפילד נראתה לי חלקה להפליא. כך תם ונשלם לו סופ"ש קסום וקצר מדי עם יצירות מוטוריות על סף הכחדה שבעוד כמה שנים תהיינה שוות הרבה יותר ממה שהן כיום, וחבל, כי בסופו של דבר מנוע קירור האוויר לגמרי נוגע לך בנשמה.

 

 

תמונות: עמרי גוטמן ושני נורדיה