משוואה בשלושה נעלמים

מאת: בלה ליטינצקי, אימולה, איטליה

כחלק מתרבות המסלולים האירופאית, קיימות חברות שמתווכות בין יצרני אופנועים לבעלי מסלולים ומארגנות ימי רכיבה במקומות שונים ומגוונים. חברה כזו שפועלת תחת הרשאה מ'אפריליה', הזמינה את בלה לדגום את הטואונו באימולה.

הרגע שבו עמדתי להתניע את ה-Aprilia Tuono 1100rr  ולצאת לסיבוב הראשון במסלול אימולה לא היה מלחיץ ברמה שדמיינתי, בעיקר כי לא היה לי זמן לחשוב. בדרך לפניה הראשונה התחלתי להבין שאני עומדת בפני משוואה בשלושה נעלמים: אני, האופנוע והמסלול, ושאני עומדת לגלות את התשובה מהר מאוד בבלימה לקראת שיקיין הטמבורלו… קיוויתי שזה לא יסתיים בתעופה מהירה לתוך החצץ. אבל בואו נתחיל מהתחלה…

"בואי לאימולה ביום ראשון, תביאי ציוד מסלול ונקווה לטוב" – כך נשמעה שיחת הטלפון שהייתה עתידה להפוך את סוף השבוע שעבר למשהו מיוחד. כמה לילות חסרי שינה מאוחר יותר, והנה אני עומדת בפאדוק, כשקרלוס לאבאדו מקבל את פניי עם נשיקה על גב היד ובנשימה אחת צועק לעבר המארגנים בערבוב מושלם של איטלקית עם מבטא ונצואליאני:"שמישהו ישיג אופנוע לבחורה!" – "הכל תפוס עד 14:00 – נשמעה התשובה מהצד השני של הדלפק – צריך לחכות".

בינתיים, שנים של ציפייה לרכוב במסלול הכל-כך מיוחד הזה, הגיעו לשיאן. המסלול על שם אנצו ודינו פרארי באימולה הוא רצועת אספלט אגדית המונחת על פני השטח הטבעיים לאורך ולגובה הגבעות שסובבות את העיירה. 4.9 קילומטר של פניות בלתי פוסקות, שיקיינים בעליה, שיקיינים בירידה, פניות פרסה ואפילו הישורת לא באמת ישרה. התוצאה היא הרגשה של רכיבה בכביש הררי, רק שהוא ברוחב של מסלול גראנד פרי: 14 מטרים.

אימולה היה מאז ומתמיד ברשימה של המסלולים שרציתי לרכוב בהם. מצד אחד כל כך קרוב ונגיש ומצד שני כל כך רחוק. הוא קיים מאז 1953 ובמרוצת השנים אירח את מיטב האליפויות הבינלאומיות. גם היום, לאחר השיפוץ הכולל ב-2007 שתרם להגברת הבטיחות, המסלול מחזיק ברישיון מדרגה 1 שמאפשר לו לארח מרוצי GP. בגלל המוניטין של המסלול הקשה והטכני הזה, הוא נדחף אצלי לסוף הרשימה, ואכן, כאשר אחרי הפסקת הצהריים הודיעו לי שיש בשבילי אופנוע, המוניטין הזה קיבל אישור.

אחרי שמילאתי הר קטן של טפסים שעיקרם היה הצהרות שאך ורק אני אחראית אם קורה לי משהו, התיישבתי עם קבוצה קטנה של אנשים לתדרוך לפני היציאה לרכיבה. המבט הקר של המדריך שלנו עבר בין כל הרוכבים בקבוצה ונעצר עליי: "תזכרו, אתם לא פה בשביל לעשות זמני הקפות. זה מסלול מסובך ואתם פה בשביל להרגיש איך האופנועים האלה מתפקדים. שוב, זה מסלול רציני, אז אל תעשו שטויות". במחשבה שנייה יכול להיות שההזהרות האלו לא היו מכוונות אליי אלא לבחור הצעיר שישב לידי עם חליפת עור מדוגמת, סליידרים משוייפים כמעט עד תום ושיער מסורק כלפי מעלה, שלעס את המסטיק שלו בעצבנות. באותו הרגע זה לא שינה לי יותר מידי, ידעתי שבעוד כמה שניות יגיע האופנוע שלי ואני אצא למסלול שעד אותו רגע היה בגדר חלום רחוק. בקצה הפיט ליין הופיעה נקודה כחולה קטנה שהתקרבה אלינו. "יש לך מזל, האופנוע שלך כבר עם צמיגים חמים – אמר לי המדריך – אה, ותשתדלי לא לעקוף אותנו".

האופנוע שלי הגיע ועצר, שאר הרוכבים בקבוצה כבר חיכו מוכנים. העברתי את הרגל מעל האופנוע וברגע שהתיישבתי במושב הרגשתי איך האופנוע מונף למעלה על ידי המדריך והרגלית נסגרת בשביל לא לבזבז זמן. מצאתי את הקרקע עם הקצה של מגף ימין, התנעתי את המפלצת בעלת ארבעה הראשים בתצורת V4 ויצאתי לדרך.

חזרתי אל המשוואה שהייתי צריכה לפתור. נראה ששני הנעלמים הראשונים, המסלול והאופנוע, אמורים להסתדר יחד בלי יותר מידי בעיות. אני לעומת זאת עמדתי לגלות בבת אחת את הבלמים, בלימת המנוע, המתלים ואיתם את מערכת בקרת האחיזה בכניסה לפנייה מס.1, וכאילו שזה לא הספיק, עמדתי לגלות גם כן את פנייה מס. 1… למזלי התחלתי את ההקפה עם צמיגים חמים והספקתי לעקוף את שאר חברי הקבוצה בשביל לעקוב מקרוב אחרי המדריך.

בלימה, פנייה שמאלה, ימינה, והשיקיין של הטמבורלו מאחוריי. היססתי קצת ביציאה, בכל זאת 175 כ"ס ומומנט של 121 ניוטון מטר זה יותר ממספיק בשביל להתאדות בהיי סייד בתאוצה הראשונה. למזלי לא היה לי מספיק זמן להתעסק עם האלקטרוניקה ומהר מאוד הבנתי שאפשר לסובב את המצערת עד הסוף בזמן שבקרת האחיזה מחזיקה את המכונה החזקה על רצועה קצרה.

אחרי השיקיין הבא, על שם וילנב, כבר האצתי במלוא הכוח ביציאה וככל שהאופנוע התיישר, כך הועבר יותר כוח לגלגל האחורי. אחרי בקרת האחיזה הגיע הרגע שבו שמחתי שלא ביטלתי את הווילי קונטרול: הרגשתי איך הגלגל הקדמי מתחיל לרחף קלות כאשר הגעתי לנקודת הכוח בסל"ד והרגשתי את הכוח מרוסן על ידי המערכות האלקטרוניות שהתערבו בצורה מדוייקת וחלקה. בלימה, הורדת הילוך וכניסה לפניית טוזה, פניית פרסה שמביאה אותי לעלייה לכיוון הפנייה הכפולה של הפיראטלה. באימולה לא מספיק להסתכל רחוק בשביל להבין איפה צריך להתמקם על המסלול, בחלק מהפניות צריך להתחיל להטות את האופנוע עוד לפני שהפנייה נגלית לעין. עוד ירידה לקראת שלוש פניות שביחד נושאות את השם הפסטורלי משהו: אקווה מינרלי acque minerali)) אבל במציאות מדובר בקבוצת פניות שמורכבת מאייפקס כפול לכיוון ימין שיוצר שיקיין שמאלה ביציאה, לקראת העלייה לשיקיין העליון של ה"וריאנטה אלטה". מנקודה זאת והלאה ועד קו הסיום, המסלול נותן לרוכב תערובת תחושות שמצדיקה המצאה של מילה חדשה. תאוצה בירידה בלי שדה ראייה פתוח לפנייה הכפולה שמאלה, ה"ריוואצה" ולאחריה 'ישורת' הסיום שבה נוסף שיקיין ה"VARIANTE BASSA " בשביל להגביל את המהירות שבה האופנועים מגיעים לפנייה הראשונה. השיקיין האחרון הזה הוא שטוח לחלוטין ואם המדריך לא היה מרים יד בשביל לסמן את הכניסה הייתי מפספסת אותה בוודאות. הקפה אחרי הקפה לא הצלחתי למצוא את הכניסה לפנייה הארורה הזאת, דבר שגרם לי להאט בניסיון להימנע מלפספס את הכניסה.

אחרי 20 דקות ומספר הקפות ידעתי שמבחן אמתי של הטואונו לא ייצא פה. אולי רק כמה רשמים שמספיקים לכתבה קטנה. ידעתי גם שלנסות מסלול בפעם הראשונה על אופנוע שלא שייך לי ושכל כך שונה ממה שאני רגילה אליו לא יניב זמני הקפות או תובנות לגבי מה שדרוש בשביל להתמקצע באימולה. יותר מכל הרכיבים במשוואה המוזרה הזאת, הנעלם הכי לא ידוע הייתי אני, ומסתבר שבמקרה הזה הבוחנת הפכה גם לנבחנת.

ככה, אחרי שהודיתי לכולם על ההזדמנות הנפלאה ועל כמה שנהניתי לרכוב במסלול יוצא הדופן הזה, אחרי כל לחיצות היד, החיבוקים והתמונות ביחד, הגיע המשפט שקיוויתי לשמוע מהרגע שבו הגעתי לאיטליה: "נתראה במוג'לו".