סופרבייק ביוטה – אכזבה רבתי

בעקבות נסיעה לכנס מדעי, יצא לי גם לראות את סבב מספר 6 של סדרת המוטו-אמריקה, הארגון בראשות ויין רייני שלקח על עצמו להריץ את סדרות הסופרספורט והסופרבייק האמריקאיות ולהחזיר חזרה את האמריקאים למרכז הבמה העולמית כמו בשנות השמונים. לפני שנגיע לסקירת האירוע ולתובנות שבעקבותיו, קודם קצת היסטוריה על המסלול.

המסלול ביוטה, שנקרא כיום 'יוטה מוטור-ספורט קמפוס', נבנה על ידי המיליונר לארי מילר שהיה גם הבעלים של קבוצת ה-NBA, יוטה ג'אז. המסלול שנפתח לראשונה ב-2006 תוכנן בתחילה לשימושו הפרטי של לארי מילר אך לאחר לחץ של איגודי הרכבים והאופנועים המסלול נפתח גם לאירועים רישמיים וימי מסלול. ב-2008 נכנס המסלול לסבב העולמי של סדרת הסופרבייק והיה חלק ממנה עד 2012. ב-2009 נפטר לארי מילר בגיל 64 ויורשיו שהחזיקו במסלול החליטו למכרו ב-2015, אז גם שונה שם המסלול ל'יוטה מוטור-ספורט קמפוס'.

סדרת הסופרבייק האמריקאית הייתה הראשונה בעולם בפורמט המוכר לנו כיום כאשר החלה את דרכה בשנת 1976 והצמיחה בשנותיה הראשונות דרך שנות השמונים והתשעים אגדות מירוצים כמו אדי לאוסון, פרדי ספנסר, ויין רייני, קווין שוואנץ, סקוט ראסל, דאג פולן וגם ניקי היידן, שהיו חלק מכוח הפלישה האמריקאי שכבש את עולם הספורט המוטורי בשנות השמונים והתשעים בסדרות הגרנד-פרי והסופרבייק העולמיות. עד כדי כך הסדרה הייתה יוקרתית, שדוקאטי שמה לעצמה בשנות התשעים למטרה לכבוש גם אותה.

עם תחילת שנות האלפיים החלה ירידה בקרנה של הסדרה ונטישה של היצרנים. דוקאטי היו הראשונים, אח"כ הצטרפו גם הונדה וקאוואסאקי וכך נשארו רק סוזוקי וימאהה עם תמיכת מפעל רישמית. גם מלחמות פוליטיקה מכוערת בארגון ה-AMA לא עזרו. ב-2007 או 2008 (אל תתפסו אותי בשנה, זה נכתב מהזיכרון) העביר ארגון ה-AMA את זכויות ההפקה לחברת 'דייטונה גרופ' האחראית על הפקת אירוע ה-BIKE WEEK בדייטונה ואלו הכניסו קטגוריות חדשות על מנת להעלות את מספר המתחרים והעניין. בד בבד החלה מגמה של התנתקות משאר העולם וניקי היידן היה האחרון שעשה את המעבר מארה"ב לזירה העולמית. יחד עם ההתנתקות, הסדרה חוותה ירידה ברמת הפופולריות בעיקר בגלל עלויות וגם בגלל חוסר עניין לציבור. איך אמר לפני שנתיים הבוס של ק.ט.מ על קטגוריית המוטו2: "בסדרה המבוססת על רוכבים שרובם אנונימיים על גבי אופנוע אחד, ואין לך אפילו את היצרן שאתה מזדהה איתו, סדרה כזו לעולם לא תוכל לייצר עניין". וכמו שקרה וקורה עם מוטו2 כך גם בסופרבייק האמריקאי ואנחנו נגיע לזה בהמשך.

במטרה להחזיר עטרה ליושנה, הקים לפני שנתיים אגדת המירוצים ויין רייני, חברה שנקראת 'מוטו-אמריקה' שקיבלה מארגון ה-AMA את הזכויות להפקת המירוצים. רייני ביטל את כל הקטגוריות המשונות שנוצרו על ידי חברת דייטונה גרופ, ויישר קו לחלוטין עם ה-FIM כדי שבסופו של דבר המעבר של הרוכב מהזירה המקומית לבינלאומית יהיה פשוט וחלק. הקטגוריות שנוצרו הן: טווין קאפ-עבור אופנועי טווין עד נפח של 700 סמ"ק, שם המתחרים רוכבים על סוזוקי SV650 או ימאהה MT07. הקטגוריה השניה היא ליגת הג'וניור קאפ עבור אופנועים עד נפח של 400 סמ"ק והאופנועים הנפוצים שם הם ה-KTM RC390, קוואסאקי נינג'ה 400 וימאהה R3. הקטגוריה הבאה היא קטגוריית הסופרספורט לאופנועים בנפח 600 סמ"ק ושם יש סוזוקי ג'יקסר 600, ימאהה R6 ואפילו רוכב אחד אמיץ על קוואסאקי נינג'ה ZX6. בקטגוריית הסופרסטוק נמצא בעיקר קוואסאקי ZX10, ימאהה R1, סוזוקי ג'יקסר 1000, ב.מ.וו S1000RR וגם אפריליה RSV4. הקטגורייה הבכירה בסופרבייק מתהדרת בעיקר בימאהה R1, שני סוזוקי ג'יקסר 1000 של קבוצת יושימורה, בימר אחד קאוואסאקי ZX10 אחד ושני הונדה CBR 1000. סה"כ בקטגוריית הסופרבייק 17 רוכבים.

לאחר הסקירה ההיסטורית נחזור לאירוע עצמו. סבב הסופרבייק האמריקאי כולל מקצי אימון בימי שישי ושבת ומירוצים בשבת אחה"צ וביום ראשון. מנהג שהחל דווקא בארה"ב ואחר-כך אומץ על-ידי הסבב העולמי. אני נסעתי לצפות במירוצים של יום ראשון, וכבר כשהגעתי למסלול בערך בעשר בבוקר חשתי אי נוחות. זה החל כבר במגרש החניה שהיה יחסית ריק, באיטיות של האנשים מסביב, ובנוכחות הדלה של יצרנים ומציגים כאחד. כשגרנו בארה"ב הלכתי לראות את המירוצים שהיו במסלול רואד-אמריקה שבוויסקונסין, ולמרות שהמסלול היה ממוקם במקום נידח היה הרבה קהל, ואני מדבר על אלפים. הייתה נוכחות של דילרים יצרני קסדות ולבוש שפרשו אוהלי תצוגה נכבדים ושהציעו הנחות מפליגות לכבוד האירוע, ובכלל הייתה אווירה של מירוצים והתרגשות באוויר. ביוטה זה היה בדיוק ההיפך. אינני יודע אם זה המיקום או שפשוט ישנו איבוד עניין כללי. לדעתי לא הגיעו יותר ממאה איש לצפות במירוצים ורוב הקהל ביציע היו בני המשפחה של הרוכבים שנודדים איתם ממסלול למסלול.

כדי לסבר את עין הקורא, סולט-לייק סיטי ביוטה, למרות היותה העיר הגדולה במדינה הזו עם קבוצת NBA רצינית (סוג של מדד המצביע על עושרה וגודלה של העיר) איננה מזכירה כלל מטרופולין אמריקאי כמו שיקגו, בוסטון, דנבר וכדומה. להיפך, זוהי עיר שאין בה כמעט מגדלים וכל הבתים נמוכי קומה. במונחים ישראלים, סולט-לייק סיטי מזכירה את ירוחם, עיר היושבת לה אי שם בדד במדבר, מנומנמת וחיה בעולם משלה ואולי זו הסיבה לחוסר העניין בסבב המירוצים.

למרות שהמסלול ביוטה וכל מה שמסביב לו ברמה גבוהה, הנוכחות הדלה העיבה על כל האירוע ולא משנה כמה הקריינים ניסו להכניס קצת רגש לעניין זה לא עזר. זה פשוט מורגש בכל מקום, גם בכמות המתחרים וגם בכמות הקהל. אם ברואד-אמריקה לפני חמש שנים הפיטס היה מלא לעייפה בטריילרים שהפכו לאוהלי פיטס עם הרבה מתחרים הרי שהפעם הנוכחות הייתה דלה, עבורי זו בפירוש הייתה אכזבה.

במירוצים עצמם הייתה זו קטגוריית הג'וניור קאפ שהייתה המלהיבה ביותר לצפייה. כמו המוטו3 היא הייתה עם הגריד העמוס ביותר, משופעת במתחרים צעירים עם רוח לחימה של סמוראים, וגם עם נוכחות לא רעה של ק.ט.מ, קאוואסאקי וימאהה. הבעיה שכאן זה נגמר. קטגוריית הסופרספורט עם ייצוג של שני יצרנים בלבד, ה-R6 של ימאהה והגי'קסר 600 של סוזוקי שכבר מזמן נחשב זן נכחד וכמו במוטו2 לא היה ממש עניין במירוץ וזה החל לשעמם אחר זמן קצר.

אבל האכזבה הגדולה היא מקטגוריית הסופרבייק. זו שפעם הייתה אחת האליפויות היוקרתיות, זו שאמורה לייצר אגדות אמריקאיות חדשות לזירה הבינלאומית, אפילו לא מצליחה למלא את הגריד. 17 רוכבים רשומים לאליפות הזו לפני היעדרויות על פציעה וכדומה. המירוץ עצמו החל עם מאבק בין טוני אליאס (כן, כן, אותו אחד שפעם היה במוטוGP ואפילו ניצח שני מירוצים) לקמרון בובייר (שגם הוא היה פעם בליגת הרוקי קאפ של דורנה וחזר לארה"ב לאחר שלא הצליח כל-כך בחוץ) עד שאליאס התרסק בהקפה השלישית מול עיני, זה היה הרגע המרגש בכל המירוץ כולו. מכאן ועד סוף המירוץ לא נרשם שום דבר מעניין כאשר עוד חמישה רוכבים פרשו וסה"כ סיימו 11 רוכבים כאשר שלושה מהם היו בפיגור של הקפה שלמה מבובייר שניצח את המירוץ.

בדרך חזרה למלון, לא הפסקתי להרהר על עתיד מירוצי הכביש בארה"ב. הביקור הפעם היה כמו מכת פטיש לראש וההתרגשות הפכה לאכזבה רבתי. לפי המצב כיום, אינני חושב שנזכה לראות שוב פלישה אמריקאית כמו פעם. כפי שזה נראה, תחום מירוצי האספלט בארה"ב נמצא בשפל מדרגה שכנראה שאין סיכוי שנראה אלוף GP אמריקאי בעשור הקרוב. הלוואי ואתבדה.