סופרמן

מאת: נבות זקשבסקי (בלוג: חרקים בקסדה)

שלוש בצהריים. יום רביעי. עוד יום רביעי.

השמש מתחילה לסכם משמרת אבל בבניין מסיימים היום מאוחר בגלל ישיבת סוף רבעון או איזה קשקוש אחר. בכל מקרה הבוס עדיין בשטח ואף אחד לא רוצה להיות הראשון שהולך, אז יושבים.

א' במשרד, הוא מרים את העיניים מהמסך, שם בפינה ליד התיק מונחים הקסדה וחליפת הרכיבה שלו, צבועים בצבעים חזקים בניגוד בולט לחוסר הצבע הכללי בבניין. עצם הימצאותם שם מזכירה לו, ולכל מי שנכנס, שא' ממחלקת רכש, הוא לא כמו כל החבר'ה הרגילים, שיש לו גם צד מעניין ומגניב.

במשרדים בהמשך המסדרון כולם עוברים על המיילים / כל פעולה אחרת שנראית כמו עבודה, בעוד שעה גג כולם יחתימו כרטיס ויכנסו לרכבי חברה אפורים וינמנמו את דרכם הביתה. אבל א' שונה, היום הוא בא עם האופנוע לעבודה, החנה אותו על המדרכה ממש ממול הכניסה הראשית, עם כל הפיירינג הנוצץ בעיניים של כולם.

יאללה כבר ארבע, סוף סוף ארבע, א' מתחיל להתרגש מהרכיבה הביתה, הוא מרשה לעצמו להקדיש אקסטרה זמן להתארגנות. פאק-איט, גם ככה בטח יעקוף את כולם בפקק בדרך החוצה.

הוא מוודא שהמיגונים יושבים טוב, רוכס את הרוכסן, מפעיל את הנגן על הרשימה של "מוזיקת רוק לנסיעות", מדליק את הדיבורית האל-חוטית. במקום קרחת הראש מתכסה עכשיו בקסדה מבריקה, נוצצת. את הכרס הקטנה מכסה עכשיו חליפת רכיבה מחמיאה, המהפך הושלם. א' הלך, א' האופנוען בשטח. לחצי השעה הקרובה לפחות.

שילוב לראשון, יציאה מהמקום, עובר את דפנה העלוקה שמציקה לו כל החודש עם הדוחות שהוא עוד לא סיים, עוקף בנתיב הנגדי בקלילות את הפקק ביציאה לכביש הראשי, הרמזור בסוף הפקק עובר לירוק מהבהב, תוך שנייה הוא כבר לא שם, איפה הוא ואיפה הפקק! הרמזור ממילא לא נועד לו אלא לבני התמותה שבמכוניות.

הוא על הכביש הראשי. היד קלה על המצערת, זה כל כך מוזר להיות כל כך בתנועה, אחרי כל חוסר התנועה של היום.

הילוכים שלישי, רביעי, חמישי, מכת גז אחת והופ שישי, מד המהירות מראה לו 150 אבל בחייאת… כל הפאקינג שבוע הזה הוא עשה בדיוק מה שאמרו לו בבית, בעבודה. יש בדיוק עוד חצי שעה של כיף עד שנגיע הביתה לילדים, לכלים, למציאות.

עומס תנועה פתאום משום מקום, ממתי יש פקקים בשעות האלה בכלל?

אבל הוא הרי עם אופנוע, היכן שעם האוטו הוא כבר היה עוצר היום הוא כמעט לא מאט. הטיה מהירה לימין ועוד אחת מיד אחריה משאירים חצי פקק מאחוריו. עוד מעבר מהיר בין שני טורי מכוניות וסנטימטר רווח בין המראה שלו לזאת של מונית השרות. במחשבה לאחור נראה כאילו המראה שלו חלפה בתוך המראה של המונית, כאילו הוא עשוי מאוויר. אולי באמת?

הסל"ד עולה לשמיים וכך גם ההרגשה.

הוא מאיץ, כמעט מרחף מעל הכביש, מעל כל החרא של החיים, מעל האספלט, מעל המשימות שרשומות לו על הלוח במשרד, הוא ב"זון" אחר, איפה הוא ואיפה כל האידיוטים שעצבנו אותו בעבודה כל השבוע.

על כל הצלחה וניצחון על חוקי הפיזיקה כך הביטחון עולה והפחד הולך לעזאזל. הכל הולך: שוליים? – נתיב מהיר, משאיות? – אפשר לעקוף מימין ברוורס, תמרור עצור? – המלצה. הוא מעל כל אלה היום. מהיר יותר, חזק יותר.

מעבר לזה, הוא מרגיש שאם יעצור לא יוכל לחזור למקום הזה עוד פעם. אולי חצה למימד אחר? הוא בטח לא יעצור כדי לבדוק.

בינתיים, פנסי הרחוב הופכים לפס-אור אחיד שרואים רק גיבורי-על שעברו את מהירות האור, בתים, בניינים, רכבים אחרים הם נקודת ציון על הדרך שקיימות לשנייה בודדת. הרוח והרעש נהיים צליל אחיד, תעלה בין מימדית אחת צבעונית, הכל זורם בתנועה מתמדת…

עד הבום. רכבת מהירה פוגעת בו ובשנייה אחת כל התעלה של המראות והצלילים מתרסקת לו מול הפנים, לתוך הצלעות. כל כוחות העל נעלמים. סופרמן נעלם, א' חזר, כואב ומוכה מתמיד.

בפעם הבאה שהוא פותח את העיניים הוא הוא עם שתי צלעות שבורות וקרסול חצי מרוסק, את האופנוע חילצו מצד הכביש, מהתעלה. בפועל "הרכבת" שקטעה את הרצף העל טבעי הייתה בכלל יונדאי איי 10 קטנה שנגחה בו מהצד, אבל זה הרגיש כמו רכבת.  א' יבריא, אפילו יחזור לאופנוע, אבל ביחד עם הצלעות השבורות קיבל גם קצת תפיסת מציאות .

לא מעט נתקלתי ברוכבים טובים, רציניים ומנוסים שלקו, מה לעשות, במה שאני מכנה "תסמונת סופרמן".

שזה בעצם אומר מנטליות של לא רק ש"לי זה לא יקרה", אלה גם שאם יקרה, אני אצליח: "לבלום מספיק חזק" / "לברוח לצד הזה" / "לברוח לצד השני" / "להאיץ מספיק מהר" / וכו' וכו'. אנחנו לא מעל חוקי הפיזיקה ואופנוע לא נותן כוחות על גם אם זה לפעמים מאוד מרגיש ככה.

אופנוע נותן חופש. הוא נותן גמישות וכוח ומיליון אופציות, אבל בואו לא נהפוך את החופש הזה לשיכרון חושים.