סיפורה של תמונה: האופנוען הערום

לפני כמה שנים פניתי כמנכ"ל "פולגז" ליוסי שווץ וביקשתי ממנו לחדש את טור "הטכנולוג" המפורסם שלו שהופיע במשך עשורים בכל חוברת מגזין "מוטו" שבינתיים לצערנו קרס ונסגר. באותם ימים באתר פולגז, תחת שרביטו של העורך המיתולוגי שלנו אבי פרידמן, חשבנו שאי אפשר לוותר על כותב כל כך מוכשר וחבל על הפספוס של החומר הטכנולוגי הנפלא המבוזבז לריק שהוא יכול היה להעביר בינתיים לקוראינו, וביקשנו ממנו לחדש ימיו כקדם.

שווץ היקר נעתר בשמחה. הצענו לקרוא למדור המחודש "טכנוקרט" והוא הסכים. כששאלנו אותו איזה סמליל יחפוץ כדי לעטר את הכותרת הוא ביקש את תמונת האופנוען הערום. לאחר גרפיקה מתאימה של סטודיו "זיס" זה נראה כך:

התמונה הזו שנקראת "אופנוע בגדי הרחצה" –  bathing suit bike – נחשבת לתמונה המפורסמת ביותר בכל תולדות האופנוענות וככזו היא שווה איזכור וסיפור.

רולי פרי

שמו של האופנוען המונצח בתמונה היה רולי פרי (ROLLIE FREE). אפשר היה לחשוב שהשם הזה הוא המצאה יח"צנית כי בשמיעה חופשית וקצת פרועה זה יוצא משהו כמו "מתגלגל חופשי". נורא אירוני. נציין כבר עכשיו ותיכף ומיד כי הוא לא היה אופנוען דגול או מיוחד, ויש להניח כי לולא חוש ההומור העקום של הגורל לא היה זוכה לשמץ תהילה בספרי ההיסטוריה. הבחור היה כבר לא צעיר, בן 48, כאשר צולם פורנוגרפית שוכב בעירום כמעט מלא על אופנוע דוהר.

איך הגיע למצב הזה ולמה?

אז הנה בקצרה, תולדותיו ופעליו: נולד ב-1900, ובגיל 20 הפך להיות רוכב המפעל של אופנועי "אינדיאן". עד אז ניסה עצמאית את כוחו וכשרונו במרוצים על גבי אופנועים שונים ולא ממש הצליח. ב-1923 הוא רכב לראשונה בשורות אינדיאן במרוץ מסלולי העץ של קנזס במרוץ ל-100 מייל ולא ממש קטף הצלחה. עברו 14 שנה עד שזכה להצלחות חלקיות כשהחל לקבוע שיאי מהירות במרוצים שונים, בעיקר בדייטונה במרוצי כביש החוף, ובעיקר עם ה"צ'יף" של אינדיאן. שנתיים עברו והנה הגיעה שנת 1939 ועימה מלחמת העולם השניה, ורולי פרי נשלף מתחביב הרכיבה על אופנועים וגוייס לצבא האמריקאי כקצין תחזוקה בחיל האויר.

הוא הוצב בבסיס ביוטה ושם התוודע לראשונה למחזה המדהים והמפואר של ימות המלח הענקיות והאינסופיות, ונפעם. כשהשתחרר מהצבא ב-1945 חידש את ניסיונותיו לזכות עם האינדיאן לסוגיו במרוצים לטווח ארוך ובמרוצי ספרינט קצרים. במקביל גם התחרה בשטח עם אופנועי טריומף.

עד כאן על הרוכב רולי פרי, ועכשיו הפסקה קצרה כדי לספר משהו על אופנוע שנקרא "וינסנט".

וינסנט

מפעל האופנועים וינסנט נוסד בהרטפורדשייר, אנגליה ב-1928 כאשר פיליפ וינסנט קנה בית חרושת בשם HRD, ועל גבי פס הייצור שלו החל לבנות עולם משל עצמו. הוא ייצר וניפק אופנועים לשוק במשך 27 שנה, עד 1955. ב-1948 הוא הוציא לאור את הדגם הכי ידוע שלו הבלק שדואו – "הצללית השחורה", שהוציא 55 כ"ס ממנוע וי-טווין 1,000 סמ"ק. יש לי חבר בשם רוברט שרכב בימי חלדו בארה"ב על מיליון אופנועים, והוא נשבע לי בזקנו של הנביא שאופנוע כמו הבלק שדואו – לא היה לו. שום דבר לא התקרב אליו אפילו, הוא הצהיר בלב שלם ובפה מלא.

על גבו של הוינסנט "צללית שחורה" הוציא המפעל גרסה מוקצנת וספורטיבית שקיבלה את השם "ברק שחור" – בלק לייטנינג. האופנוע הזה יוצר במשך 4 שנים בלבד – 1948-1952, והוא צוייד בכמה אלמנטים ייחודיים שהופיעו לראשונה באופנועי וינסנט: קרבורטורים שהורכבו אופקית במוד מרוץ, מנגנון תזמון שסתומים MK ll, ובולם אחורי בודד. האופנוע שקל 45 ק"ג פחות מהבלק שדו והוציא 25 כוחות סוס נוספים מהמנוע המקורי. וינסנט שיווקו אותו תחת משפט המחץ: "זה האופנוע המהיר ביותר בעולם, וזה לא סלוגן – זו עובדה!" כ-30 אופנועים כאלה בלבד יצאו לשוק.

התמונה

והוא אכן הצדיק את המוניטין שלו והיה כזה. בספטמבר 1948 קבע איתו רולי פרי שיא מהירות אמריקאי של 241 קמ"ש. הזירה: מישורי המלח של בונוויל, יוטה. לצורך ההצלחה ונסיון שבירת השיא, אימץ פרי סגנון רכיבה בשכיבה שמטרתו למזער התנגדות לרוח והעמסת משקל נוסף על הגלגל האחורי.

פרי הכין לעצמו בגדי רכיבה מתאימים, אך לרוע המזל בגדי העור נקרעו באחד מהנסיונות המוקדמים כשכבר לא היה רחוק מהשיא הסופי – 237 קמ"ש. בצעד נועז הוא החליט לוותר על ביגוד באופן מוחלט ועלה לרכב ללא מעיל, מגפיים, קסדה וכפפות. האם חשב שכך ימזער עוד יותר את ההתנגדות לרוח? – מוזר מאד.

הוא שם על עצמו בגד ים, חבש כובע מקלחת, ונעל נעלי התעמלות ששאל מידידו אד קרץ. אז עלה על הוינסנט לראן אחרון. לצידו נסעה מכונית עם מצלמות. באחת מקטעי הוידאו שנשארו מהתיעוד נראה האופנוע מטלטל את פרי וכמעט זורק אותו מהכסא. מה היה הזיכרון הקולקטיבי של העולם אילו נכשל רולי פרי והיה מועף מהמושב? – סביר להניח שהיה ללעג ולקלס ולסמל של טפשות.

אבל זה לא קרה. לא רק שלא נפל, לא רק שלא נזרק, אלא ששבר את השיא העולמי למהירות בקו ישר שעה שטס לו שם ערום בשכיבה על גבי הברק השחור ב-241 קמ"ש והשנה היא, להזכירכם, 1948.

כאן ירד פטיש ההיסטוריה והלם בדוכן וזה היה השיא של שניהם. האופנוע המשיך ושימש בתחרויות שונות בארה"ב עד אמצע שנות השישים ולאחר מכן נרכש ע"י אספן פרטי, וויליאם קונור. ופרי? – הוא לא הצליח יותר לקבוע שיאים נוספים.

פרי ניסה כוחו עוד כמה שנים נוספות ולאחר שחדל להתחרות מצא את פרנסתו במחלקות השרות בתעשיית הרכב. הוא מת ב-1994 וארבע שנים לאחר מותו זכה להכלל ברשימת גבורי המוטוריקה האמריקאיים  כששמו הוכנס ל"היכל התהילה של האופנועים", כנראה שבעיקר בזכות התמונה.