סיפור (הזוי) לשבת: נֹח

כאשר נשאל למשלח ידו הקפיד נֹח לנקוב בתואר 'משפטן דו-גלגלי', ובכל מקרה נמנע באדיקות מהמילה 'שליח' שבה ראה פחיתות ערך ביחס לעיסוקו. הוא נהג לומר כי היכן שעבודת השליח מסתיימת מתחילה עבודתו שלו. כדי להצדיק את התואר המכובד, ראה חובה לקשור קשרים עם נושאי תפקידים בעולם המשפט, אשר יכלו לשיטתו לקדם את האינטרס של לקוחותיו. מפלרטט היה עם פקידות, מחמיא דרך קבע לאנשי משמר בית המשפט ואף כופה את עצמו על מתמחים צעירים בעת שהיו דנים בתיק זה או אחר. נֹח, ששאף לגוון את נושאי השיחה עמם, היה משנן ערכים שדלה מ'ויקיפדיה'. באחד מהם, שנחרט בזיכרונו, נכתב כי דנטה, מחבר 'הקומדיה האלוהית', האמין כי אדם מתפתח עד גיל 35 ומרגע זה ואילך מתחיל תהליך דעיכתו. אף שזיהה בנקל את עומקו הפילוסופי של הטיעון, נֹח נטה להיזכר בו שעה שהיה מסלק מתוך הקסדה את שאריות שיערו, שקודם האפיר ורק אחר כך נשר.

מאחר שלא הסתפק בהעברת טובין ממקום אחד למשנהו, נֹח שיווה למשימותיו עומק ומורכבות לא להן. הוא נהג להציע ללקוחותיו שירותים מופלגים לאין שיעור מאלו שלשמם נשכר, מתעלם במופגן מהעובדה שהתלהבותם פחותה משלו. כך נהג נֹח גם בבוקרו של יום חורפי שטוף שמש, שהחל אי-שם בעיבורו של משרד עורכי דין קטן וזניח, ונסתיים בהרפתקה דו-גלגלית מסוכנת או בחשבון נפש נוקב, תלוי את מי שואלים. אף שהמשימה לא הייתה דחופה כל עיקר החליט מיודענו להעניק לה קדימות ראשונה במעלה, ואף העמיד לרשות העניין את אופנוע הספורט שלו, שעל-פי רוב יצא את החניה לצורכי רכיבת השבת בלבד. השותף הבכיר במשרד הקטן, שהיה כמדומה השותף היחיד, הפציר בו לדחות את הרכיבה לבית משפט השלום שבעיר טבריה, מאחר שמזג האוויר הנוח עתיד להפוך את עורו. אבל נֹח לא שעה לתחנוניו, כפת ברישול את קטנועו לעמוד חשמל, חפת לגופו את מיטב ציוד הרכיבה ושם פעמיו לעיר הצפונית, לא לפני שהאכיל צמד חתולים שחורים שהיו דרים עמו, ובתוכו חתולה המתעבת יונקים ואוהבת אדם, וחתול פנתרי, שהסרת אשכיו לא פגמה כהוא זה בתוקפנותו הזכרית.

זה שנים שנֹח אינו נוהה אחר תענוגות החיים ומנשים התנזר כליל בעשור האחרון, ספק מבחירה ספק מאין ברירה, אך את הרכיבה על אופנוע הספורט קידש. ועל כן, חמד לעצמו גיחות בינעירוניות שנקרו בדרכו המקצועית. אלא שהפעם הרכיבה צפונה לא פגשה את ציפיותיו. עם עזיבתו את הכרך התל-אביבי, דווקא כאשר החל הנוף נפרש בפניו, נתקף נֹח הרהורים קשים אשר צמצמו את שדה ראייתו לטובת חריש עמוק במחשבתו. מבין כל הדברים שיכול היה להעלות על דל-מחשבתו באותו יום, הפציע חשבון נפש נוקב דווקא באשר לתחביב שכה אהב. נֹח, מופתע והלום מהימצאותן של מחשבות בוגדניות אלו, החל לחשב את ייתכנות חזרתו הביתה בשלום; הוא חישב כמה עלה התענוג מאז נרכש אופנועו הראשון ועד לרכישת האחרון; הוא החל מונה בקפדנות את הדברים שהקריב על מזבח אהבתו לאופנוע: טיולים לחו"ל, מכרים, נשים, לימודים, מקומות עבודה. והנה נאורו עיניו: לא הוא רוכב על האופנוע – האופנוע רוכב עליו. וכמו על מנת להדוף מחשבות טורדניות אלו, ולהסיג את החולשה הפושה בגופו, החל נֹח לזמזם שיר של פטי סמית' שבפזמונו נוקשות פרסות הסוסים: Horses, Horses, Horses. יקום, חבצלת השרון, מחלף אולגה, וואדי ערה ועפולה חלפו על פני נֹח ביעף מהיר וקצבי: Horses, Horses…. רק השילוט מעניק תוקף לנוכחותם של הישובים, לא התחושה ולא הראייה, שהופקעו על-ידי המחשבה, והדרך הייתה למנהרה.

בבית המשפט בטבריה טרם שב לנֹח חוט מחשבתו. אף-על-פי-כן, וכהרגלו בדין, עשה נֹח להנעמת זמנן של הפקידות, הפליא בהן סיפורי גבורה על הרפתקאותיו בדרכים, ובה במידה גילה בהן עניין, הוא הטה אוזן לדבריהן, שב ושאל וחזר והתעניין. אלא שאז החלו עולים ממעמקי גרונו שיהוקים קולניים, שהופיעו בתזמון מושלם אחת לחמש שניות. השיהוקים התגברו כל אימת שהיה נוטל את מבטו לעבר הפקידה הזוטרה, אישה כבת ארבעים, יפת עיניים ומחוטטת פנים, שבשתיקתה ביקשה להצניע את מוצאה. מחשש שמא יעמיקו הרהוריו, ובשל אותם שיהוקים נתעבים, ביקש נֹח להרוות את גרונו ועל הדרך לטשטש מעט את הכרתו. זיכרון נעורים עמום הוליך אותו לפאב שריח הטיגון הספוג ברהיטיו הניס את עובדיו בזה אחר זה, פרט לברמן תתרן העונה לשם ג'וני שנותר לתחזק את המקום בגפו. נֹח, שדי היה באדי אלכוהול כדי להפיל עליו נמנום, לגם בלהט מבירת הבית ובטרם התרגש עליו טעמה הנורא, נפלו פניו על השולחן והוא נרדם. כאשר הקיץ משנתו הופיע באזנו טינטון משונה, מעין תיפוף פרסות עמום, הנחלש ומתגבר חליפות. הטינטון הזכיר לו בשנית את שירה של פטי סמית' שפזמונו החוזר Horses, Horses. בזיכרון השיר נמסכו יחדיו עונג ובעתה, חירות צרופה וחרדה קמאית, ומאחר שבליל הרגשות היה לו למעמסה, ביקש נֹח למלט עצמו מהרהוריו באמצעות רכיבה על אופנוע הספורט.

ממקום מושבו הבחין נֹח במים שהחלו להיקוות בין קימורי האופנוע: על המושב, על חלקו העליון של מיכל הדלק ועל מגן הרוח השקוף. הוא לא חש מאוים בשל זרזיף הגשם, מאחר והצטייד במעיל רכיבה חורפי רב-משימתי, העשוי אריג ייחודי, נצר למלחמה הקרה, שפותח במעבדות נ.א.ס.א עבור אסטרונאוטים. בטחונו של נֹח החל להתערער כאשר הבחין כי משהו חשוב נסתלק ממטלטליו: הקסדה. הוא פנה לג'וני ושאל: "מה קרה בזמן שישנתי?" הלה השיב לו בפנים נטולות הבעה: "הכל היפותטי, הכל אפשרי". מאחר ונֹח לא היה נתון באותה שעה במצב רוח פילוסופי, הוא עזב את הפאב והחל להגות תוכנית חילוץ. באופן מפתיע, ובניגוד מוחלט לטבעו האובססיבי, נֹח קיבל את הדין. כיוון שהמקומיים לא ידעו לכוון אותו לחנות אביזרי אופנועים, החליט נֹח לרכוב ללא קסדה מטבריה ועד לעמק יזרעאל למקום ששמו 'אביב התקנות', שיודעי דבר הבטיחו לו, כי מדובר בסוכנות אופנועים לכל דבר ועניין עם מצאי אביזרים, שאינו נופל מהגיוון המאפיין את משולש הרחובות סלמה-שוקן-הרצל.

נֹח שאף מלוא ריאותיו אויר, ירק על המדרכה את שארית טעמה של הבירה, ויצא אל הדרך במנוע חרישי. מוזר, חשב לעצמו, המנוע שקט מכפי הרגיל, אך נֹח לא התעכב על עניין זה. הנתיב שאמור היה להביא את נֹח לעמק יזרעאל, ושאותו תכנן במאמץ עילאי, כלל דחיפת האופנוע רגלית עד ליציאה הדרומית מהעיר, ומשם רכיבה למושבה כנרת, טיפוס ליבניאל, בואכה כפר תבור והתחברות לכביש 65. הוא העריך כי הבחירה בנתיב האמור תאפשר לו לרכוב ללא קסדה מבלי שהסיור המשטרתי ישגיח בו. החוק חד-משמעי בנוגע לחבישת קסדה, ודברים אלו אמורים גם לטבריה וסביבותיה. ואולם תוך דקות ספורות יתחוור לנֹח כי לא חוקי האדם עתידים להתנכל לו, כי אם איתני הטבע. כאשר חלף על פני העיקול הראשון ספג נֹח מהלומה על לחיו השמאלית. העצם שהתנגש בו היה זוג צרעות בעיצומו של טקס הזדווגות, ושאחת מהן לפחות הותירה בלחיו את ארסה וקמצוץ ממיצי אהבתה. ובעוד נֹח מבקש להיטיב את אחיזתו באופנוע נוכח הצריבה המתפשטת בפניו, נבקעו ארובות השמיים וזרזיף הגשם היה לזלעפות. במשך ארבעים דקות הומטר על נֹח מבול בראשיתי והאופק נמחה מעל פני האדמה. קילוחי המים שניתזו על פניו גרמו לעיוותים משונים בראייתו, והעצמים היו משנים את צורתם כל אימת שהיה מתקרב אליהם או חולף על פניהם. שום דבר לא נראה כפי שאמור היה להראות, לא הגוונים ולא המרקמים, העולם נעשה נוזלי ובעל פוטנציאל, כמו ציור של קלוד מונה. דומה היה לנֹח שהגשם הניס את כל הנהגים לחורים בצדי הכביש; איך עוד אפשר להסביר את העובדה שלבד ממנו לא נותרה בדרך הציבורית נפש חיה?

כאשר הגיע נֹח לסוכנות האופנועים הפציעה השמש והמבול פסק. גשמי הזעף הותירו חותמם הן במבטו של נֹח והן בקו האופק, אשר בשלב זה נמסכו זה בזה כבסרט קולנוע. שלוליות מוגזמות כיסו כליל את שדות עמק יזרעאל ורשמו בהם קו מים מדויק כשל חוף ים. מתוך השדות המוצפים התנוססה סוכנות האופנועים 'אביב התקנות', בוהקת כאי בלב אוקיינוס. רק בית הקברות של עפולה העניק משקל נגד בלובנו לאותו חיזיון, שכמו הוצנח מהר אררט לעבר מישורי העמק.

נֹח עצר בקצה כביש הגישה המוביל אל סוכנות האופנועים, החליק מתוך אופנועו, ועד מהרה עמד שוב מול שוקת שבורה. גם הפעם נבע הדבר מדלילות החומר ולא מדלילות הרוח. הזבנית הנחמדה, מושבניקית תמירה וזהובת שער, שנוכחותה מילאה את החלל העצום של הסוכנות, סברה כי לפניה עלם מנוקד. רק כאשר נֹח קרב אליה הבחינה כי הנקודות אינן נמשים, אלא רמשים ומיני מעופפים שהתרסקו לתוך פניו במהלך הרכיבה. העלמה הציעה למחות את החרקים באמצעות חומר ריחני, המשמש ברגיל לניקוי משקף הקסדה ושיכול לפעול באותה אפקטיביות על רקמה אנושית.

לאחר שהתנקה העמידה הזבנית לרשות נֹח מבחר מרשים שכלל שתי קסדות, ובתוכו קסדה אחת בגוון ירוק בקבוק במידה אקסטרה לארג', וקסדה נוספת בצביעת קווין שוואנץ במידה 'סמול'. הראשונה נמצאה גדולה מכפי מידותיו, כך שאפילו פדחתו התפוחה, שהעניק לו זוג הצרעות המאוהב, לא הצליחה למנוע מהקסדה לנוע בחופשיות על גולגולתו. הקסדה הקטנה אומנם נחה ללא נוע על ראשו, אולם המגע הצפוף בינה לבין הפדחת הדואבת זירז אירוע מוחי קל שעתיד להתרגש על נֹח, ושבניגוד לדעת המומחים שיפר את איכות חייו ולא גרע ממנה. חרף הלחץ העצום המופעל על פדחתו, ומתוך דחף למלט עצמו לעיר מגוריו, נֹח שילם על הקסדה מחיר מופקע ואף העניק לזבנית תשר נדיב במיוחד, כמו איבד החומר כל משמעות בחייו.

נֹח לא שב לתל-אביב באותו יום ואף לא ביום שלאחר מכן. יודעי דבר בקהילה הדו-גלגלית מספרים כי מטרים ספורים לאחר שיצא את סוכנות האופנועים ננעל מבטו על ציפור כלשהי, עורב או יונה. מאחר שמבטו נטש את הכביש לטובת בעל הכנף, הוא החטיא את מעגל התנועה הקרב אליו והוא צלל לתוך השדה המוצף. האופנוע נבלע בתוך הבוץ הטובעני ולא נמצא עד לזמן כתיבת שורות אלו. ובאשר לנֹח, המושבניקית התמירה שהבחינה במתרחש הצליחה למשות אותו מהמים ולהצילו מגורל דומה. כאשר הגיעו הפרמדיקים הפציר בהם נֹח לשווא לסלק מראשו את הקסדה, שלחצה החיש את ניגון הדופק ברקותיו. הוא עצם את עיניו וחש בפעם האחרונה באותו יום שסוסים רצים לו בדם: Horses, Horses.

 

תמונת אילוסטרציה: סטודיו זיס