סיפור לחג: אימה בשחקים

סיפור הבלהה הזה אירע לפני 9 שנים במטוס של לופטהאנזה מעל האוקיינוס האטלנטי בטיסה חזרה ממקסיקו לארץ, אבל תחילתו עוד קודם בטיסה הלוך למקסיקו ובחבורה בת עשרה חברים התחובה דחוסה וחנוטה במחלקת התיירים העממית הנשנקת והחנוקה לעייפה.

מה עשיתי שם? – התלוויתי למשלחת של אופנוענים בכירים שיצאו לייצג אותנו בתחרות ה"סיקס-דייז", משהו דומה לגביע האומות בתחום האנדורו. היינו שם כשישה רוכבים וארבעה מלווים, ואחד מהמלווים הללו הוא בחור חמד מנומס, דעתן, נעים הליכות וחילוני לתיאבון ושמו אלון. למה חשובים כל הפרטים הללו? – מיד תדעו.

אז ככה, המטוס מתנתק מנתב"ג וכשעתיים אחרי שהוא מצליח להרים את עצמו מעל העננים מתחילה פעילות אינטנסיבית של האבסה, ואתם בדיוק כמוני יודעים איזה עונג מפוקפק זה לאכול במחלקת תיירים רועשת ומהבילה, שם אתה נעוץ, עקוד וחבוץ בין זרועות, רגליים, וגב המושב שלפניך בלי יכולת תזוזה מיזערית. לכשתוגש לך הארוחה, אתה תבצע תמרונים מסובכים הכוללים מציאת מקום איפסון זמני לאזניות לשמיכה ולכרית ששימשו אותך בנסיונותיך הנואשים להרדם, שחרור המדף הקטן שמשמש כשולחן, פתיחת חרצובות המנה החמה, חיפוש שנועד לכישלון למצוא למיכסים שלה מטמנה ראויה, קילוף הסכו"ם הפלסטי מתוך הניילון, ולבסוף – תרגיל התעמלות מסובך בו זרועותיך צמודות לגוף והמזלג עולה ויורד אל פיך בקו ישר, ויותר משאתה נהנה ממה שמצליח להגיע אל המלעסות אתה שרוי בנסיונות נואשים ובטרנס השגחה עילאי להשאר יבש נקי ובלי כתמים, תוך כדי שימת לב רציפה לכוס המים שלא תשפך בטעות כי אז תרבץ עד אמריקה בתוך שלולית כמו ג'מוס בביצת החולה.

והנה, איך שדיילי לופטהאנזה מתחילים במלאכת גלגול עגלות המזון במעברים הצרים, מתייצב לו דייל ליד אלון ומגיש לו בחיוך רחב ואדיב מגש מיוחד ואומר לו: "בבקשה אדוני, המנה הכשרה שהזמנת". מי הזמין מנה כשרה? – תמה אלון – אני בטח לא… ודאי שאתה אדוני, כך כתוב בהזמנה – עונה לו הדייל הגרמני וכולו חביבות ומאור פנים אבל באמת שפת הגוף שלו משדרת אדנות ובוז כאומר: "בעוד רגע, ידידי היקר, יגרגרו כל שכניך מעדנים מהנובל קוויזין העולמי ואילו אתה תלעס עגומות את העוף המכובס הטפשי שאתם היהודים נוהגים להתעמר בו משום מה". זו טעות – אומר אלון עינו מתעגמת ופניו הולכות ונופלות, מתכהות ומתעננות, והדייל חוזר ומעיין ברשימה ומתעקש ומודיע בפסקנות שזה זה, ואלון בתחינה שואל אם אפשר להחליף למנה רגילה, והדייל מתקשח, חיוכו הנחמד כבר מזמן בל עימו, ובמבט שהולך ונאטם עונה שלילי, אין לי מנות מיותרות, ופונה ומדשדש לו משם, ואלון אומר לנו אני כבר מנחש מה הסיפור… זה חוש ההומור המזורגג של השותף שלי שטיפל בהזמנת הכרטיס. אני כבר אסגור איתו חשבונות בבית. אבל בינתיים הוא נשאר יושב לו שם אבל, שפוף, דווי, כואב, עלוב, מכווץ, אינו יודע את נפשו מרוב עלבון ורעב, מקלף את המנה שלו ולועס אותה בדממה בפרצוף של עולה גרדומים.

ואילו הארגז הדחוס של לופטהאנזה ממשיך במעופו למרות הטרגדיה המתחוללת בקרביו, ונוחת במקסיקו.

עד כאן מערכה א'.

 

ששה ימי אנדורו נהדרים עוברים עלינו בארץ האצטקים, ואז מגיעה השעה לשוב ואנחנו מתכנסים בשדה התעופה הלאומי של מקסיקו סיטי ומטפלים במסירת המזוודות לידי החברה הזו שהטיסה אותנו עד פה והתחייבה גם להחזירנו למכורה, והנה גם אלון חביבנו עומד לו בתור לפני הדלפק ומתווכח.

ועם מי הוא מצא לו להתווכח? – עם פקידת דלפקים גרמניה שמאשרת מולו את פרטי הטיסה וכמו כן טורחת לציין במאור פנים ובלבביות רבה ש"אדוני כמובן יקבל את המנה הכשרה כפי שהוא הזמין". די כבר עם הבדיחה המטופשת הזו – חורק אלון ופרצופו מכחיל ומסמיק חליפות וכולו משדר פוזיציה של התקף פסיכוטי בדרך, והוא מזעיף גבה ומעבה את הקול, ואומר לדיילת שהוא מבקש בכל לשון של בקשה לתת לו מנה רגילה, והדיילת הגרמניה שעד לפני רגע היתה חיננית חמודה ונלבבת מודיעה לו בפנים רשמיות ללא בדל חיוך כי אין מצב, אין לה מנות מיותרות, זה מה הוא הזמין, זה מה הוא יקבל, זה מה יאכל, ואפילו אם ייחנק לא איכפת לה.

הבנתי אתכם – נובח אלון באנגלית (ומוסיף מלמול שנשמע כמו נאצים מחורבנים, אבל זה כבר בעברית) ופתאום באה לו הארה והוא חוזר ופונה לדיילת ואומר לה שהוא מעוניין להשתדרג למחלקת ביזנס ושבבקשה תברר אם יש מקום פנוי והיא מיד מעלעלת בניירות או מעיינת במחשב או מה שהיה לה שם, ואומרת לו שיש אבל זו תוספת של 600 דולר, ועל כך עונה אלון שזה בסדר גמור מצידו, שולף חבילת ניירות ירוקים, מקלף לה 6 פתקים מתוכה, והעיסקה נחתמת בחיוכים.

ואז אלון עובר לשלב הבא בתוכנית: עכשיו שאני אורח רם מעלה בחברתכם – הוא מדקלם לפקידונת – נא להחליף לי את המנה, ודאנקה-שיין מראש. אבל כנראה שהוא לא מכיר את העם הגרמני ואופיו המדוייק על בוריו, כי מסתבר שהנהלים אצל הייקס כל כך חזקים שגם תוספת של 600 ירוקים לא יבטלו את רוע הגזרה. על שמך רשומה מנה כשרה ואתה תקבל אותה ביי הוק או ביי קרוק, ואין מנוס ואין מילוט מהעניין, ואלון ממשיך לחפור לה בתנועות ידיים נרגשות, אבל הפקידונת לא זזה ולא משה מעמדתה כמלוא הנימה.

ואז כנראה נמצא פתרון כי אלון מסתובב אלינו ואומר שמסתמן מוצא אם המנה הכשרה תעבור למישהו אחר, וכאן נמאס לי, אוכל כשר פה ושם ממש לא איכפת לי להכניס לבטן, ואני אומר לו יאללה, די כבר, הרגת אותנו עם הויכוח הזה, תעביר עלי את המנה הכשרה שלך וחאלס, סגור עניין, ואלון מיד סוגר את הפינה הזו מול הדלפקאית, סיפור האוכל הכשר נפתר, ואנחנו נעים משם בשעה טובה ומשרכים רגליים אל כבש המטוס.

והנה הארגז שוב באוויר, והנה שוב ניחוחות מעדני גן עדן בוקעים ועולים מעגלות הדיילים המתגלגלות במעברים, ואני מחכה למנה הכשרה העלובה שתנחת על שולחני –

והנה – טעות! מישהו שם טעה! הונחה לפני מנה רגילה!

הו הו! אני ממש לא נוטה לשחק אותה פראייר כשהמזל קופץ לביקור, ומיד אני משחרר את מכסה המנה המהבילה מכבליו ונועץ לתוכה מזלג, נושא אל פי נתח בשר בקר עסיסי, מוסיף וטובל ברוטב את הלחמניה הנפצוצית, דולה מן המסטינג מלוא הכף אפונה וגזר, מגרגר ומתלקק בעונג,

ו… שוד ושבר!  דייל אץ רץ לאורך המעבר, בידו מגש עמוס, ונעצר לידי.

"יו אורדרד כושר-מיל, סר" (הזמנת מנה כשרה, אדוני) – הוא אומר. משפיל מבט אל שולחני והבעה של חרדה נוראית עולה על פניו: הופרו הנהלים! חולקה מנה שגויה והקרבן התמים כבר נעץ בה מזלג. הכל אבוד! אדוני… – הוא מפטיר ביגון של אחד שיודע שהלך עליו ומחר הוא מפוטר בעוון הפרת הסדר והרס שמה הטוב של החברה. מה בסך הכל הוטל עליו ומה ביקשו, לספק מנה כשרה אחת ואפילו במשימה הנלוזה הזו הוא לא עמד!

לא נורא – אני מנסה לנחם אותו – זו היתה בסך הכל בדיחה כל הכשר הזה וממש לא איכפת לי לאכול דוקא את המנה הזו במקום הכשרה. לך אולי לא איכפת – לואט הדייל הבאווארי בעצב אין קץ – אבל יש נהלים… ובתוך כך הוא נסוג והולך, מתרחק ונמוג לתוך המטבחון הקטן של הדיילים שם בקצה המטוס ואני משער לעצמי שאת הטיסה הזו הוא מעביר במחשבות על 10 שיטות ההתאבדות הכי פופולאריות וסיכויי הצלחתן.
ואילו אני בינתיים – אני גומר את הארוחה, מלקק את השפתיים, וחושב לעצמי יאללה-יאללה איזה פסיכים.

אבל עוד לא ידעתי מה מחכה לי…

כנראה התנמנמתי. הפכתי תנוחה לכאן ולשם, התחבטתי בצינוקי עם השמיכה והכרית, השלתי נעליים ועצמתי עין. לא יודע כמה זמן עבר כשפתאום נעורתי בבהלה. מישהו גבוה במגפיים ניצב לידי. דייל אחר, בכיר יותר בעליל כי הינו לבוש מדים הדורים וכותפות מוזהבות, אשר שואל אותי בפנים חתומות אם אני מר ינוקא ואני מאשר, והוא, רציני כמו קבר: "בוא איתי".

אלוהים ישמור, בגלל מנה כשרה? בית דין שדה? מה עשיתם מזה? האין מחילה וכפרה אצלכם?

מה הם רוצים – שואלים אותי חבריי בלחש, לא יודע, אני אומר, נראה לי זורקים אותי מהמטוס לאוקינוס בעוון אכילת מנה לא כשרה בניגוד להזמנה…

בהלה מתפשטת על פני כל חבריי. אל תלך איתו – לוחש לי מישהו – אתה רשאי לסרב. יש חוק בינלאומי הנוגע לטיסות אזרחיות – ממלמל מישהו אחר – אני רק צריך להזכר מהם דיני נזיקין ועונשין בזמן תעופה… תבקש עורך דין – מייעץ לי מאן דהוא מהצד – בטח יש כאן במטוס אחד שיודע. אל תלך – אומר אחר –  יש במטוסים האלה תא מעצר קטן, סיוט…

אט אט השתררה דממה. המילמולים סביב פסקו, אנשים תלו בי מבטים מבוהלים. ואני אומלל, מוריד את האזניות, מקלף את השמיכה והכרית, לובש נעליים, שורך שרוכים לאיטי, מושך זמן, והדייל ניצב עלי מתוח בעקבים צמודים, לא נע ולא זע, עוקב בדריכות אחר טרפו, כאילו יש לי להיכן להמלט…

יש לך מטלטלין? – חורק הדייל. כן –  אני אומר, ופותח את התא מלמעלה ומקושש את תרמילי. אם כן, הכל אצלך? – לך אחריי – אומר הדייל ומתחיל לפסוע, ואני אחריו מזדחל כשה לטבח. כשאנו כבר קרובים לתא הטייס הוא עוצר ופונה אלי –

הנה זה בא –  אני מתכווץ…

והוא – מחייך.

???

"חבר שלך אלון במחלקת ביזנס מבקש שתצטרף אליו, לך תבלה איתו את שארית הטיסה".

ולא עובר רגע ואני כבר מזנק באויר ונוחת ומשתרע בתוך הכורסה המפנקת עם אלף הכיוונונים ליד אלון במחלקת הביזנס כאחד המליינים אשר ביהודה.

ראיתי שיש כאן כורסה ריקה – מגלה לי אלון – ואמרתי להם שאני משועמם ומעוניין לצרף אלי חבר אם הם לא מתנגדים, וראה זה פלא – הסכימו מיד. תגיד, יש מצב שהעם הגרמני השתחרר מקיפוץ התחת בכל הנוגע לנהלים ודיוקים?!…

הנה, זה אלון. מה שלא תגידו עליו, הוא יודע איך להודות לחבר וידיד אמת שהציל אותו מאימת ומזוועת המנה הכשרה של לופטהנזה.