סיפור לחג: "ירוני, מה נסגר איתך?"

גרוע 

היה לי אופניים ביאמאיקס שקיבלתי במתנה בבר מצוה וידעתי לעשות איתם המון דברים מגניבים טילים כמו ליסוע על גלגל אחד המון זמן ולעמוד על הכיסא ולשבת על הכידון, והכי יפה שהיה מצליח לי להתגלגל איתם אחורה כאילו אני נוסע קדימה וכל החברים שלי גם הערבים מוואדי ניסנאס שאנחנו גרים לידו היו אומרים לי סחטיקה ירוני, אתה צריך להיות בקרקס עם כישרון כזה.

שהייתי בן 15 פאוזי הביא דיטי. היה להם ים כסף למשפחה הזאתי ופאוזי תמיד היה מגיע עם דברים חדשים מזורגגים שלאף אחד לא היה וזה נורא עיצבן אותי כי בזמן הזה אבא כבר לא עבד כל כך מסודר ותמיד הוא היה אומר לי: אין עכשיו מימון לשטויות שלך, ככה היה הדיבור שלו. כולם נעמדו מסביב לפאוזי וליטפו לו את הדיטי וליקקו לו שיואו איזה יופי האופנוע הזה, ומאגניב, ואיזה רוצחת הוא נראה וכל מיני דיבורים שעשו לפאוזי השחצן הזה טוב על הבטן, ורק אני ישר ניגשתי אליו בלי ליקוקים ובלי אמאיית ואמרתי תן סיבוב והוא אמר זיבי וישר הבאתי לו סטירה שהראש שלו עף אחורה והפרצוף שלו נהיה אדום והתחיל לבכות. כל החברים שלו ישר התחילו לצעוק עלי אבל אף אחד לא היעיז לעשות כלום כי אפילו שהם היו בגיל 16 אני תמיד הייתי גבוה יותר מכולם וגם נורא חזק וכולם פחדו שאני יכנס בהם שאני מתעצבן.

למה אני יותר גבוה וחזק – לא יודע. במשפחה שלי תמיד אמרו תיראו אותו את הקטן הזה איך הוא צומח ואיזה טאוויל הוא יהיה שהוא יגדל. בגיל 12 כבר עברתי את אבא בגובה ואימא שאז עוד היתה בבית היתה מחבקת אותי ואומרת איזה גבר קטן שלי, וזה היה לפני שהמחלה המזויינת שלה תפסה אותה והעבירו אותה לבית חולים איפה שהיא היום כמעט לא יכולה לזוז ולדבר, ובטח לא לחבק כמו פעם.

עוד שנה אחרי שהמחלה הזאתי באה על אימא, אבא השתדל כאילו היא תיכף תהיה בריאה ורק שלקחו אותה לסיעודית והוא נשאר בבית עם שלוש ילדים הוא קצת התחיל להתפרק מהלחץ ונהיה יותר עצבן מהר מהרגיל וגם בעבודה בנמל של חיפה הוא התחיל להתכסח עם הבוסים ובסוף הוציאו אותו לחופש זמני והוא ממש לא ידע מה לעשות עם עצמו, והיה מזיין את השכל על כל פיפס עד שנשבר הזין להיות איתו באותו בית והתחלתי לנסות לא להיתקל איתו אם לא צריך, והייתי מאריך את ההסתובבויות שלי בחוץ עד סוף הלילה ובבוקר הייתי עייף ולא התחשק לי ללכת לבצפר ולאבא נמאס להתווכח איתי והוא עזב אותי בשקט.

בסוף פאוזי נתן לי סיבוב ובגלל שהייתי טוב על אופניים גם הרכיבה על הדיטי יצא לי חבל על הזמן ופאוזי אמר נולדת לזה ואשכרה נידלקתי וישר ידעתי שאני מוכרח להביא אופנוע לעצמי ופאוזי אמר שיש לו חבר עם דיטי שמוכן למכור ממש בזול אולי באלף שקל אבל זה כי המנוע ניטחן לו ואין לו כסף לתקן. אז אמרתי לפאוזי שיש לי אלף שקל מהבר מצוה וכמה עולה התיקון והוא אמר על זה רק גידי יכול לענות אז הלכנו בערב לראות את גידי. 

רע 

גידי עובד מכונאי במוסך של אופנועים בעיר וגם עוזר לבלבית לנהל, והוא היכיר את פאוזי והסתכל עלי את הגובה שלי וכל זה ואחורי זה שאל כל מיני שאלות על מה אני עושה ואיפה אני גר ואם אני לומד, ובסוף הוא אמר שהוא יתקן את את המנוע בלי כסף אם אני יעשה שליחויות בשביל המוסך שלו שצריך להביא חלקים מהעיר וכל זה, ואמרתי לו בטח סבבה אין בעיות, ואחרי שבועיים היה לי אופנוע מתוקן פיקס והתחלתי לעבוד בשביל המוסך שלו כמו שסיכמנו. בהפסקות הייתי משחק בחצר של המוסך עם האופנוע ועושה תרגילים ווילים וקפיצות וגידי אמר לי כישרון מלידה, ככה הוא אמר. יש לו משפטים מגניבים עם חוכמות של החיים ותמיד אפשר לסמוך עליו בכל שאלה יהיה לו פיתרון.

בערך אז מומו מהשכונה בא אלי ושאל אותי אם אני רוצה לצאת איתו להרביץ מכה קטנה שתכניס כמה ג'ובות ואמר שאני רק צריך לנהוג את האופנוע ולא שומדבר אחר והוא יעשה את שאר העבודה ושאלתי אותו מה העבודה והוא אמר לשחרר תיקים מזקנות עשירות מזויינות שלא יודעות מה לעשות עם כל הכסף שהבעל שלהם השאיר להם, ואני בלי לחשוב מספיק אומר לו וואלה, והוא אומר זה עבודה נקיה ואין עם זה שום בעיות אם אני יודע להפעיל אופנוע כמו שצריך כי אף אחד לא יכול לתפוס אופנוע שבורח ועל זה היסכמתי איתו.

ככה יצאנו איזה כמה פעמים עם הדיטי ועשינו זקנות שהיה להם כסף בארנק ומומו תמיד ידע להכיר אותם מקילומטרים כדי שהמכה תצליח ולא ניפול על זקנה דפוקה שיש לה רק טישו בתיק במקום כסף. את הכרטיסים של הויזה שהיינו מוצאים בתיקים היינו מביאים לשימי שהיה משלם לנו על זה ואחורי זה משתמש בכרטיס לרמאויות שלו, והכל הלך סבבה עד הפעם הבא שהכל נדפק.

כבר בדרך נהיה נאחס. לא היינו במהירות והספקתי כמעט לעצור שראיתי פתאום את השמן על הכביש אחרי הסיבוב ברחוב כיאט והתחלקנו ונפלנו. לנו לא קרה כלום אבל האופנוע נפל על הצד של המדרכה ונהיה לו שקע במיכל דלק והיתבאסתי לאללה, אבל לא עשינו מזה הרבה עניין כדי שלא יתחילו אנשים לזיין את השכל ולשאול שאלות והיתחפפנו משם מהר.

מומו אמר לי ליסוע ליד הדואר ועשינו שני סיבובים עד הקניון עד שמומו קלט את הזקנה שהוא החליט שאנחנו הולכים לעשות אותה היום, ושהגענו אל הזקנה מאחורה היא פתאום הסתובבה וקלטה אותנו ונתפסה על הידית של התיק בכל הכוח ומומו משך ואני כמעט עצרתי וכל ההפתעה התבזבזה והזקנה צורחת כאילו שוחטים אותה ואנשים מסתכלים וכל זה ועוד רגע מתבאסת לנו כל הפעולה המזויינת עד שמומו הוציא סכין וחתך את הרצועה של התיק וברחנו משם בפול ספיד.

לקחנו את הקש בארנק והלכנו לדפוק בירה ולחכות לעפיפה הזונה שתגמור משמרת.

על הפנים

בבוקר במוסך היה עיתון מעריב ופתאום אני קולט שהתמונה הגדולה זה שלנו!  היום לכל האנשים יש פלפונים עם מצלמה מזורגגת ומישהו צילם את החטיפה של אתמול ויצא לו תמונה ממש ממש טובה, במיוחד שרואים שם את הדיטי שכל המיכל דלק המזויין שלו מעוך וישר הבנתי שאני בבלגן אחושרמוטה וכל המשטרה של חיפה תיכף מחפשת אותי. חוצמזה הזקנה מצולמת שם בעיתון בוכה ואומרת שהיה לה בתיק מכתב מהבן שלה שמת בצבא והיא כל הזמן הולכת עם המכתב הזה לכל מקום כאילו כזה מזכרת אחרונה ממנו. המון בלגן נהיה מהסיפור הקטן הזה כוססאמו, וכל הדף בעיתון היה דיבורים שצריך להרים את העונש על תקיפות זקנים וכל זה ונבהלתי נורא.

על המקום התחרטתי שבכלל נתתי למומו לסחוב אותי לתוך החרא הזה. החבאתי את הדיטי בחצר של המוסך והלכתי לדבר עם גידי שרק הוא יכול לדעת מה עושים עכשיו. גידי שמע וגם קרא בעיתון וישר חטף ג'ננה מהסרטים ונכנס באימאימא שלי וצרח עלי מה ניסגר איתך, וגם אידיוט וזבל וגם פושע בחיתולים ועוד דיבורים כמו שהוא יודע. הייתי מבואס תחת ורק חשבתי איך דפקתי לעצמי את החיים עם החארטה הזה של החטיפות תיקים המזויינות ורציתי להסביר לו כל מיני, אבל הוא אמר לי תשתוק ועשה לו קפה שחור וישב וחשב וחשב המון זמן, ואחר כך הוא אמר לי ירון, הייתי צריך למסור אותך למשטרה אבל אני מכיר אותך מספיק טוב שנפלת בגלל הבנזונה הזה מומו, כי אתה בעצם בחור טוב שהחיים שלו קצת דפוקים עכשיו ואני ינסה להוציא אותך מזה אפילו שחירבנת על המאוורר וכל החדר התמלא בחרא. אמרתי לו אחשלי מה שתגיד רק תעזור לי ונשבעתי לו שאני בחיים לא חוזר לסמטוחה הזאתי.

בערב אחרי שכולם הלכו סגרנו את המוסך וגידי אמר: קודם כל – אין יותר אופנוע! פרקנו את כל האופנוע ושמנו במחסן לחלקים, ואז הוא אמר תלך עכשיו תמצא את התיק של הזקנה עם המכתב. הלכתי איפה שמומו תמיד זורק את התיקים בפח זבל הגדול מאחורי המרפאת שיניים של שפיגלמן, ואשכרה חוץ מכל החארטה הרגיל שזקנות סוחבות בתיקים שלהם כמו בקבוקים של צבע לציפורניים וכאלה, באמת היה שם גם מעטפה מקופלת וחזרתי הבית.

פתאום מומו מצלצל בלחץ אטומי ואומר שיש ניידת של הסמויה מסתובבת בשכונה ואיפה האופנוע? אמרתי לו האופנוע כבר מפורק ותרגיע והוא סגר, אבל אני נכנסתי גם ללחץ וניסיתי לחשוב חזק מה צריך לעשות עכשיו אבל אף פעם לא הייתי טוב במחשבות חזקות ולא יצא לי כלום, אז צילצלתי לגידי והוא אמר שהוא בא אלי לקחת אותי ושאלתי לאיפה והוא אמר כבר תראה.

גידי בא ואמר תן לי את המכתב והסתכל על מה שכתוב עליו ואמר לי בוא ולקח אותי באוטו שלו להדר הכרמל ובדרך אמר לי אני נורא מקווה שיש לך מספיק שכל להבין מה אתה צריך לעשות עכשיו, ואז הוא עצר וירדנו מהאוטו ועלינו במדרגות של בית אחד וגידי דפק על הדלת ושהיא נפתחה עמדה שם הזקנה וגידי אמר לה: שלום גברת, זה הילד שגנב לך את התיק.

ואז הוא דחף אותי קדימה וסגר את הדלת ואני נשארתי שם לבד איתה.

טוב

 כל זה היה לפני חצי שנה ועכשיו אני שנה ראשונה בבית ספר המקצועי שאני לומד שם מכונאות אופנועים ואני גר בבית של הזקנה הזאתי שקוראים לה איטה והיא אחלה בנאדם, וגם מתנהגת אלי כמו לבן שלה שמת בצבא. מומו נפל על פריצה ועכשיו הוא בפיקוח.

רק שתבינו מה נהיה: ישבנו ודיברנו כל הלילה והיא שאלה המון שאלות וסיפרתי לה את החיים שלי ואיך הכל הזדיין לי בפרצוף אחרי המחלה של אימא, והיא סיפרה לי על הבן שלה שמת במלחמת יום כיפור וגם בכתה, ואחר כך היא אמרה תשמע ירון, אם אתה מוכן לקחת אחריות על החיים שלך אני יעזור לך, וככה נשארתי אצלה.

יום אחד בשבוע אני הולך לעבוד במוסך אצל גידי ופעם בהפסקה על קפה הוא אמר לי אתה את הכיפור שלך עשית כבר גם בלי יום כיפור, ונכון שעכשיו אין לך אופנוע אבל עוד יהיה. תסמוך עלי.