סיפור לחג: עשתה לו עיניים

בערב כשיצא לזרוק את הזבל, נצנץ לו אור מפנס הרחוב בזווית העין. כששב ועלה הביתה שוב הבריק לו נצנוץ בפינת העין. משונה – חשב – זה לא רחוב ואין כאן פנס.

בבוקר, על הקפה, צפו עלו ושייטו לו עצמים שחורים קטנים במרחב המבט. עצם עין, עצם שתיים, שפשף קצת, פתח, סגר עפעפים והם לא נעלמו. בהלה קלה. שמא הוא מתחיל להתקלקל?

מיד צלצל לרופא המשפחה, ד"ר נאמן הנאמן עליו תמיד. לא יודע לאבחן על סמך מה שאתה אומר – אמר הדוליטל – אבל עם עיניים לא משחקים. אני מכניס הפניה למיון בבית חולים. סע להבדק.

בערב התייעץ עם שני ידידים.

היתה לי פעם תופעה דומה – סח גילי – הרופא אמר שזה מוכר, שאתרגל וזה יעבור תוך חודשיים.

גם לי ככה – שחה צילי –  אמרו שזו תופעה ידועה, אז התעלמתי. אחרי חודשיים שכחתי מזה.

נרגע קצת אבל עם עיניים לא משחקים, אז בבוקר נסע למיון בבית חולים. אכן חיכתה הפניה מדוליטל והוא פילס דרך במסדרונות ארוכים. במחלקת העיניים היו שתיים שקיבלוהו אחר כבוד – דוקטורית עם זנב סוס ומתלמדת עם פוני שופע. הן פתחו כרטסת, לקחו דיווח ורשמו.

תיכף הבדיקה – אמרה הדוקטורית – אבל לפני כן נטפטף לך נוזל מרחיב אישונים ותחכה 20 דקות בחוץ. הראיה תהיה קצת מטושטשת, אל תבהל.

טפטפה ושיגרה אותו למסדרון לחיכיון.

עברו 20 דקות. בינתיים הראיה קצת נטשטשה כמובטח. הוכנס אל החדר וזנב-סוס לא היתה מרוצה מגודל האישונים. לא מספיק – מלמלה באכזבה – צריך מנה נוספת. הזליגה לו עוד נוזלים ויצאה מהחדר. נכנסה המתלמדת עם הפוני ושאלה אם עברו 20 דקות, אמר שכן והיא בדקה גודל אישונים. לא מספיק – מלמלה באכזבה וטפטפה לו פעם שלישית. מה? למה? איפה התקשורת?!

נשלח לארץ הגזרה להמתנה נוספת. ישב במסדרון ובהה ואחרי כמה דקות כבר לא זיהה את שכניו לספסל. הראיה הלכה ונתגרעה. כשיצאה הדוקטור לקרוא לו הכיר אותה רק על פי החלוק הלבן. בדרך לכסא הבדיקה הציץ במראה שעל הקיר וראה את האישונים הכי גדולים בעיר.

נחת בכסא החשמלי ועדשה גדולה שייטה מולו אל העין. להפתעתו היא לא נעצרה בחוץ אלא המשיכה וחדרה פנימה. זה כאב, הוא קפץ. שוב לא התרצתה הדוקטור ומלמלה משהו על עיניים קטנות מידי, שלפה את העדשה ומרחה עליה משחה ושוב פילסה דרך פנימה. הפעם נחלה הצלחה והיא ישבה מהצד השני והביטה מוקסמת במראות שנגלו לה שם. תסתכל קצת ימינה, תסתכל קצת שמאלה. אחר כך מרחה שוב משחה והתלבשה על העין השניה. לבסוף שלפה את הכל, ועברה לשולחן שלה לכתוב ממצאים.

נכנסה הדוקטורנטית המסייעת (לאן היא הולכת כל הזמן?). רוצה גם? – שאלה ד"ר סוס. כן, כן – עלצה ד"ר פוני וניסתה לתחוב לו לעין את העדשה הגדולה. העיניים קצת קטנות – שיגרה המלומדת הוראות מהשולחן בפינה – שימי משחה.

נמשח למלכות שוב ושוב אבל בסוף זה הסתיים. לא מצאתי כלום סיכמה הדוקטטורית אבל אם יחול שינוי תגיע שוב. עם עיניים לא משחקים.

בטח לא משחקים. אונס היה המושג היותר קרוב לתיאור של מה שעבר. בעיניים דומעות וכאובות ובברכיים פקות זחל החוצה מן האורווה מחפש נתיבי מילוט. נתמך בקירות גישש את דרכו במסדרונות, נחבט בעובדות נקיון, מתנגש בספסלים, מתחכך במכונות חטיפים אוטומטיות. כשיצא בחוץ יכול היה להבחין באופנוע עומד במקום שם הושאר, אבל לעלות עליו ולחזור הביתה – לא היה מה לדבר.

השמש סינוורה והכאיבה. בעזרת חוש ההתמצאות הגיע לקפטריה, בעידוד חוש הגישוש מצא שולחן בצל, ובתמיכת חוש המישוש ישב ללגום קפה ולחכות שיחלוף העיוורון.

עברה שעה וכלום לא קרה. עברה עוד שעה וכלום לא השתנה. דמויות נטולות קווי מתאר נעו סביב, בלתי מזוהות, שוליהן מטושטשים. הרגיש מובס. לא האמין שישוב אי פעם לראות כהלכה אחרי כל כמויות הנוזלים שהערו לו ד"ר סוס וזנב פוני לארובות. הרגיש כמו זבוב שכנפיו קוצצו וביקש עוד קפה.

כשהיה על כוס הקפה החמישית ראה מישהו משתופף וגוחן ליד האופנוע וישר ניתז על הרגליים ורץ לשם בעיוורןן חלקי.

*   *   *

 

הלו הלו – קרא – מה אתה רוצה מהאופנוע, זוז משם מיד!

מן העבר השני הזדקפה דמות. עכשיו מקרוב ראה שזו נערה. איזו מכונה יפה יש לך – אמרה. איזה חיוך יפה יש לך – חשב.

החליפו אבחנות, מודל ושנות ייצור. היה לה מבטא רוסי קל ובושם נשי מתוק. הצהירה שהיא מה זה מטורפת על אופנועים. היה לאבא שלה BMW גדול, ומאז.

מפה לשם קבעו להמשיך את הסמולטוק במקום נאות יותר. התנצל שהוא חצי מושבת ובטח לא יוכל לצאת מהבית, אבל אם היא רוצה ומעוניינת יש לו המון תמונות מהירידה האחרונה לאילת דרך מורד העקרבים. היא אמרה שזה בסדר וגם אצלו בבית זה סבבה, והנה היא כבר מרגישה שהם אחלה אחוקים. נתן לה כתובת ורכב הביתה והיא הגיעה והצטרפה אחרי שעה.

חשב להשמיע לה תקליטים אבל עידן הפטיפון חלף זה מכבר, לפיכך יצק להם בירה והחלו לשדר אופנועית. היא התלהבה מהפנס הראשי שלו, והוא התלהב מאורות הבלימה שלה, היא הביאה גרסה נאה על פעולת היניקה של משאבות הדלק והוא גמל לה עם הזרקה.

וכשזה נגמר היא נזכרה שקבעה עם אחותה בקניון וממש חייבת לרוץ ולא, היא לא מוכנה שילווה אותה למטה, הכל טוב, היא תסתדר עם אחותה ואתה נורא מתוק ואיך אני שמחה שפגשתי אותך ויאללה ביי ותתקשר.

תשוש ומאושר נרדם כמו מלך וחלם שיתוש עוקץ אותו באוזן. קם בבוקר וגילה שהימאהה כבר לא חונה מתחת לבית ומישהו כנראה עקץ אותו וזה לא היה יתוש. בטלפון שהשאירה היה צליל מנותק.

גם העיניים עדיין כאבו אבל לפחות הראיה החלה לחזור.

לא שהיה מה לראות…