סיפור לחג: פוקסי הולך לטיבט

את פוקסי הכרתי כמה שנים טובות לפני שהסרט 'משחק הדמים' יצא למסכים. אם אתם זוכרים, זה היה בעצם רמבו מס' 1, ויש שם קטע מדליק בו סילבסטר סטלונה נמלט משוטר רע אל היערות כשהוא רכוב על XT500. בהמשך הסרט הוא נלחם לבד נגד עיירה שלמה בידיים חשופות פחות או יותר. קישקוש הוליוודי טיפוסי ולא מציאותי, אבל הוא הזכיר לי את פוקסי. מיד תבינו למה.

 

פוקסי היה דפוק ברמות. הוא היה גדול, גדול פיזית אני מתכוון, שמן, מוזנח, מבולבל, זקן פרוע, ותמיד שותק. איש סגור ונצור. בשנות השבעים הוא נחת בקיבוץ הקטן שלנו בגליל, מצטרף לטור ארוך של מתנדבים אמריקאים שנכנסו לחיינו לתקופת מה וחלפו להם הלאה לנדודיהם.

קראו לו יהושע פוקס. בפינו הוא היה "פוקסי", וקוטלג כ"עוד אמריקוקו אחד". לתקשר עימו – בלתי אפשרי היה. לא ידע מילה בעברית. גם את הניב הכבד שהתגלגל על לשונו כמעט ולא הבנו. הוא לא ניסה להתערות בינינו. היה אדם בודד מאד ללא חברים. לא הבנו מי הוא, מה הוא, מה הוא רוצה מהחיים, ומה הוא מחפש בקיבוץ.

סדרן העבודה נואש ממנו די מהר. הוא נדד בין ענפי המשק השונים ולבסוף נתקע כעוזר חצרן. הרבה תועלת  –  לא הביא.

לבעוט בבהמה

 

באותם ימים היה ברשותי B.S.A 500 שנת 42'. אנגלי כבד ומגושם, נוטף שמן תמידית, שעל כל שעתיים רכיבה היה דורש שעה טיפול ותיקון. הימים בחברתו חלפו ברכיבות קצרות ואחר כך – פירוק והרכבה תיקון ואילתור. מין דרך חיים שכזו.

באחת השבתות הוא סירב להניע. גררתי אותו למוסך הקיבוץ, ושם קיפצתי ובעטתי בקיק הסורר עד צאת נשמתי. אני בועט – והוא בועט בי חזרה. שוב כיוונתי הצתה, שוב ניקיתי את הפלאג, שוב בדקתי מרווח פלטינות. כלום. הנבלה בשביתה.

ופתאום – פוקסי. מופיע לו משום מקום ומתבונן בי. וואלה, רק את הפסיכי הזה הייתי צריך עכשיו. אחרי כמה דקות הוא ממלמל משהו, ואני מצליח להבין שהוא אומר באנגלית: "לט מי טריי", יענו, רוצה לנסות. העפתי בו מבט עייף.  למה לא? קח…

ניגש לאופנוע, הביט בו רגע, הזיז קלות את ידית כיוון ההצתה, נגע בקרבורטור, הוריד את הקיק פעם ופעמיים חצי מהלך, ופתאום הניף רגל בזריזות מפתיעה, ודרך במכת רצח את הקיק עד לרצפת הבטון תוך כדי סיבוב המצערת. הנבלה הבוגדנית נבחה ונחרה, והבוכנה הכבדה והעצלנית תיקתקה לה בנחת.

ומה קורה עכשיו אם לא כך: הפסיכי השתקן מנחית עכוז בכסא, מושך בגז, ויוצא ללופ קצר סביב רחבת המוסך, משכיב ימינה משכיב שמאלה, ואפילו מנסה וכמעט מצליח להרים קצת ווילי. אחר כך עשה ברן-אאוט מוצלח מאד. הפה נפתח לי והשקדים כמעט קפצו מהגרון. כנראה נראיתי כמו אידיוט, כי פעם ראשונה בחיים שראיתי את פוקסי מחייך.

"פוקסי! – צרחתי בהתרגשות. הבחור היה אופנוען גרזן, שפיץ של סוף המדרגות! – מה זה? הייתי פעלולן בהוליווד?"

פוקסי שותק. כרגיל.

"איך? מאיפה?"

ספינקס.

לא היתה לי שום כוונה לוותר לו. בחליבה עקשנית, טיפין טיפין, זלג הסיפור.

אילוף הלפלף

הוא היה לפלף. ילד יהודי מניו יורק שהגיע עד גיל 18 ולפני שקלט איפה הוא ומה קורה איתו ביצע בו משרד הגיוס האמריקאי גלגול משרדים קטן שבסיומו מצא את עצמו באימון אינטנסיבי וארוך של יחידת קומנדו מיוחדת.

היחידה הזו נודעה לימים בכינויה 'הכומתות הירוקות' והיא היתה התשובה האמריקאית ללוחמי הגרילה של הווייטקונג. מי שיצא ממנה נראה והתנהג בערך כמו הרמבו הזה ב'משחק הדמים'. עד היום חיים באמריקה כמה פליטים שלה, והם גרים לבד ביערות עם ארסנל נשק כמו במחסני החיזבאללה, ולא מרשים לאף יצור להתקרב אליהם. דפוקים. נקודה. סוף.

החנון הניו יורקי הפך שם למכונה. אשכרה, הפכו אותו למכונה, והפכו לו את הנשמה. אימנו אותו לצלוף בכל כלי נשק אפשרי, לקלוע סכינים למטרות נקודה, לנהוג עד למגבלות כל רכב בשטח, קרבות מגע, להרוג בידיים חשופות, לנשוך עורק צואר עד מוות, לנקר עין, לשלוף נחש ממאורתו, לקלוף גזעי עצים בציפורניים, ללעוס חרקים, לצוד ציפורים באבן.

הפך לזיקית. היה בשמש כמו לטאה, בגשם כקורמורן, בלילה כעטלף, בג'ונגל כפומה. בד בבד הלב נאטם והנשמה ננעלה עמוק בפנים. משהושלמה הכשרתו, הושלך לתופת הוויאטנאמית. הועלה על מטוס ונחת בגהינום. מה עבר עליו שם לא רצה לספר.

פתאום הבנתי הכל, וגל גדול של חמלה כלפיו שטף ועבר אותי.

אחוקים

למחרת דברתי עם אברשה החצרן, שיתיר לפוקסי להשתמש בווספה הישנה שלו לטיול בשבת. אברשה, שטיפח תקוה נסתרת לקבל למברטה חדשה, נעתר ברוחב לב מתוך משאלה כמוסה שנקרב את קיצה של הווספה, ופעם או פעמיים יצאנו לטיולים בשבילי ההר, הוא זריז עם הווספה של אברשה  ואני מנסר ומקרטע אחריו על הטרקטור הבריטי העתיק. מהצד בטח נראינו כמו שני מפגרים.

ואז זה נגמר. הספרנית הזקנה והמעצבנת של הקיבוץ מצאה על אחד המדפים ספר מיסטיקה באנגלית שעסק בקבלה ושאיש מעולם לא דפדף בו והצליחה לתחוב אותו לפוקסי כשמצאה אותו משוטט אבוד בין המדפים. תחבה לידיו את הגחל הבוער הזה, תוך שהיא מקרקרת לו משהו באידיש בסגנון "תקרא, יונגרמן. קצת יהדות לא תזיק לך".

ופוקסי קרא. הוא קרא, ונפשו המיוסרת החלה תוהה ובוהה. היה מבולבל? – התבלבל יותר. כך החל הנער מברוקלין את מסעו חזרה אל מקורות היהדות. באביב ארז תרמיל ובא להפרד. הסביר שהוא חייב קצת שקט. עלה לו רעיון לנסוע לטיבט ולהתבודד קצת באחד המנזרים שבראשי ההרים כדי לחשוב ולהגות. קנה כרטיס טיסה להודו, ונגוז.

מיותר לציין שחסרונו לא הורגש. תוך יומיים נשכח מן הלב.

נהיגה בנוסח אנגלי

פוקסי נחת בהודו. בתיווכו של אמריקאי מזדמן, רכש גרוטאת 'אנפילד', הטעין אותו תרמיל דל תכולה ויצא בדרך הארוכה למנזרי טיבט. בדרכים הכפריות הסתדר. הגשמים החזקים והקצרים של הקיץ לא הפריעו לו. עם הנהגים ההודים המעיקים על צופריהם למד לחיות. הארץ היתה ידידותית רחבה ופתוחה. הוא חש בטוב.

באחת הערים הגדולות אירעה תקלה מצערת.

פוקסי, שלא הפנים עד תום את חוקי התנועה הבריטים הנהוגים בהודו, התחבט עם אופנועו המקרקש בתנועה העירונית הצפופה. באחת הצמתים רצה לפנות שמאלה. משאית עמוסת שקים הגיחה מולו, פוקסי לקח ימינה, ריקשה צופרת בעוז חסמה את דרכו, פוקסי משך חזרה שמאלה. כהרף עין נבלע האנפילד מתחת לסרנים של המשאית הכבדה.

פרצה מהומה. אנשים רצו צועקים אנה ואנה. האנפילד היה מפוזר בפירורים למלוא רוחב העין. לתדהמת הכל הזדחל פוקסי ויצא מתחת למשאית מדמם כמו סטייק טרטר. נשאו אותו לאיזו מרפאת עניים קרובה, זה לא היה אפילו בית חולים. לגודל המזל לא נפגע אנושות. חבשו קצת, תפרו קצת, והראו לו את הדלת החוצה.

ערום ועריה

פוקסי יצא לרחוב. חום מעיק שרר, וגשם מונסוני פתאומי שטף לפתע כמבול.

הוא עמד שם רטוב לחלוטין ושקל את המצב. התרמיל ובו כספו ודרכונו אבד במהומה, והוא התלבט אם לחפש את בית השגרירות האמריקאית. מישהו אמר לו שיצטרך לנדוד לשם כך עד דלהי. זה נראה לו רחוק מידי ובעייתי מידי. הוא היה נעול על טיבט. מאידך, מה ביכולתו לעשות? הוא נותר חסר ממון, חסר זהות, ובעצם חסר כל בארץ נכריה. לא היתה עליו אפילו רופיה שחוקה לקנות לחם.

אבל, דבר אחד הוא ידע יותר טוב מכולם: לשרוד. בכל תנאי ובכל מצב. הוא היה הרי רמבו כזה, לא?

המוח הוריד פקודה לרגליים והן התחילו ללכת.

לן במסתורי משוכות שיחים, בנקרות הרים, במערות מזדמנות, בחורבות על אם הדרך. מתעלות מים שבין השדות שתה, גילה עשבי מאכל שרק הוא ידע היכן נחבאו, מצץ גבעולים. איפשהו ראה דבורים, ומשך ותלש לו חלת דבש מבין ענפיו של עץ. נעקץ כולו. פה ושם מישהו ריחם עליו ופרס לו פת עם קערית אורז. הדרך התארכה עד בלי די ונמשכה נצח. לוח זמנים לא היה לו וממילא זה לא היה חשוב.

לקץ הימים עמדו רגליו בשערי טיבט. שומרי הגבול ההודים ביקשו דרכון. פוקסי המטושטש מלמל משהו על טיבט. הם לא הבינו אבל כבר היו מורגלים בג'וקרים כאלה, והיה להם מחבוש קטן בצמוד לתחנה. השליכוהו פנימה בבעיטה, וזרקו אחריו קערית עם אוכל לא מזוהה. בדרך כלל אחרי יממה האסיר כבר צורח שיתנו לו להתקשר למישהו.

לא הפעם. פוקסי, על סף קריסה מעייפות ומרעב בלע את האוכל, הודה לאל על המיטה, ונפל תחתיו שדוד. שלוש יממות הוא חרפ מבלי להרים את הראש.

ואז אירע מהפך, השומרים ההודים נבהלו. הם חששו שנכנס להלם נפשי עקב המעצר, ודאגו שמא יבולע להם על פגיעה באזרח אמריקני זר. טלטלו אותו, אך לא היה לו חשק להתעורר.

נכנסו למצוקה. המצב מבחינתם הפך מעיק: אמריקאי נטול זהות שוכב בפנים על המיטה ולא פוקח עין למעלה משבעים שעות… ביממה הרביעית בדמדומי שחר, הגיעו לכלל החלטה: הכי טוב להיפטר מהצרה הזאת בלי לדווח. הקימוהו בכח מן המיטה וטלטלוהו עד מעבר הגבול.

"טיבט – הם אמרו – רצית טיבט? שם טיבט!"

והדפו אותו מהם והלאה.

פוקסי עמד שם עירני לגמרי, מאושש לחלוטין מן המנוחה הארוכה. הרי טיבט התנשאו מולו. לכאן שאף להגיע, לא? אם כן – הכל בסדר.

והלך משם לחפש לו מנזר. 

ערב ראש השנה 

בערב ראש השנה חזר. ערב ירד על הרי הגליל והשחיר בחלונות, הקיבוץ הסב לסעודת חג. שירת "מלאו אסמינו בר" התנחשלה.

"הקדוש ברוך הוא מצוין בהודו – אמר לי פוקסי העילג – עושה לי ניסים הרבה".

רזה מאד. חצי ממשקלו התאדה. חיטט ושלה מהתרמיל כיפה ושם על הראש, הוציא סידור תפילה ועלעל בו נואשות, טבל פלח תפוח בדבש ונשאו אל פיו. הדבש ניגר כמי נהר למטה לזקנו…

לפני יום כיפור נסע  לירושלים ונבלע בישיבה של חסידים. יותר לא ראיתיו.

ילד מלחמות אבוד…

תמונות (חלקן): גיא בורודה