סיפור לחג: "שאאננה טובה, שאאננה טובה"

היא עמדה בפתח ונקשה. הדלת נפתחה. "שנה טובה, חג שמח, ברוכה הבאה, וולקאם, וולקאם".

רק את וולקאם היא הבינה. עברית לא ידעה. לא ידעה עברית חוץ מכמה מילים בסיסיות וזאת למרות שעבדה שנתיים כאופר אצל המשפחה בהולנד. כי ככה, האבא והאמא היו משכילים מאד והיא דברה איתם באנגלית, ועם הילדים קשקשה בהולנדית ובאנגלית והם כבר הבינו. כמו שילדים יודעים. לא תמיד אבל בדרך כלל.

הובילו אותה לחדר. היו שם שתי מיטות. "כאן שלך" – הראו לה בחביבות. השניה היתה של הבת שושי, הבכורה בת 17. לא נורא, היא תישן עם עוד מישהי בחדר. יש מספיק ספייס. היא לא בררנית גדולה. בהולנד בתיכון יצאו פעם לסדרת טבע וישנו כמה בנות בחדר. היא תסתדר. ממילא לא ציפתה לתנאים של בית מלון.

נראית משפחה נחמדה. הם היו הדודים של האמא שאצלם עבדה כאופר בהולנד, והיא לא ציפתה לתנאים של בית מלון. הכל טוב. ביקור ראשון בארץ ישראל, ומשפחה מארחת ליומיים. אחר כך תמשיך לקיבוץ ליד ים המלח. אחרי החג.

"תתרחצי ותבואי לדיינינג רום, הארוחה עוד שעה". גוט, מספיק זמן להתארגן.

התקלחה, חפפה וסרקה את שערה הבלונדי הארוך, שמה סיכות להצמידו לקרקפת, וחפרה מתוך המזוודה את השמלה היותר חגיגית. כשישבה לשולחן ניחתה עליה העייפות מהיום הארוך, מהטיסות, מהנסיעות, מהמוניות, מהדרכים, מההמולה הישראלית המהדהדת.

שרו כמה שירים ולשולחן הוגשה מנה ראשונה. "שאאננה טובה, שאאננה טובה. שנה הלכה, שנה באה אני כפיי ארימה…" המלודיה היתה פשוטה וטובה לה למרות שלא הבינה מילה. הפנים סביב היו מאירות ויפות. כולם רחוצים ומסורקים למשעי, שביל בצד או שביל באמצע, קשת בשיער לבנות, כיפה לבנה לגברים. לסבא היה זקן קצר ומוקפד ועיניים חמות וצוחקות. "ביטה, ביטה" – הוא אמר בגרמנית ומזג לה יין. "כמה יפה וחגיגי הכל", חשבה, "ליהודים יש מסורת עתיקה ויפה". היא נזכרה בתמונות הגטו היהודי מציורי רמברנדט. מאד דומה, הסיקה. כבר בהולנד התחברה מאד לגישה המסורתית היהודית למרות שהמשפחה בה שימשה כאופר היתה חילונית לגמרי. "אבל כאן זה אחרת", איבחנה מיד, "פה יותר דתיים".

השיר התחלף. "בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות", רצה המנגינה, ילדים בטון גבוה ובס של מבוגרים. עצלות נוצתית פשטה באיבריה.

לשולחן הוגש גפילטע פיש. היא כרסמה בו מעט ולא דיבר אליה. קציצה אפורה. מוזר. מישהו מזג לה יין, נגלה שניה. כשהגיעה המנה העיקרית כבר היתה אפופה משהו. היום היה ארוך מאד מאז קמה בארבע בבוקר להגיע לסחיפול.

"בראש השנה, בראש השנה, ליבנו פעם בתפילה ישנה, שיפה וטובה תהא השנה אשר מתחילה לה היום", התרונן השיר הבא, וצביקי בן ה-13 שכבר ידע קצת אנגלית וישב לשמאלה תרגם לה את המילים לאנגלית. צלי בשר שריחו מדהים הונח במרכז השולחן סביבו הר של תפוחי אדמה מטוגנים. מישהו שאל אותה אם אפשר לשים לה בצלחת והיא הנהנה, ואחרי כן נהנתה. מאד.

אחר כך החלה לנקר קלות. פתאום קלטה שהיא עייפה מידי בשביל להשאר שם הלאה עוד ועוד. מיד הבינה שהארוחה הכבדה הזו לא הולכת להסתיים כל כך מהר.

קמה וביקשה סליחה. אמרה שהיה טעים מאד אבל היא תשושה. האבא שלח את הבת ללוות אותה לחדר. "איט איז אול רייט. גו רסט א ליטל, איט איז גואינג טו בי א לונג איבנינג". כולם חייכו כולם הבינו. הבת שילבה את זרועה. "דה ג'ואיש הולידייז אר הבי, סומטיימס". הצטחקה, הנחתה אותה לחדר וסגרה את הדלת.

צנחה על המיטה, השילה נעליים, פתחה רוכסן. מחזור השירים הגיע לקיצו וחזר לשיר הראשון, המוביל. הקינוח הוגש לשולחן והקולות התרוננו בעוז. "שאאננה טובה, שאאננה טובה: שנה טובה לדוד גיבור אשר על המשמרת…" באיטיות נשכבה, משכה עליה את השמיכה הקלה, חשבה על הולנד, על הבית, על טחנות הקמח הכפריות, נזכרה בסבתא, נזכרה באופנוע הסוזוקי הקטן שלה, באוניברסיטה בהאג, בחברות ברוטרדם, בחבר באמסטרדם…

היא לא שמעה כשהדלת נפתחה וגם נסגרה חרש, אבל כשהסבא ישב לידה בקצה המיטה כבר חזרה למציאות. ראשה היה כבד ואיבריה רפויים. היא שמעה אותו כמתוך חלום, או כמו באוזניות שהווליום שלהם קוצץ לחצי.

עיני הסבא היו שוחקות וזקנו הלבן הקצוץ שיווה לפנים מסגרת רחומה ומגינה. "נפלת שדודה", הוא אמר לה באנגלית, "היה בטח יום ארוך", היא הנהנה וחשה עצפה צפה איטית לתוך חלום. "כיף פה", חשבה, "דואגים לי, אחלה". הזקן התעסק קצת עם השמיכה, הזיז ימינה ושמאלה, כיסה אותה טוב יותר, סידר את הקצוות הסוררים. היטיב את הכר למראשותיה.

"שאאננה טובה, שאאננה טובה", התנחשלה השירה במרחקים כשידו של הסבא טיילה לה על התחת, עלתה למותן, גיששה בשדיים, "לכל נוטר בעיר, בספר, ברכת חזק נמסרת". "מוזר, חשבה, כל כוחותיי אינם, עזבו אותי. פרחו להם למרחקים. מה אני עושה עכשיו, גויה אחת זרה בין היהודים האלו המבקשים עליהם שנה חדשה טובה", תהתה. יד חמימה משכה את תחתוניה מטה והחוצה. "שאאננה טובה, שאאננה טובה" התעצמה השירה מלמטה, כשהסבא חדר לתוכה, ננעץ עמוקות והתנועע נמרץ. זקנו הלבן, העשוי בקפידה, גזוז למישעי, ריקד מול פניה הלוך ושוב, ובתוכו נפער פה אדום עם שיניים צהובות, באנחות חמדה וגניחות זימה. היא ניסתה לגייס כוח לדחוף אותו מעליה אך היתה כמשותקת…

"א גוי איז א חייה, א שיקסע איז א מחייה…" אומר פתגם יהודי עתיק מן הגולה, ובתרגום, הגוי הוא חיה אבל הגויה היא חוויה. בחרוזים זה הולך טוב, במציאות זה קצת פחות מסתדר. ביררתי את זה אישית עם האופר ברנדה דה-יונג. כלומר, ליהודי זה מסתדר מצוין, שהרי נאמר "ושמחת בחגיך והיית אך שמח". לגויות קצת פחות. שמחת החג שלהן מורכבת כנראה מרכיבים זרים.