סמוך!

התיכנון היה להגיע אל נינה. החיבוק האחרון שהיא קיבלה ממני היה לפני הכריסמס של סוף שנת 77' כשהיא חזרה הביתה לנורבגיה לחגוג עם המשפחה.

החג הזה יושב חזק על הנוצרים. הגעגועים אכלו אותה. היא כמובן יכלה להשאר ולחגוג איתי על בירה נתמכת צ'ייסרים בפאב העלוב של העיירה הסמוכה, ואז לחזור אל החדר המעופש, חדר רווקים זרוק בקיבוץ, וליפול לעוד שנת שיכורים. האלטרנטיבה לא ממש עמדה בתחרות עם המסורת, עם הנרות המרצדים ליד האשוח, הבוהק של שלג הנערם על סף הדלת, וריח הברווז הצלוי של אמא.

היינו מאוהבים כזה כאילו, כמו שצעירים חושבים שיימשך לנצח, והבטחתי לה לבוא לבקר. בקייץ של 78' הצלחתי להשתחרר מהפלחה, עשיתי כמה גרושים בתור טרקטוריסט חקלאי, באוגוסט המראתי לסקנדינביה ונחתתי בדנמרק.

הסיבה שלא טסתי ישר לאוסלו, היה בן דודי נוריאל שחי זה כמה שנים בפרבר קופנהגני מכובד ועכשיו קרא לעצמו נורמן. נורי- נורמן לקח את משפחתו בקייץ הזה של שנת 78' והסתלק (כמו כל דני טוב שיכול להרשות לעצמו) אל אחד האיים הסמוכים לספרד לחופשת שמש. לא הייתי מלאה אתכם עם כל הפרטים התפלים הללו, לולא השאיר נורי במחסן הקופנהגני שלו הרלי דוידסון ספורטסטר, בעל כתפיים צנומות של 883 סמ"ק חביבים. זה לא בא בקלות להוציא ממנו את הכלי הזה. נורי התלבט ארוכות אם להשאיל לי את האופנוע למסע עד נורבגיה וחזרה, לא משום שלא סמך עלי, אלא כדי להקניט אותי על היותי קיבוצניק. כל הסוציאליזמוס הזה לא התלבש עליו טוב, ובאותה תקופה הוא כבר עשה מספיק כסף כדי לא לדאוג גם אם יקרה משהו לאופנוע. מה שבטוח הוא, שנורי נטה לי חיבה מסויימת וידעתי שבסוף הוא ישבר.

אז זהו. המפתח היה אצל השכנה, ועל הכידון היה מוצמד דף הוראות, את התרמיל קשרתי מאחור והפניתי חרטום צפונה. המטרה: נינה. המחוז: טרונדיים. הארכיפלג: נורבגיה. הגלקסיה: סקנדינביה.

*   *   *

בשבוע וחצי של נסיעה כיפית איטית ורגועה בדרכים הכפריות, השארתי את דנמרק ושבדיה מאחורי. טרונדיים ממוקמת די צפונה בנורבגיה ועברתי כבר כמחצית הדרך לשם, כשהתחילו הכאבים ביד שמאל. זו היתה צרה צרורה. לא הבנתי אז, ועד היום איני יודע מה גרם לכאב הזה. בהתחלה עוד התעלמתי, אבל הכאב לא התעלם ממני. שורש כף היד פעם לי בדפיקות לתוך המוח, והאצבעות שקעו לתוך נימול משתק. בשלב מסויים כבר ממש היה קשה לי ללחוץ קלאץ'.

רכבתי כהרגלי בדרכים הצדדיות כדי לבלוע כמה שיותר מהמראות המקסימים של הפיורדים, אבל התחלתי להבין שהכאב הזה לא עומד לחלוף מאליו, וכדאי לעזוב את ההתנהלות הרגועה בדרכים הכפריות, לעבור לאוטוסטרדה, להגיע אל נינה כמה שיותר מהר, ולתת ליד לנוח. בתחנת דלק נידחת באמצע שומקום, עצרתי. הייתה שם איזו מסעדה קטנטונת, ו'נורטון' שמור ויפה חנה בחוץ.

נכנסתי. את הרוכב לא היה קשה לזהות כי הוא היה הלקוח היחיד. ישב ועיין בעיתון וטרף טוסט בכל פה. משראה אותי שמט את העיתון.

– טוריסט? – כנראה טיפוס חברותי, כי הוא לא חיכה הרבה.
– יס, איזראל .

– איזראל?! – הוא התפוצץ בשאגה, ופירורי טוסט לעוסים למחצה עפו מהפה לכל עבר – מ'עיניינים?

וזה כמובן כבר היה בעברית. הוא לחץ ונענע לי את היד ממושכות, מחייך מחוף לחוף. מזל שזו היתה היד הימנית מה שהוא לחץ לי שם.

– כמה טוב לפגוש אח בניכר – התרונן – נעים מאד, צביקה. לאן?
– לטרונדיים, אני מכיר שם מתנדבת אחת שהיתה בקיבוץ.
– פחח, השבדיות יותר שוות. איזה קיבוץ?

אמרתי לו.

– אני הייתי ממקימי נחל עוז. כמעט נעשיתי גזבר.

כבוד. אשכרה. הזמנתי לי חביתה, לחם, חמאה, וכוס קפה.

– איך הנורטון? – שאלתי.

– על הפנים. היה בסדר עד פה. אני חושב שנדפק לו משהו במנוע. יש רעש מגעיל.

– מה אתה אומר – השתתפתי בצערו – ומה אתה מתכוון לעשות עכשיו?

– אני אשאיר אותו פה. יש לי ביטוח חילוץ. יבואו ויקחו אותו גם בלעדי. אני צריך להמשיך הלאה.

רעיון נצנץ לי לפתע. הישועה!

– רוצה טרמפ? – שאלתי.

אתם בטח כבר קולטים. הרעיון היה לדחוף לו את הכידון של ההארלי, לשבת מאחוריו ושהיד תוכל להרגע קצת.

הוא הביע הסכמה בהתלהבות. "למעשה – הוא אמר – חשבתי לבקש את זה ממך. יילך חצי יום לעזאזל עד שיעבור אוטובוס בחור הזה".

"סבבה – סיכמתי את העיסקה – אבל אתה נוהג. היד כואבת לי".

הוא הסכים בלי להסס. התחלתי לאכול ואילו הוא התחיל לדבר. לא עבר זמן רב, ותפסתי שנפלתי עם קשקשן לא קטן. הוא שיחרר מידע בנדיבות. בערך תוך עשר דקות ידעתי עליו כמעט הכל:  צבי בלדבצקי, סוכן ביטוח, יורד החי בנורבגיה כבר כעשרים שנה. היה בצנחנים של פעם. החבר'ה כינו אותו "צביבל ".

גמרתי את הקפה והוא סיים לבלוס. עליתי מאחוריו, שיחררנו קלצ' והטרקטור נחלץ מהתחנה.

הפלגנו בספינת היבשה הרוטטת בין הפיורדים. המראות היו עוצרי נשימה כמקובל וכידוע. פה ושם גם נעצרה לי הנשימה בגלל הנהג שלי. הדרך היתה הררית ולא רחבה במיחד, והוא לעומת זאת, נהג כאילו אנו על האוטוסטרדה בואכה לוס אנג'לס.
אנחנו לא נוסעים קצת מהר מידי? – שאלתי בנימוס סקנדינבי מקובל.
למה דואג ? – סמוך על אחוק!

המשיך לצבור מהירות כאילו היה בכביש הערבה. גם הלהג נשאר על אותו קצב, נישא בצעקות ברוח בין הקסדות.

"צביבל… יחסית לכביש כזה אתה קצת מהר…"
"סמוך! המון שנים אני רוכב פה! גם לא רואים מכוניות על הכבישים פה".

אלפא רומיאו מהירה הגיחה מעבר לסיבוב, וצביקוש חתך לשוליים בבהלה וחזר לכביש אחרי 30 מטר.

"כוס אמאכ – קילל – הנהגים כאן לא משהו…"

עבר לדבר על הצבא. קולו הצטרח בטונים גבוהים של התלהבות.

"אמרתי לאריק שרון: בוא נקים יחידת קומנדו, נקרא לה 101, נכניס להם באימ-אימא-שלהם מעבר לגבול…"
– צביקה…מדרון… אספלט לא משהו…"- הראש נרטב לי מזיעה בתוך הקסדה וזה לא היה מחום. יכולתי מראש לנחש את התשובה.

"מ'תה דואג? סמוך! 20 שנה שאני כאן בדרך הזו. אני מכיר כל אבן וכל בור!"

הרגשתי לכוד. העסק יצא משליטה. מר–יודע-הכל הוביל אותי במסע מבהיל בחבל ארץ לא נודע. לא ידעתי מה לעשות. הייתי קיבוצניק כידוע.

הנושא הוחלף  לקיבוץ וטרקטורים. סיפר שהיתה לו חברה לעבודות עפר. בכלל, נדמה  שהוא היה בכל מקום: בנה, חרש, קצר, נלחם… עושה רושם שהציונות לא היתה מה שהיא בלעדיו. הוא כנראה הכיר את כל העולם ואחותו. איזה ברברן. אללה יוסתור אנד היז אורקסטרה.

"תראה תמונה" – הוא שלח יד לכיס הפנימי של המעיל ופשפש שם ארוכות. האופנוע התנדנד, זיגזג, וחצה נתיבים…

תזהר!

סמוך!

דבר לאגזוז. טפסנו בהר. היה נוף? – לא יודע. ישבתי לפות לידיות.
"אחלה הארלי יש לך – נסק קולו של המומחה לביטחון לאומי מעל טרטור המנוע – מזכיר לי את הנגמ"שים במיתלה כשאני ואריק שרון עם רפול…"

הוסיף גז. הכביש השתפל למדרון. זהו. נמאס לי. "צביקה – עצור" – פקדתי.

"למה? מה קרה?"

פניה מפחידה התקרבה במהירות.

– צביקה! – צרחתי.

– סמוך…

השכבה שמאלה…

בלימה נואשת…!!!

צוויחת צמיגים ( אלוהים, איך זה הולך להגמר ?!?!?!)

לואו סייד פראי…

…ושנינו בתעלה. האופנוע נמרח על הצד והחליק הלאה  כ- 20 מטר.

*   *   *

זחלתי החוצה מהתעלה ובדקתי שאני שלם. אכן.

אנחה נשמעה.

גם הדביל לא מת. חבל. שריטה על המצח, חולצה קרועה, טחב, בוץ ועשבים על הפנים. זחל, יצא מהתעלה, הוריד את הקסדה, וניגב את הג'יפה מהפרצוף.

צביבל?

הוא נשא אלי עינים מעונות.

"לעזאזל! עשרים שנה על הכביש הזה, ותמיד בסיבוב הזה קורה משהו… לא מבין את זה…"

ההרלי היה פגוע קלות ושידר נעלב אך כשיר להמשיך. בשאר הדרך האידיוט כבר שתק. בעיר הקרובה נפטרתי ממנו, החלפתי כמה חלקים וחזרתי לכידון. שתכאב היד, קבינימט. עדיף ככה.