"סקווריאל" – אריאל המרובע

בשנת 1928 נכנס אדוארד טורנר, מנהל לשעבר בסוכנות לונדונית של אופנועי וינסנט, למשרדו של ג'ק סנגסטר הבעלים של מפעל האופנועים 'אריאל', והטיל על השולחן נייר קרטון של פקט סיגריות. על צידו האחורי היה שירטוט של מנוע שג'ק לא ראה כמותו מעולם. טורנר, צעיר בן 27, לא סיפר לו שזמן קצר קודם לכן הראו לו ב-BSA את הכיוון לדלת היציאה לאחר שהראה להם את אותו שרטוט עצמו.

סנגסטר הביט בשרטוט ונדהם. לפניו נפרש בקווים רעיון בלתי שגרתי לחלוטין של מנוע מרובע, 4 צילינדרים במבנה של 2+2 רוחביים.

מדהים. סנגסטר, שכמו כל יצרן אופנועים חיפש אפשרויות לתקוע בשלדות הצרות מנועים בעלי נפח גדול יותר מ-250 או 350 סמ"ק, קלט מיד את הפוטנציאל ונכבש מיידית. הממציא הצעיר קיבל מקום בסדנה ואור ירוק. הוא לא יכול היה לשער שבאותה שעה החל עידן חדש בתעשיית האופנועים הבריטית, עידן שיימשך כשלושה עשורים, ושאדוארד טורנר יוביל אותה ויתקבע בפנתיאון כאחד המשפיעים והמנהיגים בעלי החזון בגלגוליה המרתקים של תעשיה זו.

כשהתוצר הסופי התגלגל החוצה לאחר שלוש שנות פיתוח (1931) נקרא האופנוע שנשא אותו 'אריאל המרובע' ובלשון העם: "סקווריאל" (SQUARIEL). היו לו שני גלי ארכובה שיחדיו, בעזרת גלגלי שיניים, סובבו גלגל תנופה הממוקם על ציר מרכזי ביניהם. בחלקו הקדמי העביר ציר זה  את ההפעלה לגל זיזים עליון ולמפלג ע"י שרשראות. כל זוג בוכנות מוקם בזווית של 180 מעלות זה מזה כשלעומת כל בוכנה קדמית נמצאת האחורית המקבילה לה בזוית של 90 מעלות ממנה. כלומר, כששתי הבוכנות הקדמיות היו האחת למעלה והשניה למטה, היו 2 האחוריות באמצע מהלכן במעלה או במורד הצילינדר.

למבנה המיוחד הזה ולסכמת הפעולה הזו היו 2 יתרונות מעניינים: האחד – פעולת מנוע מאוזנת להפליא מה שבעצם היה יתרונו הגדול, והשני –  אפשרות לצילינדרים גדולי קוטר בתחום צר יחסית בהתייחס לנתון קבוע של רוחב אופנוע. ואכן, מנועו המרובע של טורנר שהתחיל ב-500 סמ"ק קפץ מהר מאד ל-600 ואחר כך ל-1,000 סמ"ק בלי להתחבט ולהתעכב על טרדות וזוטות של מיקום ומרחב. למנוע שודך גיר בעל 4 מהירויות.

עם צאתו לשוק הכה גלים. מיד התברר כי הוא יתאים מאד לאופנועים עם סירת צד הדורשים מהאופנוע יתר כוח ושנה לאחר מכן הוגדל נפחו ל-600 סמ"ק. גם המשטרה הבריטית קפצה על המציאה והכניסה את האריאל המרובע לשורות הבובי'ס הרכובים. אבל אז גם התגלתה הבעיה העיקרית שלו – חימום יתר באיזור האחורי של הראש.

בשנים הבאות עבר המנוע מספר פיתוחים ושינויים על מנת לפתור את בעיית החימום הזו. במטרה להוריד מן הראש פונקציות פעולה ולהגביר את יעילות הקירור, יצאה ב-1936 ורסיה של גל זיזים תחתון ומנגנון השסתומים הופעל בעזרת מוטות דחיף. ב-1949 הוחלפו גוף המנוע והראש מברזל לאלומיניום, כשעל הדרך נושלים ממנו 14 ק"ג. בד בבד הועלה נפח המנוע ל-1,000 סמ"ק. שנה אחר כך הוחלפו הצילינדרים שהיו מובנים כמונובלוק לגלילי שרוול ("סליבים"). גם סעפת הפליטה שאיחדה 2 פתחים לצינור אחד הופרדה ביציאה מהראש ומעתה עיטרו את צידי האופנוע 4 צינורות מפלט ארוכים ומרהיבים.

2 סכמות הייצור עם גלי זיזים עליון או תחתון

משקלו של האופנוע עמד על 197 ק"ג והוא הפיק 35 כ"ס ב-5,500 סיבובי מנוע. פיתוח נוסף ב-1953 העלה את ההספק ל-40 כ"ס, והמשקל ירד ל-193 ק"ג. האופנוע האיץ יפה והשיג מהירות של 160 קמ"ש בלי להתרגש יותר מידי. לאחר מלחמת העולם שווק האופנוע רק בנפח 1000 סמ"ק, המנוע הבריטי הכי גדול שיכולת לקנות באותם זמנים.

הסקווריאל יוצר עד 1959 ואז הועם זוהרו. הדרישה שעלתה מן השווקים היתה לאופנועים קלים, קטנים ועממיים, ואילו האריאל המרובע היה כבד ויקר מידי לדרישה זו. הייצור פסק והמפעל נסגר.

אפילוג

במהלך השנים הללו, חלו כמה מהלכים מעניינים בתוך התעשיה האנגלית. ב-1936 נפלה בטריומף החלטה להפריד את מפעל המכוניות ממפעל האופנועים והם מכרו את האגף הדו גלגלי שלהם לאריאל. טורנר מונה לתפקיד המנהל הכללי והמעצב הראשי. בתפקידו זה תכנן וייצר ליין של מנועי סינגל צילינדר בנפחים קטנים של עד 500 סמ"ק בטרם תכנן והגה את המנוע המוצלח ביותר שלו – הספיד טווין, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר.

בהמשך נרכשו שני המפעלים, אריאל וטריומף, ע"י BSA שהמשיכה לשווק את שלושת המותגים במקביל. בפליק פלאק היסטורי הפכה BSA שדחתה על הסף את המנוע המרובע בראשית דרכו, ליצרניתו ומפיצתו כשכבר כבש את מקומו בעולם.

אדוארד טורנר, איש החזון שראייתו דאתה למרחבים ולמרחקים, יצא לביקור במפעלי האופנועים ביפן המשתקמת שלאחר מלחמת העולם, וקלט את המהפיכה שבדרך. כשפעמוני אזעקה מצלצלים בראשו חש חזרה לאי מולדתו להתריע ולהזעיק את המהנדסים אל שולחנות השרטוט בטרם יהיה מאוחר מידי ותשמט הקרקע מתחת לרגליים, אבל כפי שמלמדת ההיסטוריה הגונג כבר צלצל. עננים כבדים נקשרו בשמי קובנטרי ותעשיית האופנועים הבריטים המפוארת החלה את הספירה לאחור אל קיצה הבלתי נמנע.

טורנר פרש לגימלאות ב-1967 ומת ב-1973.