עוף החול הכחול

בשנות ה-90 היה ה-DR של סוזוקי על שלושת נפחיו (350, 650, 750) גם אופנוע שטח, גם דו"ש וגם אדוונצ'ר. אולי זו הנוסטלגיה, אולי פשטות המבנה והידידותיות למשתמש, שלא נותנים להם לעבור למוזיאון והם ממשיכים להיות מיוצרים עד היום בצורה זו או אחרת. בעיניי זה נפלא. לא כולם צריכים, צורכים או מסתדרים עם אדוונצ'רים שלהם 1,200 סמ"ק ומחשבים של נאסא. חלק מהעם הרוכב מאד רוצה אופנוענות בסיסית וחפה מהתחכמויות. ככה חידשה הונדה את האפריקה טווין וככה חזרו לאחרונה למחוזותינו גם ה-DR650 וה-DRZ400.

ובאו בטא האיטלקיים והחזירו לנו את הדי-אר 350.

הבטא אלפ 4.0 משתמש במנוע-גיר של סוזוקי שסביבו נבנתה שלדה שכמעט לא שונה מהמקורית. השוני בינו לבין הדיאר הישיש מתבטא במיכל דלק (פלסטי במקום מתכת), דוד מפלט קטן יותר, עיצוב פלסטיקה עדכני, לוח שעונים דיגיטלי, ומתגים אירופאים. הבולמים הקדמיים קוצרו (5 ס"מ) והחיקוי נמוך יותר וקל יותר מהמקור ולפיכך פונה אל קהלים רגועים יותר ומסביר פנים למתחיל. גובה מושב של 820 מ"מ מעניק בטחון של רגליים על הכביש גם לגמדים. אין ספק שהסוזוקי בזמנו היה טיפה יותר גס מחוספס ואגרסיבי.

השוואה עם די אר דור ישן מתבקשת, ויש לי אחד כזה בבית אז לא היה קשה. רכבתי על הבטא כ-700 ק"מ בכבישים, במשעולים ובשבילים שאותם אני חורש עם ה-DR שלי ובאתי עם המסקנה הנחרצת ש… אין הבדל.

במעשי. בהרגשה דווקא יש.

ולפני שאמשיך אספר לכם משהו אישי על ה-DR350 שלי.

בשם כל בני ביתי

תכננתי לקפוץ לת"א. על שולחן האוכל בבוקר מצאתי פתק:

"אבא תביא את הדודלים לבוליש".

הנה זה מתחיל. מה זה דודלים, ומי זאת בוליש, פור גוד סייק? לת"א איחרתי בשעתיים עד שאיתרתי וביררתי מה אני צריך לקחת איתי.

אתם לא יודעים איך נראים החיים בבית של סטודנטים לאמנות. יש לי שתיים כאלה. נשים קטנות שמרחפות להן בין הקירות כשתי פרפריות, מקפצצות בעליצות ומפטפטות בג'יבריש. למותר לציין שאני לא מבין מילה. הן גם מתקשרות ביניהן בשפת הסימנים ושולחות אימיילים בשפה סודית שאפילו מחלקת הצפנים של הסי.איי.איי לא תפצח.

לאחת מהן היה איזה פרויקט במכללה, להמציא משהו חדש מתוצרים טבעיים או משהו כזה. יום-יומיים אחרי אני פותח את הפריג'ידר ומקלף לעצמי ביצה קשה. לתדהמתי מצאתי בצלחת ביצה סגולה מסתכלת עלי. הפסיכית שכחה לסמן אותה. מסתבר שהיא מילאה עם מזרק שבע ביצים בצבעי מאכל ובישלה אותן.

אני נע ונד בביתי כברחובות עיר זרה. חוטים מתוחים בין הקירות ועליהם מתייבשים קרעי בד צבועים מעשה קולאז'. קרטונים תלושים נושאים משיכות מכחול בסגנון ניאו-סוריאליסטי-פרה-קוביסטי תלויים על מסמרים במשקופי העץ. עד שאני מצליח לפענח מה מצויר שם, הם נעלמים במסתוריות ומוחלפים באחרים. מחזור התמונות בטבע.

אחת לשבוע, בריטואל קבוע, מהדהדת זעקה: "אבא!!! בוא תעזור לי להחליט מה יותר טוב!"

יחידת החילוץ של עולם האמנות מתרוממת ברוב חשיבות ממרבצה. אני עולה אל הסיפון הקדמי בצעד גורלי. הו אמנות ישראלית דוויה – אל חת ואל מורא, הנה בא המושיע והגואל! מדשדש אל הסטודיו וניצב נבוך ואבוד, כל פעם מחדש, מול מסדר אוונגארדי של  פריטים תמוהים המייצגים אופק יקומי חדש, כגון: אירגון צ'יפסים דקיקים בקופסאות גפרורים, עיצוב נעלי צבא לג'ירפות, או שילוב שירי נתן זך במצעי המשי של כיתן. המיצגים פזורים בכמה אופציות אחת הזויה יותר מהשנייה. "אבא – לואטים הסטודנטים המיואשים (יאוש בחיי אמן הוא טריגר מבורך ופורה) – מה נראה לך יותר טוב?"

איך לעזאזל אני אמור להחליט מה יותר טוב אם אני בכלל לא מבין מה אני רואה?!

במקום תמונת האופנוע שתליתי בסלון מול כורסתי, אני מוצא על הקיר מקבץ תלוש תמוה ואקראי של אותיות סיניות. "מה כתוב כאן בסינית? – אני מתלונן מרה –ואיפה האופנוע שלי?"

"מה קורה לך? – תמהה התומרקינית – איזה סינית? זה עברית! זה נקרא טיפוגרפיה. עיצוב אותיות".

"אה, ברור – אני נכנע – אוקי… אז מתי זה יורד מהקיר?"

ויום אחד הבנתי שגם אני יכול להרוויח משהו מכל הסמטוחה הזו. "בואי הנה – ציוויתי על הקטנה – זוכרת את ה-DR350?"

בדמי ימיו

בדמי ימיו נקטף דיארנו מעימנו. צעיר היה, בן 14, ושנת לידתו 90'. מהבציר הראשון בארץ. גאה ומטורזן היה, ועל גופו עטה כתונת פסים אדמדמת-צהבהבת. יד זדונית חומסת קילפה ממנו באישון ליל את כסותו, ניפצה נחושתיים, ונשאתהו אל האופל.

כן, זה נשמע יפה בעברית ספרותית… עכשיו גרסה קצת יותר עממית: בן זונה מניאק, שיישרף לו התחת אינשאללה, הרים לי את האופנוע. מי יתן ואלוהים יקח אותו אליו כמה יותר מהר, אמן!

כמה לא חיפשנו, כמה לא חקרנו, כמה לא ארבנו, כמה לא ליקטנו מודיעין, והוא לא נמצא. בדיעבד התברר כי הגזלן נעץ אותו במעמקי מרתפו, והיה שולה אותו משם רק באשמורת אמצעית של לילה וקורע לו ברחובות הדוממים את הנשמה והצורה.

ויום בהיר אחד כבתה השמש בצהריים. טלפון מן המשטרה נשא בשורה לקונית: "בואו קחו את הגרוטאה". הלכנו לקחת.

אני מבקש מכם, הרחיקו כרגע מן המסך כל ילד תמים ורך בשנים, נשים הרות, או מי ששסתומי ליבו רעועים. המראות קשים: הנבלה שרף אותו!

הו הזוועה, הו האימה, הו הבלהה!

ישבנו שבעה. בתום תקופת האבל קמנו מהמרבץ והתגלחנו. החיים חזרו למסלולם, אך הלב נשאר פצוע. פירקתי אותו לפרוטונים, ואת השלדה תליתי במחסן. בחסות הסניליות המבורכת המוענקת לנו חינם כמתנת טבע, הצלחתי לשכוח אותו.

זעקה באפלה

שנה עברה חלפה לה. בחדירה ארעית למחסן נחבט ראשי באפלולית במוט ברזל. בקללה נמרצת נשאתי יד לקטוף את המזיד, והנה היפני מבליח בי מבט בחשיכה.

"אתה עוד כאן?" – תמהתי.

"שכחת אותי – קונן הסוזוקי – קבורת חמור ערכת לי. ככה מתנהגים לחבר?"

"ומה רצית – התגוננתי – הלא תל חורבה נחרשת אתה, ברזל מחליד…"

אז נזכרתי בסיפור המיתולוגי על הפניקס, עוף החול האגדי, שאחת לאלף שנה עולה באש וקם שוב לתחייה מתוך אפרו. לא, אל תחפשו הגיון או הצדקה למבצע האיוולת שביצעתי. בדיעבד הצלחתי להסביר לעצמי אותו רק מתוקף  האמונה כי אסור לוותר, ואין להיכנע לכוחות הזדון והרשע אף פעם! (…וגם משום שנשארו לי על המדף המון חלקים מאופנועים אחרים שהיו פה וחלפו להם הלאה).

כך או כך, בשנתיים וחצי, בליקוט סבלני ואינסופי של פריטים מכל רחבי הארץ וה-אי-ביי, נבנה היפני מחדש ושב לארצות החיים. לא היה לי עניין לדבוק במפרט המקורי. רציתי אופנוע אישי הבנוי לפי הבנתי וצרכי, וריככתי והתאמתי אותו לפי מידותי. לבסוף הוא קם, נעמד על הרגליים והביט בי בתודה. אני כמעט יכול להישבע שראיתי דמעה מנצנצת בזווית הווינקר שלו… אבל משהו עוד היה חסר, פרט כלשהו בתמונה הסופית עוד צרם לי בעין.

מדבקה אישית, אולי?

ככה קיבל מיכל הדלק מדבקה אישית בעיצוב הסודנטית שלי לאמנות. זהו, עוף החול פרש כנפיים והמריא מתוך אפרו. כבר 8 שנים עברו ובעיני הוא עוד חדש.

אולד-טיימר, יאנג-טיימר

לחובבי הסוזוקי קשה למצוא היום דיאר במצב סביר ונטול ריקבון. עדיין יש רבים ממנו אבל מצבם די עגום וממש מומלץ לבדוק בציציות ולשוטט עמוק בקרביים טרם קניה. גם מלאי החלפים מדולדל ומינימלי. יצאתי לטיול בדרום עם רג'יס ברוטמן שקנה לעצמו אחד כזה ב-15 אלף ש"ח והכפיל את מחיר הבסיס בשיפוץ מקיף.

האם זה הגיוני או שמא היה הרבה יותר פשוט להוסיף עשיריה ולקנות בטא אלפ. חדש? (מחירו 40 אלף ש"ח יד שניה מיבואן 0 קילומטרים).

רג'יס מסביר לי את העדפותיו במושגי אולד-טיימר ויאנג-טיימר. בעולם האספנות המושג אולד-טיימר מתייחס לאופנוע שהגיע לגיל אספנות, בעוד שהיאנג-טיימר עוד לא שם. הוא עוד לא זקן מספיק בשביל להחשב כדגם אספנות, אבל כבר יש לו שם, היסטוריה ומורשת, מספיק בשביל שיהיה ברור גלוי וידוע שיום אחד הוא יהיה פריט לאספנים. על בטוח.

כזה הוא הדיאר של סוזוקי. מקומו בכותל המזרח של אופנועי התהילה כבר שמור ורג'יס מעדיף, ריגשית, את המקור, גם אם זה אומר לקנות משהו מלא סימני שאלה ולדחות את הרכיבה עליו עד שהמוסך יגמור לעשות לו רמונט כללי.

אבל זה הראש שלו והוא לא בהכרח מתאים לכל אחד. מי שמחפש דו"ש נעים ונוח ליום יום, חדש עם אחריות וחלפים זמינים, יכול לקבל מחר בבוקר בתל אביב (ד.ל.ב מוטוספורט, רח' שוקן) אחד כזה משנת הייצור 2014.