על פיגמליון וצמד אופנועי ספורט (חלק שני)

צורה סגורה, צורה פתוחה וצורה חלולה

לא ההשתקפות לבדה משפיעה על מראה האופנוע ועומקו, אלא גם הצורות המשובצות בו, אופן סידורן והיחס ביניהן. בדומה לדוקאטי, חיפוי הפלסטיק של ההונדה נצמד למוטיב המשולש, אלא שהוא עושה זאת בהפרזה יתרה (over statement): משולש רודף משולש, זווית חדה ננעצת בזווית חדה, דוקרני ותוקפני. במסכת החזית לבדה ניתן למנות חמישה משולשים החורצים זווית זה בזה. הוא הדין באשר לצמד המפלטים הקבועים בזנב ההונדה, שאף הם עשויים בחתך משולש. אם נתעלם מהבוז לסוד הצמצום, נוכל לומר כי ה"מחווה הקוביסטית" של ההונדה מצטיינת במשולשים שלמים, סגורים וסדורים. השימוש בצורה המצטיינת בפשטות, בסגירות ובסדירות אינו אמור להוות בעיה. נהפוך הוא, מבין החפצים שליקט פרנץ בועז (Boas) במחקריו, ניתן ללמוד כי "הצורות הטובות" מתאפיינות בקווים ישרים, בעקומות סדורות, בנטייה לסימטריה, בדפוסים מחזוריים ובחיתוך מהוקצע. לפי בועז, עקרונות אלו אופייניים לכל אמנות בראשית התפתחותה. ההונדה אינו יוצא דופן בעניין זה, ודומה כי הוא נצמד באדיקות לאותן צורות בסיסיות וסדורות. אלא שההיצמדות לדקדוק הקפדני של השפה החזותית חוטאת לפוטנציאל המלודרמטי הטמון באופנוע ספורט אדום, חצוף ומעורר תשוקה.

דווקא ההימנעות מצורה מושלמת בדוקאטי, וההישענות על "צורה פתוחה", אחראיות לדרמה ולעניין שהוא מעורר. המשולשים של הדוקאטי מתעגלים, לעתים נסגרים ולעתים לא, חפים מקדקוד מחודד במפגיע. הדוקאטי מספק את "הצורה המושלמת" דרך היעדרה ובניית מתח לקראת הופעתה המשוערת; ואילו ההונדה המהוקצע והמלוטש, שנענה לדפוס הסדור והצורה השלמה, מעורר עניין מופחת.

גם החללים שבין סבך צינורות השילדה משווים לדוקאטי מראה "קליל" ואתלטי. האזורים החלולים מאפשרים "לראות בעדו" ומחוללים משחק מרהיב שבין נפח להעדר נפח, ומצב זה, כמו כל דואליזם, יוצר מתח ודרמה השמורים לצורות מוצלחות. דבר זה מושג גם באמצעות החישוקים של הדוקאטי. החישוקים עשויים שלושה חישורים, ולא מחמת מוטיב המשולש לבדו, אלא בניסיון להטיל את המתבונן לניגוד שבין דחיסות לדלילות, הדגשת המסה והנסיגה ממנה. אלו אמצעים מובהקים להגברת מתח, אבל עניין להם גם במהות: "שלושים חישורים נפגשים במרכז", הטעים לאו-צה (Lao Tse), "אך החלל הריק שביניהם יוצר את מהות הגלגל".

לעומת הפיסול הפרוץ של הדוקאטי, ההונדה נראה מוצק ונוקשה, שלא לומר דחוס ושמן. הניסיון "לפתוח" את הצורות הגאומטריות של ההונדה היה מורכב מהטיפול בצבע. הגאומטריה של ההונדה נוצקה לתוך מרכיבי הליבה שלו (חיפוי פלסטיק, שלדה וכו'), ואותם לא עלה בידי לשנות באמצעים שעמדו לרשותי. בהעדר יכולת לטפל במרכיבי הליבה, טופלו אזורים פריפריאליים.

בסקיצה הראשונה שהצליחה "לפרוץ" את הגאומטריה הנוקשה של ההונדה הוסרה הכנף האחורית של האופנוע ("מחרשה"). פעולה פשוטה זו פערה חלל ניכר לעין בין הגלגל האחורי ובין צמד המפלטים הקבועים בזנב. בהמשך הוסרו גם רגליות הנוסע הנוסף והתקן האלומיניום המחזיק אותן. שתי הפעולות שיוו לאופנוע, לראשונה מאז החל שינוי הצורה, מראה דקיק ואתלטי; זנב האופנוע התחדד והזדקף, ונדמה כי הגלגל האחורי עוקב אחר האופנוע מבלי להיות מחובר אליו – אחד ממחוללי הדרמה החשובים בדוקאטי.

חלוקת מסה וצמידות לקרקע

הדוקאטי מבסס את נוכחותו כאופנוע ספורט גם באמצעות חלוקת המסה. הענקת נפח לאזורים שמעבירים את התנועה מהרכב לכביש תורמת למראה היציב והדינמי של כלי הרכב. ואכן, מיצוק אזורי המגע עם הכביש – גלגלים וצמיגים – מודגש מאוד בדוקאטי באמצעים שונים. ההצרה והחיטוב של האזורים הסמוכים לגלגלים (מסכת החזית וחלקו התחתון של חיפוי הפלסטיק) תורמים להדגשת נפח הצמיגים על דרך הניגוד. צביעת החישוקים בגוון מתכתי מוזהב תורמת אף היא למיצוק אזורי העברת התנועה.

צמידות לקרקע היא אחת התכונות החשובות של הפסל, המהווה גם היא נדבך בכינון צורה מוצלחת. האופנוע כפסל מהיר על גלגלים אמור להחזיק מתח בין צמידותו לקרקע ובין שאיפתו המודחקת לעלות אל על. רוצה לומר, האופנוע שואף לאירודינמיות תעופתית, אך שלא כמטוס, הוא אינו אמור לעזוב את הקרקע. אדרבה, הוא אמור להיאחז בה בחוזקה. אשר על כן, עיבוי האזורים האחראים להעברת התנועה מן המכונה לכביש יוצר מראה דינמי, אשר משדר יציבות ואף יציבות כיוונית (Directional stability).

עיבוי ומיצוק אזורי המגע עם הכביש הושג בהונדה באופן הבא: עלה בדעתי כי יצירת חיץ בין החישוק ובין הצמיג תדגיש את הנפח של שניהם. לאחר ניקוי בהתזת חול, נצבעו החישוקים בצבע שחור מבריק. אחד מחברי הפורום, אמן איירבראש (airbrush) (ינון לוי, אילת) עיצב ויצר בעבורי מדבקות חישוק דקיקות הנושאות את שם המותג. המדבקות הונחו על הדופן החיצונית של החישוק, בנקודת התפר בינו ובין הצמיג, כדי יצירת קוטר). בד בבד נרכש והותקן צמיג בעל מראה רחב.

מבט על התהליך בשלמותו חושף שרשרת של שינויי צורה, המקנים לאופנוע איכות "נזילה". 

סדנאות שיפורים: פרקטיקות קראפט כמטמורפוזה

מרבית השיפורים שהוכנסו בהונדה יוצרו בסדנאות קטנות, אשר מתהדרות במסורת עבודה ארוכת שנים שעוברת מדור לדור. במרביתן שם המותג הוא שם המשפחה של מייסדי הסדנה, שלפעמים צומחת לממדים של מפעל קטן. למעשה, הסדנה שבה נוסד הדוקאטי 916, מקור ההשראה לשיפוץ, לא הייתה שונה מסדנאות השיפורים שתוצרתן הותקנה בהונדה. עד לשנת 1996, עת נרכש המותג האיטלקי על ידי תאגיד אמריקני, נבנו אופנועי דוקאטי בהליך אוטומטי למחצה, כאשר ההרכבה נעשתה באופן ידני.

בסרטי התדמית של הסדנאות ובפרופילים שלהן ברשתות החברתיות מובלטים תהליכי ייצור מעגליים וידניים ולא תהליכים ליניאריים ממוכנים. הבלטת האיכות של מלאכת היד היא חלק בלתי נפרד מאמצעי המיתוג של סדנאות השיפורים היוקרתיות. ועדיין, אפשר לומר כי אופן המיתוג נאמן למתרחש בסדנאות, ולו משום שתהליך הייצור, הידני למחצה, ניכר באובייקטים עצמם. לדוגמה, מערכת הפליטה שהותקנה בהונדה מתוצרת LeoVince שונה בתכלית השינוי מהמערכת המקורית, שכן, מערכת הפליטה המקורית עשויה מקשה אחת, כיאה לתבנית פס ייצור, ואילו המערכת החליפית מורכבת מארבעה חלקים המוצמדים זה לזה באמצעות מחברים. מחשבה יצירתית הושקעה בכל מחבר ומחבר. הודות לשימוש במתכות קלות, המערכת החליפית שוקלת כשליש ממשקלה של המערכת המקורית. ולא זו בלבד, במערכת החליפית ניכרות היטב עקבותיה של עבודת יד מאומצת ומדויקת להפליא, בצורה של ריתוכי אלומיניום או טיטניום. סימני האיחוי הניכרים במערכת הפליטה החליפית הופכים אותה לאסתטית יותר מקודמתה: כשמלאכת הריתוך הידני כה מדויקת, היא מנכיחה באופנוע את הדיוק והמצוינות של בעל המלאכה. אפשר לקרוא בסימני הריתוך האלה את האתוס המקצועי שהסדנה מתהדרת בו, השואף לדיוק של מכונה בעבודת יד; קראפט הדובר את שפת המכונה.

ייצור ידני של מערכת פליטה תוך שימוש במתכות אקזוטיות, משיב לצינור הפשוט – האגזוז – את ההילה האבודה של הרב-אמן (מאסטר). המפלט המשופר אינו בפשטות צינור מתכת שתכליתו פינוי גזים, אלא נועד ליצור זרימה "חכמה", אשר משיבה את מקצת הגזים הנפלטים חזרה למנוע, ובכך מגדילה את הספקו. הדבר מצריך תכנון קפדני, שימוש בהנדסה חוזרת (reverse engineering) הן של המפלט המקורי הן של המנוע שהמפלט מחובר אליו. בין כל אלו בולטת גם ההקפדה על מראה מצודד והתאמה אסתטית בין חומרים, מרקמים וגוונים.

פרקטיקות דומות בולטות גם בשאר השיפורים שהותקנו בהונדה, ובהם הבולמים של היצרנית השוודית ohlins, משכך ההיגוי (steering damper), מנופי המצמד והבלם ועוד. בכולם ניכרים הדיוק, הפרפקציוניזם והמראה האסתטי. פרנץ בועז כורך את הצורה הנושאת ערכים אסתטיים (fixed form), עם מיומנות טכנית. לדידו, היכולת לקבע צורה קשורה באופן האינטימי ביותר עם מושג היופי, ומכיוון שקיבוע צורה מתאפשר רק בסביבה טכנית מתקדמת ונשלטת, הרי שחייב להיות קשר בין טכניקה ובין הכמיהה ליופי. בשיפורים שהותקנו בהונדה ניכר כי היפה הוא גם שימושי. הלימה זו בין היפה לשימושי כמו לועגת למימרה "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". ככל שהדבר נוגע לשיפורי אופנועים, יש לאמץ את ההיגד "הבט בקנקן, כי תוכו כברו".

אף שסדנאות השיפורים נשענות על אוטומציה מוגבלת, אין הן נעדרות תחכום עכשווי. ברבים מהשיפורים, בפרט באלו העשויים אלומיניום מסדרה 6000, הדיוק מושג באמצעות שימוש במחשב. שיפורים כדוגמת מנופי המצמד והבלם "נבנים" תחילה בתכנת תלת-ממד, וממנה הם משוגרים למכונה לעיבוד שבבי ממוחשב (CNC). המסלול של התוצר המוגמר אינו מסתיים בשלב העיבוד השבבי, ואחרי "שלב ההיי-טק", שבו מפוסל מנוף המצמד, הוא עובר לטיפולן המסור של ידיים, אשר משלימות את הפרטים שהמכונה אינה מסוגלת לבצע.

רגע לפני ההרכבה הידנית, מנופי האלומיניום עוטים שכבת אנודייז (בעברית: אִלגוּן), המעניקה לחלקים מראה מתכתי מלוטש כשל תכשיט. שכבת האנודייז המצויה ברוב חלקי האלומיניום אינה ציפוי, אלא תוצר של הליך אלקטרוליטי המקנה למתכת הרכה מראה מלוטש ועמידות גבוהה בפני שבירה וקורוזיה. ההליך עצמו כמוהו כמעשה פיגמליון בזעיר אנפין: החלק עצמו מתפקד כאנודה חשמלית (אלקטרודה) ומכאן השם אנודייז. כאשר עובר בחלק זרם חשמלי, שכבת התחמוצת שעל פניו מוגדלת ופני השטח שלו משתנים כליל: מתעבים, מוחלקים ובוהקים באבחה מהירה אחת. זו אלכימיה במיטבה.

לצד התאמת הבולם לאופנוע הן מבחינה צורנית הן מבחינה פונקציונלית, יש להתאימו גם לרוכב, לפי משקל גופו והביצועים שהוא שואף להפיק ממנו. יצירת בולמים "לפי מידה" כרוכה בפס ייצור נבדל, שאינו דומה לפס הייצור ההמוני. מטעם זה, סדנאות אחדות אינן מחזיקות מלאי מדף, אלא מייצרות בולמים אד-הוק. זמן ההמתנה והמחיר נגזרים בהתאמה.

הדרישה להתאמה אישית, והנטייה לחומרי גלם שפס הייצור התעשייתי מתקשה לעבד – כדוגמת טיטניום, קרבון, חומרים פולימריים ועוד – מותירה את סדנאות השיפורים על קו התפר שבין ידיים חכמות לאוטומציה חלקית ולמחשוב. טכניקות ייצור אלו משתכללות עקב בצד אגודל ככל שהאופנועים עצמם משתכללים, ומכאן שהן גמישות ומתאימות את עצמן. המודל שפותח בסדנאות השיפורים נהנה מהיוקרה של מלאכת יד מסורתית בניחוח נוסטלגי. בד בשעה, מודל זה רחוק מן הסטריאוטיפ של חכמת ידיים עממית.

השיפורים כמכלול, וקצרה היריעה מלמנות את כולם, אינם רק מרכיבים פונקציונליים בעלי חזות נאה ואלגנטית, אלא כלי קיבול למסורת עבודה של קראפט והיי-קרפט. עם התקנתם, השתנה דבר מה בהונדה, לא רק במובן האסתטי הצרוף או בשל יכולות הביצוע המשופרות. מהותו של ההונדה נעשתה מהות שונה. אין זו בהכרח המתכתיות שבמתכת או הקפיציות שבקפיצים, אלא חכמת הידיים, שהתגנבה לחפץ התעשייתי ונאחזה בו.

 חפצי מהירות ורישום הגוף בתוכם

אנו מצהירים בזאת כי העולם בתפארתו התברך ביופי חדש: יפי המהירות. רכב מרוץ, שמכסה מנועו מעוטר בצינורות, הנדמים לנחשים שנשימתם קול נפץ […] ומכונית שואגת הנעה על להבתה של מכונת הירייה, יפים יותר מניצחונה של ניקה מסמותרקיה (הסעיף הרביעי במניפסט הפוטוריסטי, Marinetti 1909).

חרף הנטייה להציג את המהירות כמהות כוחנית-פשיסטית, קריאות מאוחרות בכתביו של מרינטי חשפו הגדרה מורכבת שיש בה יותר ממלחמה, תחבורה וכיבוש טכנולוגי של המרחב. הגדרה מעודנת זו מניחה כי "המהירות היא נקודת המפגש בין רעיונות לחפצים, המקום שבו מילים קורסות ורעיונות הופכים מיד לדברים […] במחווה אנטי-סמיוטית".

ואכן, השאיפה לעשות את האופנוע מהיר מכפי שהוא הפגישה רעיונות עם חפצים, ליתר דיוק – חפצי מהירות, שיפורים. צמד מפלטי הטיטניום האליפטיים; משכך ההיגוי המותקן על הכידון; חיפוי פלסטיק המבטל את המושב האחורי לטובת מראה זורם ואירודינמי. עין מיומנת תבחין בפס הלחמה גס בחלקו התחתון של המפלט, עדות לשליפתו של הממיר הקטליטי, בניסיון להעלות את הספק המנוע. כל החפצים האלה מזוהים עם עולם המרוצים, ותכליתם אחת: להוסיף מהירות, בין בישורת ובין בכביש מפותל, ולעשותה זמינה לרוכב.

בעבור האופנוען, המהירות אינה רק הרישום המתקבל במד המהירות, אלא הדברים המופיעים בעולם בעת התרחשותה: רשמים שהיא יוצרת בגוף האנושי, כוחות פיזיקליים שהיא מטיחה בו, מאמץ השרירים לעמוד במחץ של כוחות ה-G בעת בלימה או תאוצה. מטעם זה, הבולמים שהותקנו בהונדה אינם בפשטות "קפיץ" שנועד לקלוט זעזועים, אלא מנגנון חכם המותאם לרוכב: קבוע הקפיץ של הבולמים המשופרים מותאם למשקל גופו של הרוכב, וגם לאחר התקנתם נדרשות שעות של ניסוי וטעיה בכיול ובכיוון, בניסיון להתאימם לסגנון הרכיבה הנתון. המהירות הופכת לנגישה כאשר ישנו סנכרון מיטבי בין הגוף האורגני ובין המכונה. שלל תכונות אנושיות, משקל גוף, ממדים ועוד, נספגו לתוך הבולמים המשופרים והיו לחלק מהם. דבר זה מרמז כי הישות הנעה במהירות אינה לחלוטין אדם ואינה האופנוע לבדו, אלא זיווג (couplings) של השניים: סייבורג.

לטענת דונה הרוואי, אמנם הסייבורג נטוע בבדיון (fiction), אך הוא קשור בעבותות למציאות החומרית. הרוואי משתמשת בדימוי הסייבורג כדי לתאר מציאות שבה בן האנוש והמכונה נמסכים זה בזה והופכים לישות אחת. לעומת הרובוט, הסייבורג הוא בן-כלאיים, המשלב את האורגני עם המכני. אף שהוא מככב בסרטי מדע בדיוני, גרסאות שונות של הסייבורג מתהלכות במציאות הממשית; מקצתן מובהקות יותר, כגון גידם המרכיב פרוטזה משוכללת, ומקצתן עברו תהליך של השגרה, כגון אנשים המרכיבים משקפיים או נעזרים בתרופות. בכל מקרה, רוב בני האדם פועלים בטווח ההכלאה של האנושי עם הטכנולוגי, ומטעם זה, פוסקת הרוואי, בעידן הנוכחי כולם סייבורגים.

בחלוף שלושים שנה מאז פורסם לראשונה "מניפסט הסייבורג" ועד לזמן כתיבת שורות אלו, האורגניזם הקיברנטי – הכלאה בין אדם למכונה – נעשה נוכח ביתר שאת בחיי היום-יום. "האורגיה הסייבורגית" של הרוואי, העונה לשם קוד C3I, זלגה מן החיים הצבאיים לחיים האזרחיים האולטרה-ממוחשבים, וקנתה אחיזה אפילו באופנוע העומד כאן לדיון.

"תפירת" הבולמים למידות הרוכב היא רק דרך אחת לכתוב את האנושי לתוך המכונה. דרך משוכללת יותר, שאף היא הושתלה בהונדה, היא ה-power commander. מדובר ביחידת מחשוב קטנה, המחוברת באמצעות כבל ל"מוח" האופנוע. עוד בטרם תשנה דבר-מה במוחו, ובכך תעצים את יכולותיו, עצם התקנתה מחדד את הפוטנציאל הקיברנטי של האופנוע. היחידה מגלה לנו כי האופנוע ניחן ב"מוח", ולא זו בלבד, אלא מוח שאפשר להגדיל את הקיבולת שלו. הקופסה הממוחשבת היא חפץ שעושה חפץ אחר ל"חכם" מכפי שהיה; מכונה המעצימה מכונה.

ה-power commander הוא גם ממשק המאפשר לרוכב לפרוץ ל"מוח" האופנוע ולשנות כאלכימאי את אחד היסודות של מנוע הבעֵרה הפנימי: תערובת דלק-אוויר והיחס ביניהם. ההתחברות עם האופנוע נעשית באמצעות מחשב נייד, כבל USB ותכנה ייעודית. על שנתות וגרפים משורטט היחס המדויק בין דלק לאוויר, מידת התאמתו לשיפורים נוספים (מפלט), ההספק המשוער של המנוע, צריכת הדלק המשוערת ועוד.

מפות ההצתה שנוסו בהונדה לא רק הגדילו את דחף המנוע במידה ניכרת, אלא בד בבד סילקו מן הכידון תדר מרגיז. אט-אט הפך ההונדה לא רק מהיר יותר, אלא גם נעים יותר, והדבר עשה אותו מהיר עוד יותר.

חפצי המהירות שהותקנו בהונדה נענים לקריאה של שני המניפסטים, הפוטוריסטי מזה והסייבורגי מזה. ההתחככות עם המהירות האסתטית (פוטוריזם) עוברת דרך הנכונות להתמזג עם מכונה מהירה (סייבורג). כאשר הגוף האנושי נרשם לתוך האופנוע, וכאשר שינוי באופנוע נרשם חזרה לתוך הרוכב, התהליך שהחל כמטמורפוזה של חפץ הופך גם למטמורפוזה אנושית.

 אפילוג

ננסה, ולו לצורך הדיון, להעמיד לנגד עיננו "ארטיזן חובב". הוא אינו זקוק לגילדה מקצועית, אלא לפורום מקוון, המצטיין בחליפין סמלי ובחליפין ידע; בעבורו, שיפוץ חפץ יפה וליטושו אינו משרת תכלית כלכלית, אלא תכלית קהילתית לצד ההנאה שבעשייה, בועה אסתטית במציאות מנוכרת. ארטיזן חובב זה הוא חלק ממגמה רחבה של חכמת המונים אינטרנטית, או מוטב לומר – חכמת הידיים של ההמונים,  ויצירה על בסיס קוד פתוח, אשר פותחת בפני ה-Makers מגוון אמצעי ייצור. לצד רמה מקצועית גבוהה ורוח התנדבות, בולטת בקהילתו של הארטיזן החובב ההנאה שבעשייה, שמקורה במיומנות ההולכת ומשתפרת, הולכת ומתעדנת.

יודגש, כי הארטיזן החובב אינו אדם ספציפי, אלא ישות קולקטיבית, אשר מעניקה להדיוטות את המיומנות הנחוצה לשיפור אופנוע ספורט; הארטיזן החובב מגלם  את סך כל הידע, הפרקטיקות המקצועיות והמיומנות הידנית של קהילת האופנוענים. ידע זה והמיומנות הנובעת ממנו נעים בין ידיו של משפץ אחד למשנהו. הנה כי כן, בשונה מבעל המלאכה המסורתי, הארטיזן המשתקף מתהליך שיפוץ האופנוע הוא, בעיקרו, בסיס נתונים המופק בתהליך עשייה שיתופי (Co-Creation). הידע האצור בבסיס הנתונים הזה מתורגם בתורו לתהליכים המכילים ממד של עשייה פיזית. ככזה, הארטיזן החובב הוא סוג של משאב, אמצעי ייצור קהילתי.

העיצוב הפתוח הוא תכונה מטא-עיצובית, כלומר, עיצוב השואף לפתוח בפני משתמש הקצה את אפשרות ההתאמה האישית (modify). אף שקסטומיזציה אינה הישג יוצא דופן בעולם האופנועים, הזליגה לסביבה הדיגיטלית אפשרה – דרך משל – "לפתוח" את העיצוב הסגור של ההונדה, מבחינה צורנית, אסתטית ואף ביצועית. נראה כי הסביבה השיתופית המקוונת, לצד פרקטיקות של Makers, עושות את ה"בלתי אפשרי" בכך שהן "פותחות" עיצוב סגור (המקבילה לקוד סגור בעולם המחשוב). הדבר מתאפשר הודות לשינוע התמידי של החפץ בין עולם האטומים לעולם הביטים. השינוי התכוף בין "חומר" ל"לא-חומר", בין הסקיצה הממוחשבת לאופנוע הפיזי הנוכח בעולם, הפך את שינוי הצורה עצמו לתנועה מתמדת, אין-סופית, שהעניקה לאופנוע איכות נזילה.

שידוך מעשה פיגמליון לפרקטיקה האין-סופית של ה-Makers הניב חפץ שמהותו תנועה ותמורה מתמדת; "פסל" שצדו האחד הולך ומתהווה, וצדו האחר חושף עוד ועוד זנבות גולמיים; צורתו לעולם מצויה אך כפסע משינוי צורה נוסף. הדבר שהצלחתי להפיח באופנוע היה פחות צורה חדשה, ויותר התאוות לשינוי צורה. השיפוץ זימן תהליך עבודה לא-לינארי, מעגלי, שאין בו נקודת התחלה ונקודת סיום ברורות, וככזה הוא התקיים בתוך "אמצע אין-סופי"; מטמורפוזה שלא נשלמה מעולם.

המטמורפוזה לא שינתה את צורתו של ההונדה בלבד, אלא שינתה את מהותן של צורות תרבותיות אחרות הקשורות אליו או המצויות לצדו. לדוגמה, תהליך השיפוץ חולל תמורה גם במרחבים הפיזיים והנפשיים שנפתחו בפניי. בסככת העבודה שלי החלו להצטבר כלי עבודה חדישים, מגוונים ומקצועיים. בד בבד, השפה הטכנית המשמשת בפי הועשרה: לא רק חלקי המנוע הידועים כגון בוכנה, מצמד או אגן שמן, אלא מונחים המגדירים תהליכים ושיטות עבודה הנחוצים לשיפוץ, להתמרה ולשינוי צורה, שפתע פתאום היו לטבע שני: פאודר קואט, צבע יסוד למגולוון, שלייף, הליקויל, הברזה, התזת חול. כל שיטת עבודה וכל פרוצדורה מעצימות את המפגש עם החומר, אך למעלה מכך, יש בהן כדי לבסס בקרב המשפץ תחושת ביטחון שהכול אפשרי. האופנוע, כמרחב של תמורה ויצירה, משתנה בפניך: הוא כבר אינו חפץ אטום שאינו חדיר, אלא חפץ גמיש, כחומר ביד היוצר. לצד השתנותו של האופנוע השתניתי גם אני: מעשה פיגמליון נדד מהחפץ אליי.

מרגע שהִצַתִּי בהונדה את תשוקת פיגמליון, הוא ינק, כתביעה חסרת פשרות, עוד ועוד שיפורים, מקצתם על טהרת הקישוטיות, אחרים נוטים לביצועים: מגבה (ג'ק) מרוצים, כנף אחורית משופרת במקום המקורית שהוסרה, גלגלי שיניים חלופיים לטובת שינוי יחס העברת הכוח לגלגל, שרשרת הינע מוזהבת, סט מדבקות, משקף קדמי מושחם, מערכת צינורות בילום העשויה פלדה שזורה ועוד. כל מבט באופנוע נטל אותי למחלקת הרכב של eBay בניסיון למצוא עוד שיפור ועוד עיטור. היה זה התקף בולמוס של חפץ ההופך לנגד עיני מדומם לחי.

תגובתי לגילוי הזה מתפקדת כאפיזודה חותמת בסיפור של ההונדה. לא זו בלבד שהצעתי אותו למכירה, טרם מכירתו הפשטתי אותו משיפוריו עד השבתו למצב "סטוק". לאחר מכן מכרתי את השיפורים בזה אחר זה במכירה פומבית באתר eBay. הבולמים נשלחו לצרפת, משכך ההיגוי לתאילנד, המפלטים האליפטיים הנהדרים נשלחו אחר כבוד לרוסיה, הכנף האחורית המשופרת עשתה את דרכה ללוס אנג'לס, ג'ק המרוצים המהודר עשה דרך קצרה יחסית, והתמקם ברמת גן. ההונדה, על מהותו החדשה, פורק לגורמים ונשלח לקצוות תבל. רק אז נבלמה התנועה לעבר שיפור אין-סופי.

יהא זה פשטני לראות בהונדה רק גולם שקם על יוצרו, שכן הוא פריט בודד מקוסמולוגיה שלמה, שבה חפצים ובני אנוש, אטומים וביטים, נמסכים זה בזה. ועדיין, בניסיון להבין את מקומם של החפצים בחיינו, מפתיע לגלות שהאדם נזקק להחלטה מודעת, חותכת, כדי להיפרד מחפץ. הנטרול האלים של ההונדה אגב פיזור שיפוריו, יותר משהעיד על ה"פגיעה" בריבונות שלי, העיד על הדומיננטיות שלו. אפילו מאמר זה, המוגש לקוראים כתיאור מקרה, הוא סוג של שארות, שבמסגרתה מצליח ההונדה להשמיע הד מבעד למגרש הגרוטאות הגלובלי שהושלך אליו.

דותן בלייס הינו מרצה ומנחה בתחום התקשורת במכללה האקדמית עמק יזרעאל ובאוניברסיטה הפתוחה; תלמיד מחקר באוניברסיטה העברית; אופנוען.