" ערגה מטופשת לאופנועי עבר חסרי אמינות"

הכותרת שלמעלה היא הסיכום של כרובי אחרי שהעברתי לו את תמצית דברי מיצו. מיצו אמר את זה בקצת (הרבה) יותר מילים אחרי שסרב בבוז להצעתי לדגום את הגוצי מונזה של הפרופסור. הפרופסור נתן לי את המונזה לסיבוב כדי שאתרשם כמה כיף זה אופנוע של פעם.

מה זה נתן? – דחק בי. גם עמיר הזאב רוצה שאוציא את הויברטור שלו לטיול באחו ("מוט'ל, אתה חייב לבחון את האופנוע שלי, בטוח ייצא מזה משהו מעניין") ואני יודע מה יש לו בבטן; הוא רוצה שאקטול את האופנוע (מה שבדיוק אני הולך לעשות כנראה!) ואז תהיה לו הרגשה טובה שהוא מיוחד; הצליח לבנות אופנוע שרק הוא יכול לרכב עליו.

איך שלא תהפכו את שתי הבקשות הללו, התוצאה אחת: כולם שואפים להוכחה שהבחירה שלהם מיוחדת. זה גם מלמד שלא נכון שאנשים אגואיסטים וקנאים לרכוש גלגליהם. הנה, פה בין החברים דווקא שולט אלטרואיזם טהור.

אז באתי לקחת את המונזה V50. הוא 500 סמ"ק משנתון 82', יש לו 48 סוסים ואיך שראיתי את הכידון התבאסתי כי הוא נראה לי כל כך צר ומהודק פנימה שמיד נוצרה בי הדמיה לשתי ידיים שלוחות קדימה וכפותות באזיקים. "איך אפשר לרכב ככה" – רטנתי והפרופ' גיחך בחדווה. "נסה ותופתע".

ואכן. נסעתי ותופתעתי. כי הכידון הוא חלק ממכלול מאד הגיוני של אופנוע צר, נמוך, משקל די סביר (160 ק"ג) ודינמיות מתפרצת ומאותו רגע שעזבתי את החניה של מר כרמיאלי הרגשתי טוב. פשוטו כמשמעו. הגיר נראה לי קצת מעורפל ולא סגור על עצמו  אבל ס"ה הכל הלך למישרין עד שהגעתי לרמזור ועצרתי.

בהילוך רביעי.

טעות, טעות. מיד הבנתי כמה והתחלתי להתפלל שהאדום יימשך עוד קצת. ועוד קצת. לא מצאתי את הראשון. נידנדתי את החטיאר המזורגג קדימה ואחורה, רקדתי על הרגלית וכשהגיע הירוק והרכב שמאחורי כבר גמר את המצבר על הצפצפה והתכונן לעלות עלי לדרוס ולהסתלק, הצלחתי לאתר את ההילוך השני במחלקת חיפוש קרובים והחלטתי להסתפק בכך. ג'יעג'עתי לתוך הצומת עם מנוע חנוק ומשתעל.

ברגעי הלחץ ההם ממש יכולתי לדמיין את הציר של רגלית ההילוכים יורד לטיול במעמקי הגיר, משוטט לו שם תוהה ואובד:

– שלום, אני מחפש את ההילוך הראשון, זה אתה?

– לא, אני השלישי. תנסה בהמשך קצת הלאה וימינה

– שלום, אולי אתה הראשון?

-לא, אני החמישי. התרחקת. תעשה יו-טרן

– היי אדוני, אני…

– כן, שמעתי מה אתה מחפש אבל צר לי – אני הניוטרל. אני סתם מסתובב לי כאן להנאתי בין כל ההילוכים וצץ כל פעם במקום אחר איך שבא לי

– סליחה ומחילה, אדוני, בטח אתה הראשון?!

–  לא, אני השישי

–  שישי? איך שישי?!  יש בגיר הזה רק 5 הילוכים…

–  וואלה… אולי זה מסביר למה אני זרוק פה בחושך ובשמן כבר שנים בלי שימוש

בערך משהו כזה. מערכה א' בתיאטרון לחובבים.

"פחחח, הגיר פה זה עוד כלום לעומת הקלאץ' של האלאזורה – הגיב הפרופסור כשחזרתי אליו מתלונן – עוד לא ניסית את האלאזורה. שם צריך לא רק כוח ברגל לבעיטות בעוצמה של פטיש קנגו, אלא גם ביד. כשמדברים על בעיות arm pump כמו לרוכבי gp מדברים על דוקאטים של שנות ה-80'. אין קלאץ' יותר קשה מלדוקאטים האלו ולא משנה אם זה קלאץ' יבש או רטוב. אחרי תקופה איתם אתה מקבל זרוע כמו של פופאי, ואז חושבים שיש לך בעיה בידיים כי יד ימין נראית כאילו היא בכלל מנוונת לעומת יד שמאל…"

ראה את הפרצוף שעשיתי וחש לנחם: "כן, זקנים ומעצבנים לפעמים, אבל עד היום אני זוכר בערגה את הסאונד של הפאנטה שלי. זה ה-סאונד! לא תמצא היום אופנוע עם סאונד כמו הדוקאטים האלו. פשוט לשים בסלון ולתת גז מדי פעם. בזמנו כשמישהו בשכונה היה שם מזרחית בפול ווליום, ישר הייתי מביא לו סאונד של פאנטה בתור קונטרה. ואפילו לא צריך לחבר למערכת הגברה!"

חלאס. עד כאן וזמנו תם. הגדלתי טווח ורכבתי הלאה לכוכב שבתאי. עמיר שלף בירה ואני הייתי מוצק. כלומר, משהו הציק לי וחיפש הבהרה: "אם באמת ככה, למה כולם עושים את עצמם מתים על הכלים הישנים האלה?" – תמהתי, והוא ענה בפשטות: "כי הם יפים. כל כך יפים. כשבניתי את המוטציה שלי, הדבר הראשון שהיה לי ברור הוא שיהיה לו חצי פיירינג של דוקאטי 900SS".

מיצו היה בדרך אז ליהגנו קלות עד שהגיע. שמע את הדיבור ונורה לכיוון אחר לגמרי. "כולם מסתכלים על הגרוטאות האלה בערגה בגלל סיבה אחת בלבד: נוסטלגיה. אבל הפרספקטיבה שלהם מעוותת. הם שוכחים שנוסטלגיה זה בעצם לקחת סיוט אחד גדול, לשכוח את כל מה שסבלת במהלכו, ואז להשאיר רק את החלקים הטובים. זה מה שהעיוות הזה של הזמן עושה לך. גם הטירונות שלי נדמית לי, עשרים שנה אחרי, כחוויה מדהימה. היא לא היתה חוויה מדהימה, סבלתי בכל רגע ורגע, קיללתי את כל העולם, ורציתי שזה יגמר. ככה גם עם האופנועים האלה. אני לא רואה שום חוויה חיובית בגרוטאות האלה, אין שום דבר חיובי בחלקים מתפרקים, אין כלום חיובי במנוע נוזל שמן שעובד לפי החשק. אנשים נוהגים לקרוא למכונה חסרת אמינות בשקל "מכונה עם נשמה". היא לא. זו מכונה דפוקה שיש לה מקום אחד בלבד –  או במוזיאון, או בפח האשפה. לא על הכביש. אלא אם אתה ג'יי לנו ויש לך צוות של מכונאים שמכין לך את הגרוטאות האלה לנסיעה חד פעמית כדי שאתה תמשיך לתחזק לעצמך את אותה חוויה נוסטלגית מטופשת. לכו, קנו לכם גרוטאה, שפצו אותה, וסעו איתה לעבר השקיעה, ורק אחרי 200 מטר כשתתקעו, תדחפו אותה חזרה הביתה. למזלכם לא יהיה לכם קשה לאתר את הבית ואת החניה לפי כתמי השמן והחלקים השונים שנשרו לכם בדרך… יש לי רעיון – לכו על מוטו גוצי TT65V, זו אחלה מכונה עם נשמה, נכון?"

ליכסן מבט לעמיר הזאב: "ומשום מה לאנשים מסוימים יש זקפה כשהם מדברים או חושבים עליהם".

הוא התכופף מהר ובקבוק הבירה הריק שנשלח לכיוונו עבר מעליו ונחת בדשא. מצידי, האיזכור של הגוצי TT65V העלה לי סיפור מפגר ששמעתי מאבי פרידמן שבגיל הטיפש-עשרה ניצל את היעדרות הוריו מן הבית והלך מכר את הפורד פיאסטה של אמא שלו ובכסף קנה את הדבר הזה. זמן קצר אחרי כן הוא התחיל לבכות. באזניי הוא הגדיר אותו כהכי זבל שנוצר אי פעם, דרעק בן דרעקים שלא הצליח לנסוע מעולם, שנתקע בכל פינת רחוב שניה, ושאפילו מוטוגוצי מתעלמים ממנו היום ולא מאזכרים אותו ברשומות ההיסטוריות שלהם או בפינה נידחת במוזיאון במנדלו דל לאריו…

אבל עמיר עוד לא ויתר. "דניאל, הם יפיםםםםםם!"

ופתאום נפלו למיצו החומות. "עמיר, האופנוע שלך מכוער אחי. מכוער מאוד. בעצם, הוא משמש בתור הציור במילון אבן שושן להגדרת המילה מכוער. ממש ליד הציור של הדיוקן של שרה נתניהו. מישהו צריך לומר לך את האמת גבר. מצטער".

"זה מרגיש לו מיוחד התוצאה" – יצאתי להגנתו של עמיר הזאב, ומיצו בתשובה מן השרוול: "כן, אני מכיר את הגברים האלה שאוהבים שבועטים בהם בביצים עם נעלי עקב".

"אז אני אומר לך – כך עמיר – ולכל לועסי הזקנים ומשפשפי חומר הסיכה המבריק והטפלון, אלה עם האופנועים החדישים בלי טיפת הייחוד, ואתה שנמצא על עגלה איטלקית בגלל העיצוב, אתם טועים. בעיני, וזה מה שחשוב, הוא יפיפה, ומצידי לכו ותעשו אחד לשני נעימי בגב. ובכלל, מה זה קשור לאופנועים שלי? דוגרי, קצת נתקעתי על העיצובים של פעם. פנס אחד גדול או שניים עגולים בחזית כי האופנועים של היום עם פנסי המאזדה המלוכסנים מקדימה, פשוט מכוערים בעיני. אני מבין את כרובי שבחר אופנוע של היפסטרים בגלל העיצוב (לא שהייתי רוכב על האופנוע הזה שוב מרצוני החופשי כי הוא די דרעק כאופנוע). למי שפחות חשובה התנהגות הכביש, אופנועים של היום פשוט מכוערים. כן מיצו, גם הדוקאטי שלך עם עיני החתול והמקור".

"האמת, מגיע לך כל הכבוד – הודה מיצו – בעוד שכולנו, ובעצם 99 אחוז מהרוכבים שמחזיקים מעצמם, רוכבים על העיצוב של מישהו אחר אתה רוכב על העיצוב של עצמך".

ואיך שעמיר מתחיל למתוח חיוך של גאווה, הוא הוסיף: "כלומר זה בערך כמו שתיקח את הבחורה שלפי טעמך, ותממן לה סדרת ניתוחים וקעקועים כדי להפוך אותה למה שאתה אוהב…"

כך בערך היה השיח המלבב אם אני זוכר נכון אבל בשלב זה התנתקתי. פרשתי מהשניים שבטח המשיכו לטחון שם אחד את השני עד אור הבוקר, אמרתי שלום וחזרתי למונזה. הויכוח הזה ימיו כימות עולם והגדרתו, כמו בספרים של איין ראנד, הוא הפער בין הפונקציונאלי לרומנטי. לי בעצם זה לא נוגע. כל מה שמתלבש על 2 גלגלים יפה בעיני וטוב לי. אני רומנטי ופונקציונאלי בעת, בעונה וביחד אחד.

בעצם, כמעט. לא תמיד…