פורים משלנו (Vׂ)
רכיבת הג'נטלמנים המכובדים 2016
150 רוכבים מנה השנה הטור שלנו. בשנה שעברה זה היה 100 ולפני שנתיים 50. המספרים מדברים. פתאום ובלי שהתכוונו, יצא לנו אירוע מיוחד וצבעוני שהולך ותופס לו מקום ופינה של כבוד בלוח אירועי התרבות של הענף. אני מכיר אנשים ששוקדים כל השנה להכין אופנוע/קטנוע לתהלוכה הזו שמתקיימת ביום שישי אחד בספטמבר, ודמעות שליש ניגרות מעיניהם אם לא הספיקו והוא לא מוכן בזמן. נכמר הלב ונצבט.
רכיבת הג'נטלמנים המכובדים או בקיצור – DGR – או בעברית 'יום הג'נטלמן' הוא אירוע כלל עולמי ומסורתו קצרת ימים – 5 שנים בלבד בעולם ושנה שלישית אצלנו. יש אתר עולמי, נרשמים, תורמים משהו למטרות נאצלות כמו מחקר סרטן הערמונית ומניעת התאבדות בקרב גברים מזדקנים, ומשם מתקדמים אל הליפט ואל הברגים להכין את האופנוע הכי וינטאג', הכי רטרו, הכי אישי שאפשר.
אחרי כן דואגים לגרדרובה, וכאן הכל הולך: קודם כל מגדלים זקן ומסלסלים שפם, נועצים מקטרת או סיגר בין השיניים, לובשים חליפות, עניבות, פפיונים ושלייקס, ומתיפיפים מול המראה. אז גם מתחיל החיוך לזחול למרכז שם הוא ישאר כל היום, ומן המפורסמות הוא שכל מה שבא בהיתול וברוח שטות – מן הדין שיצליח. כשמתאספת חבורה שדוחקת את האגו הצידה ועסוקה במדידות מי יותר מצחיק ומי התחפש יותר מוצלח – הסיכוי לכישלון מתמזער מאליו. אז הנה – יש לנו פורים משלנו ועדלידע פרטית. סוג של דאחקה.
נסענו מגני יהושע דרך רחובות העיר עד להיכל הספורט ביד אליהו. רמזורים רבים פיצלו את הטור והוא שיצא בקול תרועת מפלטים כגוש אחד מגני התערוכה, הגיע לתחנה הסופית בקבוצות-קבוצות קטנות, אז אולי זה לא בדיוק המסלול שהיינו צריכים לבחור. לא נורא, צוות ההיגוי של 'קפה רייסר ישראל' יישב על המדוכה ואולי בשנה נרכב למקום אחר. בדרך עצר אותנו הקהל על המדרכות והתעניין "על מה אתם מפגינים?" – מה שמלמד שהיח"צ שלנו עדיין מנומנם. בהיכל נוקיה חנינו בצד של השמש ותוך דקות נזלנו מחום והפכנו לשלולית, אז כנראה היינו צריכים לחנות בצד השני של האיצטדיון איפה שהצל. אחר כך היינו צריכים לתור אחר מעיינות הבירה במרחקים…
וכל זה רק מוסיף לטעם של הראשוניות ולנביטה הטירונית של משהו חדש מוצלח ויפה. ועכשיו לשאלה הידועה: רבי פורים אמור נא לי מדוע, מדוע לא יוחג פורים פעמיים בשבוע?!
צילם וערך: תומר "כRובי" ברעם
על המצלמות – אייל מור ולירן דרובצ'ינסקי. לגלריות המלאות: אייל, לירן
לדאבוני נבצר ממני הארוע. ולו כצופה מן הצד עם קסדת חצי וכפכפים.
אפילו גידלתי לכבודו זקן הייפסטרי כמו שאר התל אביבים.
אבל אז נראיתי כאילו הרגע יצאתי ממסגד.
כל כך נהיניתי מהתמונות והסרטון ששכחתי לרגע את המיסוגניות שלי.
הבימר השחור בתמונה 34.. אוי כמה שהוא יפה!
מישהו יודע קצת פקטים עליו?
שנת 1951. במציאות הוא מרשים הרבה הרבה יותר…
ראשית אני רוצה להתנצל בפומבי על שהייתי בוטה במייל פרטי ולהודות למערכת על שנענו לפנייתי. שנית אני מבקש להניח זאת כאן, לזכרו של גבר מזדקן וג'נטלמן אמיתי שבחר לסיים את דרכו כפי שרכב, תמיד לבד.
…חוגלה נשענה קדימה, הניחה את ידה על ברכו של יהואש ואמרה: "אם לא קשה לך, תעביר לי בקבוק אחד, בבקשה". "לא קשה לו?" שאג קעטו"ש, "כשאת מניחה עליו ככה את היד שלך? איך לא יהיה לו קשה?". יהואש התכווץ במקומו ופתאום הרגיש שדמעות עולות בעיניו, "רק לא לבכות, רק לא לבכות עכשיו" חשב בלבו וכאילו לא היה די בכך שמע את קולו של הזקן אומר "תראו תראו הוא אשכרה מסמיק".
יהואש הסתובב, הושיט את שמאלו, נטל בקבוק מהארגז, התיז את מכסה המתכת המשונן במכה על פינת השולחן והגיש את הבקבוק לחוגלה. הכל בתנועה זורמת אחת. הדברים שעשה והדברים שעבר בתקופת שירותו הצבאי עוד ילוו את יהואש שנים רבות, אך באותם ימים היו כל אותם זיכרונות עטופים וכלואים עדיין בקליפתה הקשה של השכחה הברוכה. רק לעתים רחוקות היה צף ועולה שמץ רמז, דק מן הדק, בדברים שגופו ידע לעשות ללא צורך להתייעץ במחשבה או ברגש.
גם אם קעטו"ש לא שם לב לאירוע שהתרחש מול עיניו, (כפי שלא שם לב למרבית הדברים שלא היו הוא עצמו, רצונותיו וצרכיו) תן ראה גם ראה את התנועה הזורמת כפי שראה לפני כן את הדמעות שלא פרצו תחת העפעפיים העצומים. הוא הניח יד עדינה על זרועו של קעטו"ש ואמר "בו נלך, כבר מאוחר". הקשיש הביט בחברו במבט תמה אך לא אמר דבר. תן התכופף אל יהואש שישב על הספה, ראשו מוטל לאחור ועיניו עצומות ואמר לו "אנחנו הולכים ילד, קח את זה בקלות, הוא לא מתכוון לפגוע"…
ואם תשאלו מה להבלים אלו ולאתר מכובד שכזה אענה שבדירת הקרקע בנחלאות היו באותה עת שני שפמים כבירים ומחוץ לה חנו וספה, DR וג'אווה 350 (שיהואש ידע שגם אם יצבע אותו שוב ושוב בשחור הוא לא ישתווה למצ'לס המיתולוגי של קעטו"ש).
אם אתה מכיר את קעטו"ש תמסור לו שהפרישה שלו מהכתיבה תמוהה
קסד,
אני עונה כי אני יודע שאהב את כתיבתך, ואין לך מושג איזו מחמאה זאת.
הקטע לעיל מוקדש לזכרו.
היה לי חבר אחד ויחיד בעשרים וחמש השנים האחרונות והוא איננו.
זה מה קעטו"ש כתב לנו כשהקמנו את דו"גיגים:
"איזה כיף!
מאז היעלמו של פוג"ז זצוק"ל איני מוצא מנוח לנפשי הדווייה.
מבלי לומר מלה רעה על מגזיני דו"ג אחרים שצצו מאז, חסרה לי מאוד כתיבה של אנשים שמעבר להבנה ואהבה לאופנועים (דבר שאני מניח שמשותף לכל העוסקים בתחום) יודעים גם לכתוב.
ברוכים השבים,
קעטו"ש."
בתוך כל המולת היומיום עם הצפת/הפצצת החושים המטורפת לא עצרתי לרגע לשאול את עצמי לפשר הודעתו את עזיבת הפורום ההוא.
ז"א עצרתי, ופטרתי את העניין בסיכסוך דבילי או אגו או זוטה אחרת. זה קורה לנו מפעם לפעם.
לא עלה בדעתי אי פעם שאקרא מה שקראתי עכשיו.
קיבינימאט. מאד חיבבתי אותו.