פחד וכאב על המסלול

פחד וכאב הן שתי מילים שהרוכבים אינם מרבים להשתמש בהן וכשזה קורה יש לקחת צעד אחורה ולתהות מה גרם להתפרצות הרגשות הזו של הרוכב.

את הטסט במיזאנו שנערך השבוע חתך אנדראה איאנונה מוקדם מהרגיל כשהוא מעדיף, בלית ברירה, להתחיל את חופשת הקיץ ואת המנוחה הנדרשת לכתף המחלימה מההתרסקות בטסט הקודם. אולי זה היה כי עמדנו רק שני כתבים מולו באותה העת, אולי כי הוא פשוט לא יכול היה יותר, אולי זה ההסבר שהוא היה צריך בשביל עצמו למיקום החמישי בפער של מעל 20 שניות מהמנצח, ואולי כי לפעמים, אבל רק לפעמים, הם גם רק בני אנוש וגם הם צריכים אמפטיה.

אפשר לתהות אם חוסר האדרנלין בטסט לעומת המרוץ היה טריגר לתחושת הכאב אבל במילותיו של איאנונה "הכתף הזו לעולם לא מפסיקה לכאוב, לא מפסיקה! לא רק שזה לא טוב זאת בעייה. אני מפחד".  את הפחד הזה אפשר להבין מאחר והרוכבים ברמות הללו מאמינים באמת ובתמים שמשהו רע לא יכול לקרות להם. משיחות עם סוכנים של רוכבים ופסיכולוגים מצוותי הקבוצות עולה שלא כולם ולא באופן גורף מכוסים כיסוי מלא בביטוח החיים אולי כי הם מאמינים שביטוח חיים מביא מזל רע. גם לא אצל כולם מוסדר ביטוח הפציעות שאמור לכסות שכר מופסד במידה והם מחסירים מעל 3 מרוצים ברציפות גם כי הסיכוי שזה יקרה שואף לאפס וברור שהם לא רוצים להכין את השטח לכך שזה יקרה. (לרובם יש סעיפים בחוזה שמורה על קיצוץ בשכר במידה ואינם לוקחים חלק במרוץ והקיצוץ גדל במידה ומחסירים מעל ל-3 מאחר והקבוצה מחוייבת להביא מחליף).

לאנדראה איאנונה עוברים לבטח דברים רבים בראש, מירידה ביכולת ותוצאות נחותות במרוצים, התמודדות מתמדת בכאב כרוני, ואולי הוא נזכר גם בהשלכות של הבעיות בכתף של ולנטינו רוסי וקושי באחיזה ושליטה באופנוע, בהתרסקות ההיא במוג'לו והשבר הקשה והמסובך שסבל ממנו הדוקטור.

את התחושות הללו הרוכבים נוטים להסתיר ולמזער. בשבילם ובשביל כל העולם. הרוכב צריך להרגיש שהוא יכול הכל והכאב והפציעה שוליים, ובדרך כלל הם מתעלים על כאב וחוסר נוחות שרובנו לא היינו מפסיקים לבכות ולרחם על עצמנו. הם חושבים גם על העתיד שלהם, חוזים עתידיים והסכנה בביטולם במידה ומצבם הבריאותי נראה כפחות מאופטימאלי וכמובן שהם פשוט רוצים לעלות על האופנוע ללא מפריע.

בדרך לטיפוס על האופנוע הם צריכים לעבור גם את צוות הרופאים של דורנה וגם של המסלול המקומי ושידור של 'העניינים כשורה', מקל על התהליך. הם לומדים לנשוך שפתיים ולהסתיר אינפורמציה מהצוות הרפואי הרשמי. אחד הרוכבים הוותיקים בסבב סיפר לי שלא לציטוט שלכל רוכב יש גם רופא שאינו קשור לאליפות העולם, שלו הרוכבים מספרים הכל. הרוכב ההוא אף הוסיף שהם לומדים לשקר, להסתיר ולהמעיט, ואין סיכוי שהרופאים במסלול מודעים לכל הבעיות. זו גם אחת הסיבות של רענון החוקים בנוגע לזעזוע מוח והחובה על מנוחה לרוכב שספג מהלומה בראש או היה מחוסר הכרה. עם זאת, את מוג'לו העונה רכב קאל קראצ'לו עם סחרחורות וראייה כפולה עד שהתרסק. לדבריו זה היה בלי קשר למצבו הבריאותי.

בכלל, יש לתהות על מהירות ההחלמה של הרוכבים ועד כמה הם באמת כשירים כשהם חוזרים למסלול. וולברין משהו. אז כן, יש להם את התנאים הטובים ביותר מרופאים, פיזיוטראפיסטים, מאמני כושר ותאי לחץ אבל עדיין, חורחה לורנזו חזר מעצם בריח מנופצת אחרי 48 שעות כשלאדם נורמלי לוקחת ההחלמה כ-4 עד 6 שבועות, ניקי היידן חזר אחרי 24 שעות משבירת שורש כף היד במקום 6 עד 8 שבועות הממולצים, הדוקטור חזר למסלול אחרי 41 יום בלבד מהפציעה המדוברת ההיא בשוק כשזמן ההחלמה הממולץ הוא מעל לחצי שנה, מארק מארקז שחזר מהפציעה באצבע אחרי 8 ימים במהלך העונה הנוכחית יודע פחד מהו, אבל לעומת איאנונה הוא הסתיר את הפחד עד שההחלמה היתה מאחוריו. במהלך אותו סוף השבוע הארור במלזיה 2011, מארקז התרסק ועצב הראייה שלו נפגם, פציעה שהובילה לראייה כפולה והגבלת שדה הראייה בעין אחת, פציעה שעלולה היתה להוביל לקיצה של קריירה. לשמחתו של אלוף העולם המכהן ולשמחתנו שלנו, הטיפול עזר ומארקז חזר לרכב אחרי 4 חודשים שבהם נאסר עליו לעלות על אופנוע. אל חומרת המצב נחשפנו רק לאחר ההחלמה המלאה. החשש שמא לא יוכל לחזור לרכב הייתה עלולה להוביל להשלכות חוזיות עם נותני חסות, ביטחון למתחרים שלו, וכמובן גם להוסיף לחץ על הרוכב הצעיר והמבטיח.

את השבועיים הקרובים אנדראה איאנונה יבלה בים ובאימונים למרות שלדבריו הרופא ביקש בין 6 ל-7 שבועות מנוחה ובכלל רוצה לנתח אותו עוד פעם בהקדם. אבל האיטלקי מסרב, אז הוא ימשיך לרכב ולחייך כשהצוות הרפואי יבקש שיעשה שכיבות שמיכה, ייקח משככי כאבים אבל לא יותר מדי כדי שלא יטשטשו את היכולות, ויתעלם, כי הוא יכול, כי הוא רוכב, כי הוא רוצה.

הפוסט הזה מוקדש לזכרו של ג'ולס ביאנקי שהלך לעולמו אחרי קרב ארוך על חייו. כואב הלב.