פיזדי

הקדמה, ינוקא:

מה נכון יותר מלתת לרוכב קצה שחוזר לרכב אחרי מיליון שנה, שלא נגע באופנוע שלו (CBR) כבר 10 שנים, מכונת אספנות משובחת שתחזיר לו את התחושות והמגעים ההם שכמעט נשכחו? מה הסיכוי שיש חבר כזה שיעניק מתנה נדירה כזו לידיד נפש?

אז, הנה. זה קיים. אולי לא האמנתם.

חוויות אישיות של סופ"ש אחד מיוחד בחבורה משובחת שעלתה לכבישי הצפון.

*   *   *

מאת: ב.

טוב, אז ככה, 10 פאקינג שנים! עשר!! 3650 (מודו גרוסו, אל תהיו קטנוניים) בלי לרכב על דרקון.

ח. עושה לי אמבוש עם ד. המשת"פ וברקע להקת הנשמה (ר. ו-צ) לוחצים עלי ביחד ולחוד ללכת ולהוציא את הביצים מהפקדה בת עשור ולחזור לאלף דרקונים.

והנ"ל מוסר לידי פיזדיאר (FZR1000) משנת מאלף תשע מאות שמונים ותשע, לא פחות. פאקינג לא יאומן, או שהוא ממש אוהב אותי, או שהוא ממש סומך עלי, או שיש פה משהו עם חומרים מחוללי הזיות או שכל התשובות נכונות. זה כמו זכיה בפיס. מחווה בלתי נתפסת ועוד אופנוע במצב כזה. לא חושב שאי פעם אוכל להביע תודה והערכה באופן מספק על המגה פרגון הזה ואני לא פראייר במילים.

זה לקחת את החליפה הישנה שאיתה שייפתי ימין ושמאל, סליידר ורגלית, ומרגישה הכי בבית, רק שאז הייתי פחות שניים שלושה קילוגרם והם גם היו מפוזרים אחרת, פחות ממושמעים לגרביטציה. השתחלתי לתוך ציוד הרכיבה החדש שקניתי ואני מתפלל שהנסיון של 30 שנות רכיבה + – יאפשר לי לבצע בחירה של Slip in בלי זמן התרגלות ממושך. קם בבוקר ונוסע לחלום של מושב עם ירוק ירוק בעיניים ולא ההוא עם אחוזי THC גבוהים אלא ההוא שתלוי על רגבי ההתיישבות.

כל הנסיעה מתערבב ומתרגש, מתפלל שלא אפשל, שלא אגרום לקבוצה לזחול, שלא חס וחלילה אשרוט את הבובה, אולי זו טעות… איך אראה את פרצופי אם יקרה משהו?! יודע מה הקשר של ח. למכונה הזו. זה לא עוד אופנוע סדרתי שכניסה לסוכנות תחליף אותו וזהו, יש פה השקעה רגשית וכספית והמון נשמה ואהבה. זה הרי מתכון בטוח ל"רכיבת סבתא מזעזעת".

מגיע לביתו של ח. אחרי פורפליי קצרצר החבר'ה מתחילים לעשות קולות של תזוזה, עולה על החליפה ושוב מקווה לטוב.

יוצא החוצה, חימום מנוע, והסבר קצר ומפתיע מח. 1. הפרונט רועד בבלימה בגלל דיסק 2. להחזיק את הסל"ד בסרק שיושב קצת נמוך ונכבה לפעמים 3. טיפול נחוש בגיר כי ההילוכים לא תמיד נכנסים – זו לא פרינססה / פקאצה צעירה, נדרש גבר נחוש כדי להזיז אותה. קסדה, כפפות, ויאללה, קליק לראשון ותחילת תנועה. חידוש הקשר בין המנוע לאחורי נקודתי יחסית. בהמשך כשאתעייף קצת ויד שמאל תדייק פחות, יהיה קשה יותר לקלוע לטעם הפרטיקולרי של פיזדי בשיעור הסל"ד ושחרור הקלאצ', מה שבתורו יגרום לי לנסות להעריך איזה סוג של טיפול תרופתי ירסן התקפות זעם משונות ולא קשורות על המצערת בזינוק מעמידה.

עדיין בכביש במושב, כמות האינפוטים שאני מטפל בהם במוח בוודאי משחררת סלילי עשן סמיכים לתוך הקסדה או שאולי זה פשוט הריח של אופנוע עם קרבורטורים (כן, אופציה 2 ללא ספק).

מנסה להתרגל לתחושה של הציוד החדש. והתנוחה – וואי וואי איזה כיף, מייד מרגיש בבית בתנוחה הזו, זו הנחמה הראשונה, האינפוט החשוב שמאותת לי שיהיה בסדר כי את זה אני מכיר ולשבת בתוך האופנוע זה Home sweet home. הכל מחושב, הכל מבוקר, לא נושם בלי לתכנן, לבדוק, לבקר, להעריך אם זה בסדר או לא, אם זה הגיב נכון, אבל הכל במקביל עקבי, חוזר על עצמו במדוייק.

התחושות הראשונות שיש משהו לא הדוק באופנוע מתחילות להתפוגג, מה שיתרום ליצירת קשר אמון עם המכונה, אשר ילך ויתהדק, בפרט בנקודה מסויימת בהמשך.

מתחילים להתגלגל, אני מקווה שאוכל לעמוד בקצב, זה קצת מהר לי לרמת הנוחות על האופנוע ותחושת הזרות בתפעול אבל אני לא ילד. שומר מרחק בטחון גדול מהרגיל מהדבוקה המובילה עד שמגיעים לנקודת המפגש הראשונה, שם חוברים עם ד. ו-א..

ד. מבין אותי עמוק לנפשי, אני עדיין לא ממש יודע מה גבולות הגזרה, הנוכחות של ד. בוודאי תתן לי אינדיקציה נוספת איפה אני בסדר ואיפה לא, ברור לי שמהו בסינרגיה בינינו יאותת לי. תפילה קטנה בלב שאני לא עושה בלי משים בושות וש-ח'. לא עושה לעצמו איזה פייס פאלם של החיים ומצטער שנתן לדביל הזה את הבובה שלו.

 

קצת קשקושים בהמתנה, עולים למעלה, מפרססים ומתאפסים על הציר. בשלב הזה אני קצת משתחרר ומתרכז יותר ברכיבה עצמה ופחות "באופנוע מבחוץ", מנסה ליישם את מה שהגוף מכיר על האופנוע באופן אינסטינקטיבי למחצה. פותח מצערת יותר, משחרר בקרות, נותן דרור לעצמי גם בתנועה על המושב, לומד את גבולות הגזרה, מנסה להבין את המעטפת של המכונה ושלי.

נכנסים לסירוגין לצירים מפותלים, דנגראוס קורבס, קורבות מסוכנות. תמיד אני מדמיין אותן בצד הכביש בחצאיות מיני זנותיות וסכין בפה, הן אף פעם לא שם אבל לי לא אכפת כי זה הלונה פארק שלנו.

בעקבות בלימת חירום קלה אני שומר על מרחק מהדבוקה, הפרונט שרועד קצת – "ואני לא מרגיש את זה בכלל" – גורם לי לחרבן קוביות עם 19 פאות במדוייק. בשלב הזה אני שוקל להתחייב לגדל פאות ושטריימל אם אני יוצא מזה סבבה, וטוב בדיעבד שלא עשיתי זאת. חזל"ש, הכל בסדר, בהמשך זה יתעדן יותר ואני מניח שגם השליטה המדוייקת בעוצמת הבלימה וה-Flow יהיו מדוייקים ומעודנים יותר.

ככל שמתגלגלים הלאה בעקומות, כך אני מרגיש יותר נח. פנייה עיוורת אחת לימין מוציאה אותי לקו החיצוני תוך שהיא מתהדקת, ממול מכוניות שחותכות את הקו. אין ברירה אלא לצמצם את הרדיוס, אין לי זמן למחשבות, קללות, ואנליזות; מה שיש זה לעשות מה שאופנוענים ואופנועים יודעים לעשות, דוחף קליפאון ימני בידיעה שזה אמור להיות בסדר, וזה כל כך בסדר שאני תוהה על מה המהומה בכלל. הפניה של פיזדי מתהדקת בדיוק ביחס המדוייק ללחיצת הקליפאון וכשאני משחרר אנחה הוא מסתכל אחורה במבט משתומם ושואל אותי "אחי, קרה משהו?"

הנקודה הזו קריטית וחשובה, אולי החשובה ביותר בכל הרכיבה, פה נכרתה הברית, פה הופיעו ההבנות, פה העב המשייט בשמיים זז הצידה בפני השמש העולה (יפני או לא?) והמנגינה השמיימית התחילה. מוזיקה!

אני חובק אותו (את המיכל באמצעות הירכיים אם לדייק) כחבוק לוחם את רעהו זה מכבר ואומר לו "קדימה חביבי, הבנתי אותך, יאלללללללללללללה תן בגז".

 

מפה כבר הכל זורם יותר, חלק וטבעי ואני מרגיש ממש בנוח. מתעייף קצת בלי קשר לאופנוע עצמו, עדיין שומר מרחק אבל מרשה לעצמי לשחרר ולסמוך עליו ועל עצמי.

פעם או פעמיים אחרי שטיפסנו לקליימקסים בסף האדום של המחט הרגשתי שהיה נחמד לו היה שם עוד קצת "אומפ" במצערת אבל זה בולשיט ממש, כי הוא נותן, באבו אבוה נותן (לא יאומן שזה 89). עלה בדעתי שגם אם אפשר היה להוסיף כמה סוסונים לאורווה זה היה פוגם בבלאנס שהוא נותן בין המרכיבים השונים ובתחושת הבטחון שהוא נוסך גם ברוכב ישיש למחצה, שעשור לא נתן ברך בשחור (וברכיבה הזו סליידר שמאל ליטף קצת אספלט וזה סימן לי: "הגעת הביתה"). האופנוע הזה עושה הכל סבבה באמינות ובעקביות, בלי להתלונן, בלי להפתיע אבל לא בצורה משעממת.

נכון שבפריזמה של המכונות שיוצאות היום זה לא סיירת מטכ"ל של 2020, אבל זה האמא של סיירת גולני של שנות השמונים או שייטת של התשעים (כי שייטת זה גולני רטוב). הוא לא פראייר אבל גם לא מחפש הרפתקאות מהצד, נאמן ויציב כמו סלע. התחושה שעמה נפתחה הרכיבה, של משהו לא הדוק, נמוגה בהדרגה. משהו נקודתי מאחור, אולי מתלים, אולי צמיג קר, קשה לי לומר במדויק, אבל לבסוף הכל התיישב יופי. אולי בשונה מה-CBR900 (AKA Berta), שכל הזמן בודק אותך, את המחוייבות שלך, את העירנות שלך, ה-FZR אומר לך, "אחי, הכל בסדר, אל תירדם לי אבל הכל סבבה, אני פה בשבילך".

ביקורת על האופנוע, ככה בשולי הדברים: מד מהירות מיילים זה מעצבן, כדאי לכוון סל"ד סרק, וכשיוצא לך תסדר את הדיסק ח' ידידי.

מבחינת תחושה, ה-FZR1000 מספק משוב מצויין, המון רגש, ובתוך חבילת החישה שמסופקת איתו דרך השילדה והידיים, הוא גם מספר לך – קצת קשה להסביר – כמה נמוך אפשר לקחת אותו, או כמה חזק לדחוף אותו, ויש לו רזרבות. הוא חלומה של כל אם פולניה: גם רופא וגם עו"ד ומצטיין; הוא חלומה של כל עלמה איכותית: חתיך לא נורמלי, אבל לא גנדרן פתולוגי, ובקיצור: לא עושים כאלה היום ומי שזכה באחד מבין.