רוכב האדוונצ'ר העברי הראשון

אזהרת מסע:

מיועד למיטיבי לכת: המון מילים, המון תמונות,
אבל הסיפור שווה את המאמץ

*   *   *

רות אשל

האשה המרשימה רות אשל היא מאושיות, מאמהות, וממיסדות עולם המחול הישראלי. להלן רק כמה אבני דרך מפועלה העצום החל משנות ה-70: מייסדת ורקדנית של "להקה קאמרית למחול חיפה", רקדנית סולנית ב"בימת מחול" של שוברט ולוטמן, השתתפה במחזמר "טיפות הגשם" של המלחין ברט בכרך, בסרט "קזבלן" בבימויו של מנחם גולן, היתה רקדנית בלהקת בת שבע, וייסדה את "תאטרון מחול רות אשל".

כמו כן כתבה ספרים "לרקוד עם החלום" ו"חלום פורש כנפיים", אספה את הארכיונים הפרטיים של מרבית חלוצי המחול בתקופת היישוב והקליטה ראיונות איתם, היתה מרצה באוניברסיטת חיפה בחוג ללימודים רב-תחומיים והעבירה את הקורסים "מחול בישראל", "קומפוזיציה בתנועה" ו"מחול במאה העשרים". תיעדה את מחול העדה האתיופית עבור הספרייה הישראלית למחול, ייסדה את להקת "אסקסטה" עם סטודנטים ממוצא אתיופי, ייסדה את להקת "ביתא" של קהילת ביתא ישראל האתיופית, הקימה את האתר "יומני מחול", והיתה כתבת המחול של עיתון 'הארץ' במשך עשור.

היא גם המציאה וייסדה קטגוריה חדשה בריקוד שנשענת על מופעי סולו בכוריאוגרפיה עצמית, וזאת לאחר שבשנות ה-60 נפצעה קשה בתאונת דרכים ובהונות רגלה השמאלית נקטעו. כתוצאה מכך נאלצה לפרוש מריקודי מחול קלאסי ובלט, והיא המציאה את עצמה מחדש. ב-2013 הוענק לה פרס משרד התרבות על מפעל חיים בתחום המחול האמנותי, וב-2017 הוענק לה פרס מפעל חיים של אמ"י – איגוד אמני ישראל.

כל זאת על קצה המזלג. היסטוריה אישית מדהימה, לכל הדעות. היא נולדה ב-1942 ועדיין רוקדת וכותבת מחול, ואתם יכולים להתעמק בעוד פרטים כאן.

נפגשתי איתה לא מפני שאני חובב גדול של מחול מודרני אלא כדי לשוחח איתה על אביה, אלוף משנה גדעון רבטל.

גדעון רבטל

גדעון (ייבגני) רבטל נולד ב-1909, התייתם מאימו בגיל 6, נדד עם אביו הרופא הצבאי ברחבי רוסיה בזמן מלחמת העולם השניה והמהפכה הבולשביקית, ראה המון הרג וחזה בהמון דם, ולבסוף עלה לארץ עם סבו, אלכסנדר איליוב. עם אביו לא נפגש יותר מעולם, וחוץ מהסבא, קרובו היחיד היה דוד שניצל מנקמת הקומוניסטים, נמלט לארץ והתיישב במושבה מגדל על שפת הכנרת.

לאחר שסיים את לימודיו בטכניון עבד כמהנדס. כשהצטרף לשורות ארגון "ההגנה" נתגלה כישרונו הגדול לתכנון כלי נשק, והוא פיתח אמצעי לחימה נגד הבריטים. אז חל מהפך, ובעקבות שיתוף הפעולה עם הצבא הבריטי עליו הכריז בן גוריון, הוא נשלח לבסיס מו"פ של האדמירליות הבריטית בפורטסמות, שם צורף לצוות שתכנן את הטורפדו ופצצות העומק נגד הצוללות הגרמניות שעשו שמות וזרעו הרס בכלי הימיה הבריטיים. הצטיינותו הגדולה היתה בעוכריו כי משביקש לשוב לארץ ישראל סרבו הבריטים לאשר לו בטענה שפיתוחיו והמצאותיו יגרמו לכוחות המנדט נזקים בל ישוערו… בעילה של חולה סופני הוא הערים עליהם ונשלח חזרה הביתה. עם הקמת צה"ל היה ממקימי חיל המדע ו'רפא"ל', הקים בו את חטיבת החימוש, והיה מהנדס ראשי. על פועלו הוא קיבל את פרס ביטחון ישראל.

כל זאת על קצה המזלג, היסטוריה אישית מדהימה לכל הדעות (ואתם יכולים להמשיך לקרוא כאן) ועדיין לא הגעתי לנקודה שלשמה התכנסנו פה היום…

לפני שעיברת את שמו לגדעון רבטל היה שמו ג'נקה רטנר, ובשם זה גילה אותו יוסי שווץ "הטכנולוג" לשעבר של 'מוטו', באתר 'ביתמונה'.

נדב מן ואתר ביתמונה

נדב מן עומד בראש מפעל מרשים של שימור חומרים חזותיים לתיעוד תולדות ארץ ישראל. האתר נקרא ביתמונה (bitmuna.com) והוא מכיל אוספים נדירים של צלמים ידועים ואלמוניים שחיו בארץ לפני שנים רבות. בעבודתו הוא סרק עשרות אלפי תמונות וכינס אותם לטובת כולנו ולטובת מחקרים היסטוריים עתידיים. הוא עוסק בזה ללא כוונת רווח ומתוך תחושת שליחות. ביתמונה פועל בשיתוף ותמיכה של הספריה הלאומית, ירושלים.

לאתר זה נקלע יוסי שווץ מיודענו ומצא את הערך "ז'נקה רטנר". מסתבר כי בהיותו בן 20 ומעלה, ערך ג'נקה הצעיר מסעות אופנועים מדהימים הן ברחבי א"י והן בעולם הגדול, והביא עימו אלפי תמונות אותן צילם בעצמו, פיתח במעבדת הטכניון (אליה היתה לו גישה כיוון שסבו, אלכסנדר איליוב, ייסד בו את הפקולטה לכימיה), וערך באלבומים מוקפדים ומסודרים השמורים עד היום אצל בתו רות אשל. חוץ מהתמונות הוא גם רשם את פרטי המסעות בכתב יד קטן מסודר וצפוף ("כתיבה תמה" קראה לזה המורה בכיתה א') ואיגד אותם יחדיו בחוט ירוק. רות אשל סיפרה לי כי הוא לא היה מרשה לאף אחד לעלעל באלבומים לפני שרחץ את ידיו וניגב היטב.

יוסי הרים לי טלפון ואמר: "גיליתי אדוונצ'ר-בייקר מופלא מהשנים שבהם עוד לא ידעו מה זה אופנוע בכלל… תרים את התחת ורוץ מיד לברר כל פרט שתוכל למצוא".

וזה כמובן בדיוק מה שעשיתי.

פנינים היסטוריות – אלבומי התמונות של ג'נקה רטנר: קפדנות, דייקנות, ומעל הכל – איכות

 *   *   *

 

מסעות האופנועים של ג'נקה רטנר בארץ ישראל והמזרח התיכון

מהיכן נבעה משיכתו של ג'נקה לאופנועים? – רות אשל אומרת שסיפור האהבה נולד במושבה מגדל אצל הדוד דניאל (דונקה). ג'נקה הצעיר מאד אהב את הביקורים שם, הורכב על אופנוע ונלקח למסעות ציד בהרים.

בחיפה חיפש וליקט גרוטאות והרכיב מהן אופנוע נוסע, טריומף מודל H בעל צילינדר אחד 550 סמ"ק שהוציא 4 כוחות סוס. שרשרת עוד לא היתה ואת ההינע לגלגל האחורי העבירה רצועת עור שנכרכה סביב חישוק שהוצמד בברגים לגלגל האחורי. על הכידון היו 6 מנופיות: בלם קדמי (כמו של אופניים) דלק, אויר, קידום-איחור הצתה, כיבוי (האף קומפרשן) ומצמד. דוושת הגומי ששימשה כבלם אחורי הופעלה ע"י מוט ברגל שמאל. על טנק הדלק היתה משאבה לבניית לחץ שמן, למנוע היו 2 שסתומים צדדיים שהבטיחו אמינות גבוהה לאותם זמנים מוקדמים (כנראה לא לחינם שירת האופנוע הזה בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה). תפקיד העברת שלושה הילוכים הוטל על ידית בצד ימין. הפנסים, אם שרדו, עבדו על פראפין ולהדליק אותם היה צורך בגפרור…

הנה, ככה זה היה נראה:

 

 

האופנוע שהרכיב לו ג'נקה היה מהדגמים המוקדמים ואמינותו מוטלת בספק, אבל הנער, שאימו ניבאה לו שיהיה רב חובל ויגלה ארצות, חש עצמו מוכן ויצא למסעות ברחבי הארץ והוא בן 18 בלבד, תאב הרפתקאות, חש עצמו כקפיטן הוק על ספינת אנדוור. כבר מההתחלה הקפיד לקחת איתו מצלמה וחצובה והתייחס לתיעוד הנופים והאנשים כמקצוען לכל דבר. אני מביא כאן מקבץ קטנטן של תמונות ממסעותיו בשנים 1927-1930בארץ ומעבר לגבולותיה הקרובים, בעיקר תמונות עם אופנועו, אבל באתר תמצאו מאות תמונות של נוף, ביניינים, דמויות והווי הארץ כפי שהשתקפה בעדשתו של רטנר בשנות העשרים, לפני 100 שנה בקירוב.

 

גלריה: מסעות ונופים בארץ ישראל סוריה ולבנון

לצפיה במאות תמונות נוספות – אתר ביתמונה. אל תתעצלו וצאו לשוטט.

*   *   *

המסע הראשון לאירופה

בתחילת שנות ה-30 כבר נודע שמו של רטנר הצעיר כאופנוען נלהב ומיומן. תחת מטריית "התאחדות בינלאומית של מועדוני האופנע" הוקם "מוטוקלוב ארץ ישראלי – המסונף להתאחדות אגודות הספורט לחובבים בא"י, האוטומוביל קלוב הארץ ישראלי". ג'נקה נרשם אליו וקיבל כרטיס חבר.

באותו זמן ניהל יחיאל ויצמן (אבא של עזר ויצמן) את סוכנות היבואן הישראלית של אופנועי סאנבים (sunbeam) ועלה בראשו רעיון לקדם את ענייני בית מסחרו ע"י מימון טיול אופנועים לאנגליה. הוא פנה ליצרן הבריטי וקיבל אור ירוק וכנראה גם תמיכה ושיתוף פעולה מצידם במיזם. חיש מהר ארגן 12 בחורים טובים ואוחזי כידון, צייד אותם באופנועי 500 סמ"ק מודרניים למהדרין ממיטב התוצרת, ושלח אותם למסע באירופה.

ראשו של ג'נקה רטנר, שנבחר להיות אחד מהחבורה, היה סחרחר עליו. הוא כנראה היה קרוב למיצוי טיולי הטריומף המקרטע ונפשו המתה למרחבים. האופנועים הונפו אל על, הורדו אל דוברה, הושטו אל אניה (נמל חיפה טרם היה קיים), הונפו שוב אל הסיפון, נקשרו היטב, והושטו אל איסטנבול, שם ירדו לחוף. בעיתון 'דבר', ביוני 1931 נכתב:

"אתמול יצאה קבוצת 12 רוכבים של "הפועל" לווינה ולארצות הגולה למטרה הכפולה של הידוק הקשרים עם הנוער בגולה ועם תנועת הפועלים העולמית…"

שיהיה. חיפשו צידוק ותירוץ ציוני.

המסע עבר מיוון לבולגריה, לאוסטריה, לגרמניה ולהולנד ומשם במעבורת לאנגליה. הם התקבלו בכבוד במפעלי סאנבים ששיחררו לדיילי טלגרף הצהרה על אודות "קבוצת הרוכבים שעברה 8 אלף מייל על אופנועי סאנבים בלי אף תקלה…"

4 חודשים לאחר שיצאו לדרך החלו לחזור. התכנון היה לעבור לאפריקה ולחצות אותה לאורך חופי הים התיכון עד מצרים ומשם לארץ האבות, אבל רוח עצלנות פשתה בקרב הבחורים המצוינים שלא התכוונו לקרוע את התחת באפריקה הלוהטת ומדבריותיה והם העדיפו מסע קליל ומענג דרך אירופה הקלאסית. בהתאם לכך, השיטו אותם לצרפת, ומשם רכבו לשוויץ, משם לבלקן, לתורכיה והביתה לחיפה. ויצמן דאג מראש לפרסום בואה של הקבוצה וכשהאניה התקרבה לנמל, קידמו את פניה צופי ים מהעיר, והרימו את המשוטים בהצדעה.

כולם התפזרו הביתה שבעי הרפתקאות, אבל ג'נקה… הו, הוא עוד לא שבע, להיפך – הוא היה מורעב…

גלריה: מסע סנבים לאירופה

*   *   *

המסע השני לאירופה

הוויתור על החלק האפריקאי במסע קבוצת סאנבים לאירופה הציק לג'נקה ולא נתן לו מנוח. הוא טחן את הראש, ישב על מפות, ושידד עם עצמו מערכות. בסיום התהליך היה מוכן והחלטה נפלה: אני אעשה את זה לבד!

הוא לא עשה את זה לבד, כי היה מספיק נבון להפנים שחייבים עוד מישהו לצידך אם משהו לא הולך לפי התכנית, ולפיכך פנה לידידו זאב קנדלמן, אופנוען אותו הכיר בטיול לעיראק. זאב, המכונה ופקה, מתקין קווי מתח גבוה בחברת החשמל, הסכים בשמחה. השניים עשו חשבון שהזמן הטוב ביותר לצאת למסע הרפתקאות יהיה בקיץ בין החודשים יולי-אוקטובר בהם נוח להם לקבל חופשה ממקומות העבודה (ג'נקה שימש בתפקיד מהנדס מכונות בחברה לעבודות ציבוריות ממשלתית בריטית). התיכנון היה לתפור בארבעת החודשים הללו 20 אלף ק"מ!

יחיאל ויצמן מנהל "סוכנויות בריטניה ולבנט בע"מ" יבואן סאנבים, התפעל מהנחישות, נרתם לעניין ושני אופנועי סאנבים הועמדו לרשות הנערים (רטנר היה בן 24). ג'נקה ערך רשימות ציוד חיוני שיתחלקו בין האופנועים וצייד כל אופנוע במיכל מים נוסף ומיכל דלק רזרבי.

עלו לירושלים ומשם פנו דרומה. ריח דלק חריף שעלה באפם הבהיר שאחד המיכלים דולף. הסתובבו, חזרו לירושלים לתיקונים, ושבו להדרים. לא הרחיקו נדוד והמצלמה התקלקלה. היה זה ביום שישי 13 לחודש וג'נקה שחשש מקללה החליט לא לצלם יותר כל המסע, איפסן את המצלמה בתרמיל ולא תיקן אותה כהרגלו.

כך נותרנו ללא תיעוד מצולם מכל הטיול המופלא הזה. נשארו רק תמונות מהיציאה כשחברי הקלוב הארצישראלי באו להפרד מהם.

ותמונה אחת מאבן המיל לביר חסנה שעל הדרך לסואץ:

המדבר תקף אותם בפראותו. סופות חול כמעט עיוורו אותם ומזלם שג'נקה חשב על כך מראש והכין מסכות צלולואיד מאולתרות. חבשו אותם והגנו על העיניים והפנים. הדרכים היו גרועות, הציוד התרופף ונשמט והיה הכרח לעצור שוב ושוב על מנת לאזוק אותו כהלכה. אבנים גדולות טלטלו את הכלים וחודיהן נקרו את הצמיגים עוד ועוד. כשהגיעו למצרים נתקלו פנים באורחות ערביי המזרח התיכון המתמצים באמירה השאנטית: "בוקרה". גם מחר יום. לא ממהרים לשום מקום, היום כבר הכל סגור.

הגיעו לאלכסנדריה וחיפשו מסגר מקומי לתקן את צינורות המפלט שנשברו. ג'נקה הוסיף ברזלי זוית להגנה נוספת, מעין מגן גחון מאולתר. החליטו לדלל ציוד ושלחו בדואר חזרה את הביגוד החם שתוכנן לשימוש בצפון אירופה. כשרצו לצאת למדבר המערבי שמעו מפי מפקד המשטרה את האמירה: "הדרך מערבה מאד קשה. יש בדואים, יש שודדים. לכל מקום שאתם מגיעים, אתם חייבים לדווח על בואכם לרשויות", ואפילו הוסיף: "עלולים לחטוף אתכם והסיכויים שתימצאו מאד נמוכים".

ג'נקה וופקה התרשמו עמוקות. בתגובה הניעו, הפנו חרטום לכיוון לוב, ויצאו למדבר.

הדרך היתה גרועה, זוועתית, ובמקומות רבים ניחשו את הנתיב רק על פי עישביה רמוסה. האבק נגס בהם בכל פה. ההתקדמות היתה איטית מידי: 20-30 קמ"ש. כשרכבו לאורך חופי צפון אפריקה אמנם נשב מן הים אוויר רענן והקל קצת על מצוקת החום, מאידך הוא גם הביא עימו ערפל והם נאלצו לגשש את דרכם כסומים בארובות. לפעמים נאלצו לעצור ולדומם, להתעטף בשמיכות, לנמנם ליד האופנועים ולהמתין שיתפוגג הערפל.

בתוך יומיים עשו 230 ק"מ ובעיירה solum שעל הגבול הלובי עצרו להצטייד. היה שם מוצב איטלקי, ונאמר להם: "הדרך שלפניכם תהיה קשה מכל מה שעברתם עד כה. האם יש לכם קפיצים רזרביים?…" ואכן, משיצאו משם, לקח להם יותר משעה וחצי לעבור 23 ק"מ. בכפר bardia התאסף עליהם המון אדם והאט את דרכם. ידיים חמדניות נשלחו אל הציוד וסכנת חיים החלה להיות מוחשית. פילסו דרך בקושי וברגע של מזל נתנו גז וברחו.

בטוברוק ראו את האיטלקים סוללים דרכים חדשות. "אנחנו כנראה המפגרים האחרונים ששופכים את הקישקעס על האבנים הללו…" – נאנחו והמשיכו. בכפר עין-אל-גזאלה התנדב המושל האיטלקי להנחותם הדרך שלא יטבעו בביצות שסביב. רק בבנגאזו שהיתה יישוב קצת יותר גדול מעיירה קטנה יכלו לעצור, להחזיר כוחות ולטפל באופנועים שיכשרו להמשך המסע. ביום המחרת עצרו בנוה מדבר בשם אל-אוואג'ילה וביקשו מהאיטלקים במקום למכור להם דלק. התשובה היתה: "אי אפשר, אנחנו שומרים את הדלק לאוירונים…". אחר כך התרצו ותדלקום.

הדרך מערבה היתה מהגרועות שחוו. כשהתקרבו לעיירה נופאליה נסעו בחשיכה על מנת לפצות על השעות האבודות. קוצים רמוסים סימנו את הדרך ואור מבליח במרחקים אותת להם שהם מתקרבים למחוז חפץ. נסעו בכיוון האור והגיעו למבוי בלתי עביר. חזרו על עקבותיהם והמשיכו לגשש אחר סימני דרך…

חוברת פרסום של סאנבים: הבדל שמים וארץ בין התצוגה המחוייכת המצויירת לתלאות המדבר של ג'נקה וופקה

 

הגיעו לתחנת הגבול עם תוניס. אחרי חצי שעה של צפירות וצעקות יצא אליהם מוכס נרגן ושמן ודרש מחיר מעבר לפי משקל האופנוע. הוציאו לו המחאה אבל הוא דרש רק מזומן. לא היה להם מספיק וג'נקה השאיר את זאב קנדלמן בהמתנה ונסע לעיר על מנת להמיר המחאה במזומן. לאחר תלאות רבות מצא דובר אנגלית בודד שכיוון אותו לחנווני שהסכים לשמש כחלפן כספים. כשספר את המזומן עבור המחאה שנתן גילה כי חסר כסף. לשאלתו ענה החלפן באדישות: "אני לוקח 30% עמלה".

סוף סוף נחלצו מהתקיעות והמשיכו לכיוון אלג'יר. הדרך השתפרה, הנוף נהיה ירוק יותר, מורדות הרים מיוערים גלשו לים, הופיעו גשרים ומנהרות. כשכבר טיפס ועלה החיוך על פניהם והלב נרגע מהמועקות, התנגש ופקה חזיתית במשאית.

הוא לא מת אבל נפצע והאופנוע הושבת. הגיעו להסדר עם בעל המשאית שייקח אותם לעיר אלג'יר. 4 ימים תיקנו את המכונה, נחו וחידשו כוחות, וופקה החלים.

באוראן שבאלג'יר נפלה עליהם צרה חדשה. ג'נקה קנה כמה גלויות צבעוניות לשלוח הביתה ושוטר מקומי שחשד בו שהוא סוחר בגלויות גנובות הביא למעצרם. הצליחו להוכיח חפות ושוחררו, עברו למרוקו, נסעו לפז, משם למקנס, משם לגיברלטר ובמעבורת לאירופה. תם פרק אפריקה.

שמחו להגיע לאירופה. הכבישים טובים, מפות מדויקות, תחנות בנזין, מים לשתייה ובעיקר שמחו לברוח מהחום. האופנועים גמעו מרחקים והם ביקרו בסגוביה שבספרד, סן סבסטיאן, חצו את הרי הפירנאים, הגיעו לצרפת, לבורדו, פריז ומשם המשיכו צפונה לבלגיה, הולנד, דנמרק, שוודיה ונורבגיה. נדהמו ממראה הפיורדים והסתובבו אחור. חזרו למרכז היבשת, לגרמניה, לשוויץ לעיר נוישאטל שבקרבתה מצויה היתה סוכנות המטפלת באופנועי סאנבים ומסרו את האופנועים לבדיקה ותיקונים שארכו 5 ימים. אח"כ עברו לאנגליה, וחזרו על עקבותיהם לצרפת, שוויץ, אוסטריה, ואיטליה.

בנפולי זכו שלכבודם התפרץ הר הגעש וזוב. טיפסו על ההר, כמעט נחנקו מהאפר הוולקני אבל הצליחו להגיע ללבה, אספו מעט מהנוזל הלוהט, קיררו ודחסו אותו לאבן מזכרת. אחר כך נסעו לצידו השני של המגף האיטלקי אל עיר הנמל ברינדיזי וחזרו באוניה לארץ.

ג'נקה סיכם את המסע הזה בן 20,000 הק"מ במילים הפשוטות אך המדברות ללב כל אופנוען: "לא נפלתי אף פעם מהאופנוע".

כאמור, כל המסע המופלא הזה עבר ללא תיעוד בתמונות, אבל חכו, תיכף יגיע הפיצוי…

 

מפת המסע השני לאירופה כפי שצייר ג'נקה בקפדנות האופיינית לו

 

 

*   *   *

המסע למזרח

עברה שנה של מנוחה נכונה על זרי הדפנה לפני שנדלק אצל ג'נקה מנוע הבעירה הפנימי שאף פעם לא נתן לו שלווה. למועדון הגיע עובר אורח, ג'נטלמן הודי, וסיפר שניסה לעבור באופנועו את הדרך מקניה למצרים דרך מדינות הנילוס אבל ללא הצלחה. החברה הגיאוגרפית לא חקרה עדיין את האיזור, לא היו מספיק מפות, לא היה ברור איפה ניתן להצטייד במים ומזון או היכן מצוי דלק, אבל הוא יכול היה לספק מידע כללי שצבר מניסיונו.

ג'נקה נדלק ובער. מה שעשה עד כה על האופנוע נדמה בעיניו לכסף קטן. האתגר החדש שעל השולחן היה נשגב והוא החל לרקום תוכניות. טיול ענק לארצות הנילוס ולהודו, מסע שלפי החישובים שלו יארך לא פחות מ-30,000 ק"מ – זו היתה הפסגה למה שיכל לשאוף.

מצויד במכתב המלצה של חברת הכימיקלים הבריטית (שבבעלותם היה מפעל סאנבים), פתח בהתכתבויות  עם חברת תעבורה בניירובי ועם איגוד האוטומובילים של מערב הודו (The Western India Automobile Association)  כדי  לקבל פרטים  על העונה המתאימה לטיול, טיב הדרכים, מקומות תדלוק, מיסים וכדומה. התברר שכדי להימנע מהתקופה הרטובה באפריקה ובהודו, עליו לצאת מחיפה במהלך דצמבר ולנסוע נגד כיוון השעון, כלומר, מחיפה, דרך סיני, מצריים, סודן, אוגנדה, קניה, טנגנייקה, לקחת אוניה לבומבי, לרדת לציילון, לעלות לקשמיר, ולחזור דרך אירן, עירק וסוריה. פנה לוופקה והציע לו להצטרף והוא שמח מאד.

בעית השגת דלק היתה מוכרת להם עוד מהטיול בצפון אפריקה, אבל  הפעם צפויה היתה להיות הרבה יותר חמורה. היה עליהם לעבור מרחק של 1,126 ק"מ ללא אפשרות תדלוק. בעיית מי השתייה הייתה אפילו חמורה יותר. ג'נקה תיכנן ארבע מכלים בגודל זהה שחיבר לכל אופנוע, שלושה מכלים של בנזין שכל אחד מהם הכיל 23 ליטר כשהמכל הרביעי מיועד למי שתיה. מכל נוסף קטן יותר הכיל 7 ליטר שמנים. לזה התווסף ציוד צילום, בגדים הכרחיים, שמיכות ואוכל. כל זה הסתכם בחצי טון.

 

ב-17 בנובמבר 1934 יצאו. המשקל העצום הרים את חזית האופנועים וההיגוי היה מעורפל עד כדי סכנה. לאחר 100 ק"מ נקרעו השרשראות. עצרו, פרקו את הציוד עשו חישוב מסלול מחדש, ושלחו הביתה כל מה שלא היה הכרחי. עכשיו, עם אופנועים קלים יותר, חצו את מדבר סיני והגיעו לקהיר תוך יומיים וחצי.

מכאן החל מסע מדהים. אני לא יכול להביא את כולו כאן כי התיאור ארוך מאד ומפורט כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, אבל אשרטט את הדרך ואביא קמצוץ מההרפתקאות שעברו שני הבחורים.

תחילה רכבו לפירמידות ולעתיקות אבו סימבל. הדרך החליפה פניה מחול דיונתי לסלעים משוננים. הם חרשו בדיונות תלמים עמוקים ולמדו כי אסור לעצור אחרת לא יצליחו להתחיל. הצילום שעשו ליד הפירמידות נכנס לחומר הפרסומי של חברת סאנבים:

 

בכפר אל-נאדי נכנסו למתקפת יתושים מבהילה. הצטיידו בדלק ומיהרו לברוח, נותנים גז כמו משוגעים, מטפסים על גבעות וצוללים לעמקים. המנועים החלו להשתעל וירקו אש. עצרו לבדוק והתברר כי בקדחת המנוסה התבלבלו ומילאו את מכלי הדלק גם במים ולהיפך. לא היתה ברירה ונאלצו לשפוך הכל ולהמשיך על תכולת מכל הדלק היחיד שנשאר נקי. כשצמאו שתו קוניאק… אחרי שאיבדו את הדרך נתקלו במקרה בבאר וניצלו.

הגיעו לדרום סודן. התיאור היחיד שעלה על דעתם: "ביצה אחת ענקית". הנילוס הלבן היה כה רחב שבמקומות מסוימים לא יכלו לנחש לאיזה כיוון הוא זורם. נזקקו לעזרת מקומיים, אנשים גבוהים רזים ועירומים מוקפים הילות של ענני יתושים שהמתינו ליד נהרות על מנת להשיט תיירים אבודים בסירות תמורת סכומים נכבדים. בלעו כמויות גדולות של כדורי כינין כנגד המלריה עד שאזניהם צלצלו. באזור גם פרצה מגפה, דלקת קרום המוח.

מסודן המשיכו לאוגנדה אל מקורות הנילוס ואגם ויקטוריה. שבעו מראות מרהיבים והמשיכו לקניה. בניירובי תפס אותם גשם זלעפות שלא חדל לרגע. הנהרות התמלאו ואי אפשר היה לחצות אפילו ערוצים קטנים. אחרי ששכבו לישון ונרדמו התעוררו בבהלה כשמצאו את עצמם צפים עם כל הציוד. רצו לחצות אפיקי נחל לצידם השני אבל מאין גשרים בסביבה, פרקו את האופנועים וחצו את האפיקים הרטובים כמה פעמים כשהם סוחבים את האופנוע בחלקים מעל הראש.

המשיכו לקניה וטנגנייקה. הקילימנג'רו עם ראשו העטור שלג היה מראה נפלא אך בשל הגשמים הפכה האדמה שבעמק לעיסה צמיגה כמו בטון טרי, וסתמה את המרווחים בין הגלגלים לכנפיים. כשהגיעו למומבסה טובעים בזיעה קפצו לנהר להתרענן. המון מבוהל נזעק להוציא אותם משם כשהם צועקים: "מה אתם עושים?! המים שורצים כרישים!"

בתחילת מרץ 1935, כשלושה חודשים לאחר שיצאו מחיפה, הגיעו להודו על סיפונה של אניה. הדרימו לציילון (סרי לנקה) וחזרו לדרום הודו. כל אימת שעצרו לתקן את האופנועים הוקפו בחבורות קופים שניסו ללא רתע לגנוב להם את הציוד. כשניסו להדוף בכח את התקהלויות ארוכי הזנב הללו, היה מי שרמז להם שהאוכלוסיה המקומית דווקא מחבבת את "הגנבים" הללו ותראה בעין לא יפה אם יתנכלו לקופים…

דרכם נשאה אותם בתוך נופי הודו המופלאה: פונה – בלור – ג'יאן – מייסור – מדארס. ראו מראות אשר לא שיערו מעודם: ציפורי טרף מחסלות גופות מתים שהושארו להם במקדש מקומי, פסלי בודהה ענקיים שלא הגיעו לגובה בהונות רגליהם, איש סוחב אסל על כתפיו, בסל אחד נחשי קוברה ובשני בנו הפעוט לאיזון… על גדות נהרות בלתי עבירים ומחוסרי גשרים חיפשו מקומיים מזי רעב תאבים לפרוטה מזדמנת, והם נשאו אותם על אופנועיהם לגדה ממול.

מהדרום החלו להעפיל לצפון, ממפרץ בנגל לקלקוטה. הדרך היתה מוצפת והם נאלצו להעלות את האופנועים על רכבת. טיפסו להימלאיה, לטיבט, הסתובבו וירדו חזרה למרכז היבשת, לעמק הגנגס, לעיר אגרה ולטאג' מהאל. משם שוב משכו צפונה ועלו לקשמיר, עוברים במעברי הרים צרים. השלג החל להפשיר והדרך הפכה בוצית ורטובה. נרטבו עד לשד עצמותיהם.

מקשמיר עברו לפרס. ליד נתנז (NATANZ) פקד אותם מזל נאחס: ופקה החליק, האופנוע נחבט בו וריסק לו את הרגל. הכאבים היו נוראיים והיה הכרח לשנות את כל התכנית.

ג'נקה הקיף את האופנוע באבנים כדי שלא יסחף, העמיס את ופקה על אופנועו ורכב לעיר הקרובה. הדרך היתה גרועה, אירעו לו מספר פנצ'רים והוא היה מוריד את ופקה, מתקן, חוזר ומעמיס וממשיך לרכב. בכפר קטן פרק את הפצוע, הזמין מכונית, חזר לאופנוע המוצפן, פרק אותו לחלקים והעמיס על המכונית, שב לוופקה ושלח אותו עם האופנוע 200 ק"מ לטהרן, שם יוכל לקבל טיפול רפואי הולם. הרוג מעייפות רכב כל הדרך אחרי המשאית. בטהרן גילו הרופאים 6 שברים בעצמות הרגל והוחלט להטיס אותו לארץ.

הטיול המשותף בעצם הסתיים כאן. מעתה ואילך מה שהיה צפוי לו זה מסע יחידני שכולו הישרדות גרידא.

ג'נקה העמיס את האופנוע של ופקה על משאית ושלח אותו לבגדד. משם המשיכה המשאית בתוך שיירה לחיפה. ניסו לשכנע את ג'נקה שיעמיס גם את אופנועו ויצטרף אליהם והיתרו בו שלא יעז לחצות לבד את המדבר העירקי, אבל לא היתה לו סבלנות להטלטל בטור של משאיות איטיות. בעצם גם, באופן כללי, די נגמרה לו הסבלנות. זה כבר לא היה כיף יותר, הכל היה תלאה אחת ארוכה ובלתי פוסקת, והוא כבר היה מותש וקצר רוח.

עלה על האופנוע ויצא למדבר. חצה את מסופוטמיה ועבר לסוריה. גם כאן לא ליקק דבש. הוא התרסק בבורות, כמעט שבר את שתי רגליו, ישן על האדמה ונעקץ ע"י עקרב, חטף חום והרגל התנפחה. בדמשק קיבל טיפול והמשיך. מהגולן ירד לטבריה וכשכמעט יכול היה להריח את הבית, נקלע למלחמה בין שתי חמולות ערביות וכמעט נהרג מכדורים מעופפים אקראית.

כשהגיע לחיפה פשטה שמועה כי המשאית שנשאה את האופנוע של ופקה עלתה באש והאופנוע נשרף כליל. ופקה עצמו הגיע אחר כמה שבועות באווירון וירד ממנו מקפץ על רגל אחת…

גלריית תמונות הטיול למזרח

 

למאות תמונות נוספות של טיולי ג'נקה רטנר מחוץ לארץ ישראל – אתר ביתמונה

 

אפילוג

פרסומת בעיתונות העברית תחת הכותרת "רק הסאנבים מסוגל לכך" היה הרווח שהפיק היבואן של סאנבים, 'סוכנויות בריטניה ולבנט בע"מ' ותמורה להשקעתו בשני ההרפתקנים. המסע קיבל תהודה בינלאומית והיצרן האנגלי השתמש בתמונות של ג'נקה בפרסומות שלו. בעיתונות הופיעו תרשימי שלושת המסלולים שערכו אופנועי הסאנבים הארצישראלים בין השנים 1930-1935, ועוררו התפעלות עולמית. בשנת 1939 פנה מגזין נשיונל ג'אוגרפיק לג'נקה שיכתוב מאמר על הרפתקאותיו ביבשת אפריקה והודו. הוא כתב ושלח אך מלחמת העולם פרצה ולא ידוע לי אם פורסמה הכתבה.

וג'נקה? עד מתי רכב? איפה האופנוע נשמר?

כפי הידוע, ג'נקה רטנר נשאב לפעילות הביטחונית כליל ועד תום. הוא גוייס לצבא הבריטי, נשלח לאגליה למעבדות הנשק והמו"פ של הימיה ועזר לפתח את כלי הנשק שעזרו למגר את הנאצים. כשהסתיימה המלחמה, חזר לארץ ושקע ראשו, רובו ככולו בפיתוחי נשק ישראלי. שדה ההמצאות של המהנדס הגאון כנראה סיפק לו את ההרפתקאות שנפשו שאפה אליהם ובזה הסתפק.

לא נשאר אופנוע מאובק בשום מחסן וג'נקה רטנר הנועז ככל הנראה לא חזר לרכוב לעולם.