רכיבת ינואר (3): "חשמל וחישובים"

חשמל באוויר

אודה ואתוודה הזירו מאוד סקרן אותי. כבר לקחתי עליו סיבוב בעבר אבל זה היה קצר ולא משקף. הפעם רציתי לחיות איתו, לראות מה הוא מסוגל, האם נכון מה שכתבו עליו, האם ניתן למשוך איתו יותר מהטווח שפורסם? גם משום שהגעתי מתוך אמונה גדולה בטכנולוגיה הזו, בתור מדען שכבר כמעט עשר שנים עובד בתחום של אנרגיות מתחדשות, היישום היום יומי של מנועים חשמליים בתחבורה מאוד סקרן אותי. וכמובן גם כאופנוען שרוצה לדעת האם החוויה האופנוענית נשמרת גם ללא רעשי מנוע, ללא החלפות הילוכים, וללא ריחות הדלק והשמן. וכך יצאתי למסע חשמלי בו חיפשתי תשובות וחזרתי עם הרבה תהיות.

עכשיו לאופנוע עצמו. הזירו SR הוא אופנוע הכביש של החברה ודגם 2016 מגיע עם חבילת סוללות בקיבולת מקסימלית של 13 קילו-וואט לשעה (קוט"ש), גידול של חצי קוט"ש לעומת דגמי 2015. כל שנה זירו דואגים לשדרג את הסוללה שלהם מבחינת קיבולת והספק על מנת להגדיל את טווח הנסיעה, הגידול הזה של חצי קוט"ש  מעלה את טווח הנסיעה בעוד 6.4 ק"מ בכביש מהיר ו-16 ק"מ בעיר, כך לפי ההשוואה בין דגמי 2015 ודגמי 2016 באתר זירו.

הזירו הוא אופנוע בגודל מלא לכל דבר כמו כל אופנוע אחר וגם נראה כך, אך חווית הרכיבה על האופנוע מרעננת ושונה מכל אופנוע מונע בנזין שאנו מכירים. לזירו שלושה מצבי רכיבה ספורט, אקו מלשון אקונומי וקאסטום אשר הרוכב יכול להתאים אישית בעזרת אפליקציה בטלפון. מצב ספורט מאפשר ניצול מקסימלי של המנוע ומאיץ כמו שד ממצב עמידה עד ל-170 קמ"ש. אח"כ המהירות מתייצבת על 165. אבל מצב זה גם גומר את הסוללה כמו שקאדילק משנות השישים המאוחרות שותה דלק. מצב אקו, מאיץ בעדינות יותר עד למהירות של 113 קמ"ש וזה המצב שבו מצאתי את עצמי רוכב רוב הזמן על מנת לשמור על הסוללה.

בתחילת הרכיבה, כמו כל אחד שהרגע ירד מאופנוע 'רגיל', חיפשתי את ידית הקלאץ' ורגלית ההילוכים אבל מהר מאוד אלו נשכחו בזכות מעלותיו של האופנוע. ראשית התאוצה: זו מתחילה כבר ממה שנקרא 'סל"ד אפס'  ועד למהירות מקסימלית בצורה מיידית ורציפה בזכות ה'אין הילוכים', ובמצב ספורט התאוצה עוד יותר ברוטלית והיא ממכרת. מאוד. פתאום מצאתי את עצמי רק מחפש תירוץ לעצור ברמזורים על מנת להאיץ שוב מחדש, מתחרה עם עצמי במיאוצי דראג. התאוצה הזו גרמה לי לבצע תמרונים זריזים שבעבר נמנעתי מהם עקב העיסוק בהחלפת הילוכים.

שנית, השקט בולט מיד בתחילת הרכיבה ודי מוזר שרק רעשי הרוח הם אלו הנשמעים במהלך הנסיעה. מצד אחד חסרה לי מנגינה של מנוע בעיקר כזו הנובעת מווי-טווין מקורר אוויר, אבל מצד שני השינוי דווקא נעם לי. גם המבטים של הנהגים מסביב שלא מבינים מה זה האופנוע השקט הזה והשאלות ברמזור מאוד משעשעים ותורמים להרגשה הטובה שהאופנוע משרה. וכיף, כיף לרכב עליו. תורם לכך גם המבנה הצר והרגשת הקלילות למרות הנתון של כמעט 190 קילו. כאופנוע, הזירו בהחלט משמר את חווית הרכיבה ואולי אפילו מעצים אותה ומבחינה שימושית הוא מעולה בעיר וגם כיף מחוצה לו.

אבל אז נגמרה הסוללה, וכאן החלטתי לתעד את הטעינה באופן מסודר. טעינה רגילה בזירו מספקת כ-1.4 קילוואט  ולכן לוקחת תשע שעות. כמובן שזה תלוי במצב הסוללה בתחילת הטעינה. אני התחלתי עם 20 אחוז. בנוסף קיבלתי מטען עזר המסוגל לספק עוד 2.5 קילוואט על ה-1.4 הקיימים – סה"כ 3.9 קילוואט וטעינה של האופנוע ממצב סוללה של 18% ועד ל-92% לקחה ארבע וחצי שעות. אותו זמן טעינה של ארבע וחצי שעות בטעינה ממצב סוללה של אפס אחוז קיבלתי 69%. כשיצאתי עם האופנוע לטיול כמו שרובנו עושים נאלצתי לסוב על עקבותי לאחר כחמישים וארבעה ק"מ עקב בטריה מתרוקנת. את ארבעת הקילומטרים האחרונים רכבתי במצב טעינה אפס. סה"כ המרחק שעברתי היה 107 ק"מ כאשר הרכיבה נעשתה רק במצב אקו בכבישים בין עירוניים במהירות ממוצעת של כ-100 קמ"ש.

הזירו הוא אופנוע נהדר המציג יתרונות ברורים בעיקר לאלו הרוכבים יום יום לעבודה מהמעגל הראשון של הפריפריה כמו רעננה/רחובות לתל-אביב ללא צורך בטעינה כלשהי ומעגל שני כגון נתניה /אשדוד/גדרה עם טעינה במהלך שעות העבודה. תוסיפו לזה רישיון A2, עלות ביטוח חובה של אופנוע בנפח 50 סמ"ק קרי 2,300 ש"ח בשנה ואת הפטור הגורף ממוסכים למעט החלפת רפידות או נוזל בלמים והחלפת צמיגים ותבינו מדוע הוא באמת אטרקטיבי מאוד. אני חושב שהשקט הנפשי המתקבל מזה שלא צריך יותר לעשות טיפולי מנוע למיניהם כמו במנועי שריפה פנימית מאוד קורץ להרבה מאוד רוכבים ולפעמים שווה מחיר התחלתי גבוה של 107,000 ש"ח.

אבל כאן החלו התהיות. אם הזירו הוא רק לרכיבה לעבודה וחזרה, אזי במה הוא עולה על קטנועים או אופנועי 125 סמ"ק העולים חמישית ממנו? ואם רוב הזמן הנסיעה בו היא במצב אקו על מנת לשמור על אורך חיי הסוללה אזי במה הוא עולה על אופנוע כמו הדיאלים רואדווין 125 עליו רכבנו לא מזמן שעולה רק 19,000 ש"ח? הדיאלים, משייט באותה מהירות של 113 קמ"ש, וצריכת דלק של מעל 30 ק"מ לליטר מציבה אותו בצד החסכוני מאוד של המפה ועדיין הוא מאפשר גם התניידות והנאה של אופנוע ללא בעיות טווח. רק על טיעון זה הייתי יכול לשמוט את הקרקע מתחת לזירו אבל לא! עדיין לא. חפרתי וחפרתי והבנתי לבסוף שהבעיה היא לא באופנוע והטווח אותו מציעות הסוללות, הבעיה היא בעצם בהעדר תשתיות תומכות.

וכאן אסביר את עצמי. עידן התחבורה החשמלית נמצא היום במקום בו עמדה תעשית הרכב בתחילת המאה ה-20. אז לא הייתה מערכת כבישים מסודרת אלא שבילים שהיו לרוב בלתי עבירים בתקופות החורף ולא הייתה פריסת תחנות דלק שאפשרו נסיעה לכל מקום כמו היום. טווח הנסיעה של הזירו די דומה לטווח הנסיעה של הארלי ספורטסטר 1200 עם מיכל הדלק הקטן שמכיל 8 ליטר בסה"כ. ההבדל הוא שלהארלי יש היכן למלא דלק בעוד לזירו אין איפה לטעון סוללה באופן מהיר. היבואן מדבר על פרוייקט משותף עם משרד התחבורה הדורש השקעה של כחצי מיליון שקל עבור פריסת עמדות טעינה מהירה אשר יאפשרו טעינה כמעט מלאה תוך חצי שעה עד שעה. בואו רק נקווה שמדינת ישראל שחתמה לא מזמן על הסכם האקלים העולמי אכן באמת תירתם לנושא.

אבל גם זמן טעינה של חצי שעה עד שעה הוא יותר מדי ארוך לפעמים וכך שוב הנושא חזר להטריד את מחשבתי עד שנזכרתי בחברה הטאיוונית 'גוגורו'  (https://www.gogoro.com/gostation/) שפיתחה קטנוע חשמלי לשימוש עירוני, אבל הייחוד של החברה הוא הפריסה המרחבית של עמדות אוטומטיות להחלפת סוללה באופן מהיר וכך בפחות מחצי דקה הרוכב מוכן שוב לרכיבה. לדעתי כאשר תשתית תומכת כזו תהיה גם עבור הזירו אזי השמיים הם הגבול (דרך אגב שלחתי מייל לחברה בעניין ואני מבטיח לפרסם את תגובתם במידה והמייל ייענה). כל מה שנותר לי לקוות הוא שבעוד מספר שנים כאשר קרן ההשתלמות שלי תפתח, הבעיה הזו תיפתר.