רכיבת שטח (לא על הכל צריך לדבר)

מאת: גלעד בנאי

עוד יום שישי סטנדרטי של ראשית הקיץ – אנחנו בעליית הבריכה של אל מידיה (האמת – בודרוס, אבל מי סופר וכבר נמאס לי לתקן) והחום מתחיל להעיק. עברתי עכשיו את גינת הסלעים בשליש הראשון של העלייה, לפני המסלעה הארוכה והתלולה (חייבים לעבור במהלך אחד, לא לעצור, עדינות ונחישות כדי להשאיר את הקדמי על הסלע) ועוד שלוש מדרגות לגת למעלה, אבל עכשיו אני מחכה לאיתן (וגם מסדיר נשימה) – הוא עולה אחרי, נכנס בקו פנימי וקשה יותר אבל התנופה מעבירה אותו את המדרגות, ה-450 הגדול מגרגר תחתיו  כחתלתול – זמן להרהורים קלים בשאלת הקסם ברכיבת שטח וברוכבי השטח, שתי נקודות קצרות ברשותכם –

רכיבת שטח מגדלת ביצים

תארו לעצמכם שאתם מתניידים על המאזדליסינגטומטיק שלכם באיזה כביש נידח בגליל, שעת שקיעה צובעת את האופק באדום ובלה בלה בלה, ובמרחק אתם מזהים בעיה – סיבוב עיוור חד במיוחד, דרדרת או איזה נוזל לא מזוהה על הכביש או שילוב כלשהו שלהם, מן הסתם תגובתכם הדי אוטומטית תהיה להוריד רגל מהגז, להכין את הרגל על הברקס ולהתכונן לבאות – תנועה בכל מהירות שהיא מעבר למה שתיכנן עבורנו הטבע כרוכה, מטבע הדברים, באובדן שליטה מסויים, ככל שהמהירות עולה, רמת השליטה נפגעת והיות ולקראת ובעת מעבר מכשולים אנחנו שואפים למקסימום שליטה המהירות יורדת – עד כאן, מן הסתם, לא חידשתי לכם הרבה.

הנקודה היא שבעת מעבר מכשולים על אופנוע בשטח התגובה הנכונה היא בדיוק התגובה ההפוכה ולא במקרה, כמובן. אופנוע שטח – מתקדם, מקצועי וחזק ככל שיהיה – הוא מכונה שמייצרת אחיזה עלובה להפתיע ודרכם של המתכננים להתגבר על חיסרון זה ולאפשר לו ולרוכבו בכל זאת להתקדם פה ושם היא לעשות שימוש עד הקצה בפיזיקה האלמנטרית של ניוטון לפיה גוף נע ישאף לשמור על מהירותו וכיוונו, או במילים אחרות, כבר בתחילת דרכו מבין רוכב השטח שיש מכשולים שאין לו שום סיכוי לעבור אלא אם יגש אליהם במהירות מינימלית מסויימת – המהירות הזאת עולה, כמובן, ככל שמדובר במכשול תלול, גבוה ארוך ומסוכסך יותר אבל היא תמיד, אבל תמיד, גבוהה יותר מהמהירות שנראית לבנאדם מהישוב סבירה בנסיבות העניין כשהוא ניגש למכשול כזה.

ולכן כל רכיבת שטח מעבר לשיטוט משועמם בסינגלים השטוחים של בן שמן היא רצף בלתי נגמר של אתגרים מנטליים – אתה מתקרב למדרגה מסולעת, הגוף אומר כנס לאט, בזהירות, בשליטה, הראש אומר – THAT FUCK, בחר קו תנועה אופטימלי ותן גז, ותר על השליטה האבסולוטית וסמוך של המנוע שלך, על המיתלים, על חוקי התנע והטבע שיעיפו אותך מעבר למדרגה והלאה. לא תעשה את כל זה תמצא את עצמך נעצר בתוך המדרגה, מתדרדר אחורה ללא שליטה, נופל, חוטף נזקים כאלה ואחרים לך, לאופנוע, לפעמים גם לאגו אם אתה רוכב בחבורה, דרושות תעצומות נפש לא מבוטלות בשביל לאסוף את עצמך, לרדת חזרה, להתייצב שוב מול המכשול, להתגבר שוב על האינסטינקט שאומר – סע לאט, לתת גז ולהתייצב מנצח בפיסגה. רוכבים שלא יעברו את המשוכה המנטלית הזאת ולא פעם אחת אלא שוב ושוב ושוב לאורך השעות שאנחנו נמצאים בשטח לא ישרדו את התחביב ושוב תעלה בלוח זולו ההודעה העצובה המוכרת – אופנוע חדש, בקושי ראה שטח, למכירה + מיליון תוספות + כל ציוד הרכיבה הנלווה עקב יציאה מהתחום.

כמובן – אומץ לב כשלעצמו איננו מספיק כדי לייצר רוכב שטח מוצלח. מעליו יש להניח כישורים מוטוריים מסויימים, יכולת לעבוד לבד, רמה ידועה של הכרה וביטחון עצמי (זה לא כדורסל פה – אם יש לך יום רע אין לך קבוצה שתחפה עליך), נכונות לעבוד קשה, להתלכלך, להזיע ולקבל בהשלמה נזקים פיזיים לגוף ולמכונה ומודעות למגבלות – כמו שהוכיח יפה קטע הדאונטאון בארצברג האחרון, גם טובי הרוכבים נאלצים לבסוף להיכנע לחוקי הפיזיקה – אבל בלי אותה נכונות לתת גז במקום שהמוח צועק לך להאט אין לכל אלה ערך רב.

וזו הסיבה, מן הסתם, שלא צריך להתאמץ הרבה כדי לאבחן רוכב שטח, גם כזה שפגשת באקראי בפעם הראשונה באיזה יום קיץ חם בקו 400 – אתה רוכב אחריו לכמה דקות, מזהה איך הוא מתמודד עם כמה מהמכשולים שמציע הציר וכבר אתה יודע עליו דבר או שניים. עכשיו, יכול להיות שהוא חרא של בנאדם, אחרי הכל – אומץ הוא לא הכל בחיים ויש כמה אנשים אמיצים מאוד שאין לי שום עניין לבלות זמן בחברתם אבל בסופו של יום מדובר בתכונה מוערכת ביותר, במיוחד בחבורה של גברים.

מה שמביא אותנו לנקודה הבאה –

רכיבת שטח היא עניין לגברים

אי אפשר באמת לדסקס את הנקודה הזאת לגמרי פוליטיקלי קורקט אז בואו פשוט נגיד את זה – נכון להיום, ובעתיד הנראה לעין, רכיבת שטח, כמו חופשות בתאילנד, כמו משחקי כדורגל, כמו מילואים, היא עניין לגברים בלבד. למעשה, היא מהווה תחליף ראוי לשמו לכל מי שכבר, מכל סיבה היא, מנוע מלהשתתף בכל אותן פעילויות. נשים חזקות, חכמות, יפות ונחושות מוצאות את הדרך להשתלב לאט לאט במרבית הפעילות האנושית על פני הכדור, וטוב שכך, אלא שהשילוב של קושי פיסי, לכלוך וזיעה ממיליון סוגים שונים ואווירת מילואים מופגנת מרחיקות עדיין את רובן מתחום העיסוק הספציפי הזה. זה לא שאין נשים בשטח ואפילו מציגות רמה לא רעה, אלא שמספרן עדיין מועט וכך, במרבית המקרים מדובר בחבורות גברים בלבד.

וגם האוירה והדינאמיקה הן לגמרי גבריות. קודם כל, אף אחד לא שואל אותך איך אתה מרגיש – כבר התחלה טובה. לא מדברים על עבודה, לא על נשים (אלא במובנים ובמונחים שלא זה המקום לפרט), אין חיבוטי נפש או התלבטויות, הכי קרוב לזה יהיה דיון על האופנוע הבא שלך – שתיים מול ארבע פעימות, טכניקות בעליה, בירידה, בסיבובים, במדרגות, קוד התנהגות שכולם מכירים ושאין צורך לדבר עליו – מתי לעצור, מתי להציע עזרה, סדר הנקירה המתגבש מאליו במהלך הרכיבה, הכללים הידועים – לא עוזבים רוכב בשטח אפילו אם פגשתם אותו לפני שתי דקות, מתייחסים יפה למשתמשים אחרים בסינגל, במיוחד רוכבי אופניים – בכביש וביום יום רוכבי הדו"ג הם הקטנים, הפגיעים והחלשים, על הסינגל אנחנו טורפי העל וחייבים בכל הכבוד והזהירות שהמעמד הזה מחייב, החיבור הישיר, הטבעי, הנוצר בתוך קבוצת רכיבה – משחר ההיסטוריה חבורות גברים הלכו לכל מיני מקומות לעשות כל מיני דברים – מופרכים יותר או נחוצים פחות – בעצמן, בעולם המודרני המקומות האלה הולכים ומצטמצמים. רכיבת שטח היא מקום כזה.

זהו – איתן הגיע. בודק אם הכל בסדר, ראשון, קלאץ', בעדינות על הגז ביציאה מהמקום שהאחורי לא יברח, קצת יותר בהמשך לקראת  המדרגה המכוערת לפני המסלעה, מהלך אחד, ארוך, נקי ומבוקר עד למעלה, קצת תנופה לקראת כל אחת מהמדרגות בסיום, ליד הגת למעלה ננשום אוויר פסגות לדקה, נעריך בשתיקה את הדרך למעלה נסתובב ונרד בחזרה, אחר כך נחזור לרכבים, מלבי ולימונדה קרה, והביתה. הפרידה, מן הסתם, תהיה קצרה ועניינית, לא נאריך בדברים וכמובן – לא ניכנס לכל הפינות שהזכרתי פה. זה אחד הדברים היפים ברכיבת שטח – לא על הכל צריך לדבר.