רעשי רקע

(דיסקליימר ספויילרי – זה כנראה הולך להיות עוד נונסנס על כלום ושום דבר בו: אנטי גיבור העלילה נתקל  בדרקונים דמיוניים ויכול להם. הפי אנדינג מובטח.)

*   *   *

מי שמכיר אותי יודע שאני שוודופוב. ולא שיש לי בעיה עם השף מהחבובות, נהפוך הוא – אלו המפתחות אשר מעבירים בי צמרמורת. הם דווקא לא רעים.

לכן כשהאופנוע התחיל לנזול (למעשה הוא אף פעם לא הפסיק) – התעלמתי. זה הגיע למצב שהעדפתי למלא כל שבוע 100cc ורק לא לעבור שוב את העינוי של פירוק האופנוע. ברמזורים אזרחים מודאגים צעקו לי: “אתה נשרף!!! האופנוע שלך נשרף!!” ואני, בחיוך נון שאלאנטי: "אל דאגה. זה המיסוך עשן" ומדמין שאני איסטווד אחרי שגמר תוף ריבולבר ועשן מיתמר מהקנה… פו!

סט גומיות ונחושת בכל מיני צורות וגדלים שוכב אצלי כבר שנה בבית, ואני התחלתי רומז בעדינות לאיש המוזר שעל הכינרת כי ים של דמעות שמן בצלעות צילנדרי… אבל המשכתי בשלי, ממלא סיסים של שמן. לא חשדתי. מה אני חשדניסט?

עד שיום אחד התקבלה ההודעה המיוחלת: האיש המוזר מתכנן ביקור נימוסין.

בעבודתי שמעתי לא פעם את מטבע הלשון "מנוהל" או בתוך משפט: "האם זהו סוויץ' מנוהל?”

מתוקף תפקידי כהלפדסק זוטר, זה לא מתפקידי להבין מה זה אומר, אבל אהבתי את המילה ובחרתי לאמץ אותה במיוחד בקונטקסט של האיש המוזר אשר על הגבעה אשר מעל הכינרת, אחרת מהיכרותי אותו שנינו נתפזר ונגלה בסוף היום שיש לי רטבייק בחצר ועם זה צריך להגיע בראשון לעבודה.

לא תיכננתי בשעת השין להשמיע רעשים של פססט של בלוני חמצן (פחיות הבירה). למעשה תיכננתי שלא, אולם שעת השין היתה שבת סגרירית והיה ספק רב אם האיש המוזר יאות להגיע ולעבוד תחת שקיות הניילון המטפטפות. אבל הוא הגיע, לאחר כמה פססטים.

עכשיו תדמיינו אותי, אחרי ליטר וחצי של 6.5%, יום שבת גשומה בעשר לפנות בוקר, מנהל את שימת הלב של האיש המוזר. אללה באחטי! סתם. זה לא היה כ-ז-ה נורא. מיצבתי תצמי כאסיסטנטית רופ"ש והגשתי לדוקטור בשקט כלים מבלי שיבקש. גם נתתי קונטרות לאומים מבלי שיוציא הגה. כזה אני. מנהל. קצת התאכזבתי שמכל הרפרטואר של הסט השתמשנו רק בשתי גומיות, והרי כבר פירקנו קרבורטור ותיבת אוויר, אבל "מנוהל" "זוכר? אז תשתוק ותן לדוקטור לעבוד בשקט. רק אם אפשר ואנחנו במעמד, תעיף מבט בשסתומים, דוקטור.

קצת אחרי חצות היום והדוקטור כבר אחרי ליטר של צ'אי מסאלה מתוק, ואני בשלב הזה כבר הפסקתי לספור את הפסססטים. וגם לנהל. מבעד לעננים ראיתי את האיש המוזר ממציא מחדש טולרנסים למידות עלים, שסתומים ורוקרים, ושקעתי בתנומה נעימה כשאני סופר פסיעות של ברגים אינצ'יים מעל הגדר.

כשהתעוררתי בבוקרו של יום ראשון האופנוע הרגיש צוהל מהרגיל, וכך רכבנו באושר עד…

*   *   *

…עד שבצעד פזיז ולא מחושב התייבשה סתם כך באר האלכוהול. בשבת. באמצע הצלילה.

נו. אז שמתי את קסדת החצי, הכרס, הקרוקס ואת פעמי אל עבר הדראגון בתחנה מרכזית ישנה, שם נחל האלכוהול לעולם לא אכזב.

עם קסדת חצי ובלי אטמי אזניים (כמו תמיד בדרך לעבודה) המנוע נשמע כמו נינג'ה שייקר כלשהו. כותש קרח, וביום ראשון באוזן בלתי מזויינת מבירה זה לא נשמע טוב יותר.

יונת דואר או טלגרמה או וואצפ לאיש המוזר:

– “זה נישמע כמו תוקתוקים?”

– “זה נשמע כמו גררררררר"

– “כמו פרררר? באמת הרגשתי חצי סיבוב מיותר כאילו הלכה ההברגה"

– "מה???"

 

– "מה ניסגר בנדם? מה הנזק? רכבתי שבוע ככה!"

– “זה הרוקר משוחרר. תביא מברג פיליפס מהחנות"

– “שו פיליפס? ממתי יש פיליפסים ברוקרים???”

– “אתה לא קורא! תפסיק להתווכח ואם אתה לא מבין תיעזר ברועי"

טוב. מנוהל בתחת שלי. האיש המוזר לא איתי. יש אור בבית אבל אפחד לא עונה. עכשיו עאלא באחתי ואחותו רוקדים צ'רקסיה כפולה.

*   *   *

באורח פלא ניסי, הרועי חידש כשבוע לפני את הקשר לאחר שנה וחצי של דממת אלחוט. צ'יט צ'אט וממצב אחי, שנים שלא דיברנו וזה.

– "אז תה' שומע, יש לי בעיה קטנה ואני צריך שתחזיק לי את היד בזמן שאני שם שימסים בשסתומים המתכווננים"

– "אין שום בעיה! רק תגיד מתי ואני בא אחרי העבודה"

או קיי. סגר לי פינה הרועי. כזהו רועי. באופן בלתי מוסבר הייתי צריך לדעת שאם אצטרך הוא שם. או פה. סוגר פינות.

החלטתי לא להפעיל אותו. ולמרות שיש לי פילר גייג' משנת תרפפ"ו – זיכרון מביש לחלומות על טיפול באופנוע לבד יחד עם אפציר מחליד שקניתי בקוסקו במשלחת לגרמניה – החלטתי לשים פעמי (שוב) אל עבר חנויות הכלים.

שתי גדות לו ליצחק שדה. זו שלנו וזו גם כן.

ולמרות שהרמתי טלפון לגדה הדרומית כדי לוודא שיש, יצא שנחתתי (שוב) בצפונית. שם ייקים טמפלרים מזבירים לך במבטא גרמני ובאריכות את ההבדלים בין אינזרט לקוייל ויזו ההיתמהות שילהם ולמרות שיאתה מימהר ולא זריך הים יזבירו לך שאולי מיתאם של מחרטה 3.4 יכול ליהיתלביש ליך בול על הקומף שסזתום נישט דריי, פיר מילימטר, יה?

יצא שיצאתי מיוזע ומתנשם אבל היי! יש לי פילר-גייג' בדיוק בפסיעות של 0.01 ורינג 10 והכל רק במאה זוזין! בחיני חינם, רק שבבית גיליתי שלמרות המחיר השערורייתי, המידות מדוייקות. רק שבאינצ'ים.

מה שיפה בתרבות הייקית הוא שאתה נכנס שוב עם כל הכבודה והקבלה ואתה מקבל בחזרה בלי ציוץ את הפולוס.

בטכנו צינור זה הלך בערך ככה :

אני: “אה?”

– אה

– יש לך זה וזה?

– זה יש לי משני סוגים. תבחר. ההוא אין לי כרגע בבודדת, חכה רגע אני שובר סט.

– למה כפרה בשביל מה? תביא מה שיש.

– או קי. שברתי. עוד משהו?

– ישך בוקסה ריבועית ארבע מילימטר?

– לא אחי. זה אין

– אולי בכל זאת? זה ריבוע נקבה ארבע מילימטר

– לא אחי. חשבון? שישים זוזים ביחד כולל מעאמה.

– סלאמתאכ אחויה. מע אסלאם. ד"ש ממורם.

ביום שישי התפניתי מכל עיסוקיי (שהם להשמיע פסססטים) וניגשתי במחשבה  תחילה אל האופנוע, אולם לא בלי שימים שלמים לפני כן בטכנולוגיות חדישות של NLP, דימיון מודרך, וויז’ואלייזינג ודיבור מתוק אל המכונה שיכנעתי את השסתומים להתכוונן ואת האופנוע לעשות ריפוי עצמי. בעזרת ידיי כמובן. כיסא הורם, טנק דלק עף, משהו שמחובר למשהו של הפלאג עף, שני אלן ושני 19 והופ! אני נפעם מול השסתומים אותם ראיתי בוויז’ואילזינג.

במלאכת מחשבת ובסובלנות אין קץ ליטפתי את הדברים העדינים הללו, בטראנס מדיטטיבי השחלתי את העלה של גו והידקתי כדי שהנו גו לא יכנס.

תוך כדי בדיקות נוצרו שריטות על העלים, ותהיתי עד כמה יש לי שגיאה בקריאה עקב השיכבה אשר הוסרה (בכל זאת,  מדובר על עלים בדיוק של מאיות המילימיטר) או ההפך. עצם זה שאני חושב על שגיאה במדידה אני משקיע אנרגיה ומפיח חיים בשגיאה דמיונית מומצאת, בבחינת מחשבות יוצרות מציאות… סאומום הרוחניקים האלו! יש אצלי בעבודה איזו מחפופה שחופרת כל היום על השטויות האלו ועכשיו קצת מהחרא הזה נדבק לי לבגדים!

יאללה מרח סיליקון, סגור עניינים ובסטה ותשמיע פססט, גבר!

מותר לך לטפוח לעצמך על שכם! אומנם קרוב לגיל חמישים עברת את הבלוקג’ הזה של כיוונון שסתומים, אבל כמו שניאו אמר אחרי שטענו אותו באומנויות לחימה – “אי קנו ג’יו ג’יטסו”.

ביום ראשון (שישי לתת לסיליקון להתייבש ושבת קודש, לא מניעים) – דה ז’ה וו!  שייקר כלשהו טוחן קרח ביחד עם אגו שגם כך היה שברירי. הפעם אני יותר אסרטיבי על גבול החוצפן ומתנהל מול ההוא מעל הכינרת ישירות בטלפון האדום.

לא היו לו דברים לומר. לא כאלה שיחדשו לי או יקדמו אותי לאן שהוא. בשסתומים נגענו – בשסתומים הבעיה. קומן סנס. על הדרך התגלה לי שכיוונתי את האינטייק בטעות על המידה המקסימלית, ובאמת הרעשים נשמעים מהחלק האחורי של הצילינדר אז…

למרות שחבר הזמין לי ברז T במידות 3 ו-4  מ”מ, לא יכולתי לחכות לו. עם רעש כזה לך תידע איזה נזק נגרם עם כל שע”מ שעוברת… יאללה בנוהל. מצהיר בעבודה על איחור מתוכנן בשלישי עקב עבודות תחזוקה דחופות, מתחבר לNLP, בשלישי מעיר את התרנגולים, כיסא עף וזה…

פרקטיס מייקס פרפקט. רק שעם אצבעות קבב מזרחי קרות קצת קשה לעשות פיין טיונינג שכזה.

מה גם שהשוודי המזורגג לא בדיוק עשה את העבודה שלו… (הנה המוטיב בפתיח!)

הפעם  אני לא שם סיליקון. סוגר הכל ומניע!

בין העונים נכון תוגרל ערכת חמסות, שום וכרעי תרנגולת, משומשת במצב טוב כי פה היא לא עוזרת!

קוראים יקרים: בהן צידקי שלא התכוונתי לחפור עד לכאן! למעשה כבר בשישי של כיוון השסתומים כבר כמעט לחצתי “שלח” לדוגיגים אבל משהו עצר אותי. זה לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה שיר שמח. ואני לא הנעתי כדי לשמוע… ינעל דינו של הספק. בגלל שפיקפקתי זה קרה לי?  שוב נבואה אשר מגשימה את עצמה? מה ניה?

אז רועי בא.
וקישקשנו, ואני כל הזמן אוכל את הלב שאני מתקשר אליו רק כשיש בעיות רציניות ואיזה טיפוס חרא אני ובטח שלא חבר. והרועי: תביא מברג גדול. חשבתי הולך לשבור עוד יותר את המנוע אבל הצמיד את האוזן והופ המברג הפך לסטטוסקופ. מישש פה, מישש שם, למטה, למעלה מסביב הקרוסלה.

זה לא נשמע מהשסתומים אבל מאיפה לזזל זה נשמע???

חושך כבר ירד והוא עם הסטטוסקופ. אני אוכל את הלב על שאני מבזבז לו זמן יקר ואני לא ראוי, עד שפתאום נשמעה הקריאה: "רגע מה זה הצינור הזה שלא מחובר לכלום?!"

צינור נשם קראנק! קטן, כמעט בלתי נראה, צינור נשם קראנק! (הדרעק לא היה מחובר לתיבת אוויר ושימש כשופר לקירקושים של הקראנק, זה הכל!)

וכמו במלחמת העולמות:
A mighty space it was, and scattered about it, in their overturned
machines, were the Martians – dead. Slain, after all man's devices had
failed, by the humblest things upon the Earth. Bacteria. Minute,
invisible, bacteria!