שלבים בתרבות הצריחה

"המורכב על אופנוע, בסופו של דבר, תמיד צורח: או מפחד, או מהנאה, או מכאב" (אחד שמורכב)

*   *   *

 

אני בא פה לחלוק עמכם סוג של חוויה שרובכם לא עברתם וגם לא תעברו – להיות מורכב על אופנוע ספורטיבי ונתחיל מזה שרוב העולם בכלל לא מורכב על שומדבר וגם לא אוהב את זה. פאקט. הסיבה – פחד הנובע מתחושת אין אונות עקב חוסר שליטה.

תמחקו את המושג כלי תחבורה. אופנוע וקטנוע הם כלי תעבורה. ליחיד. כך בהגדרה הבסיסית. כן, יש להם מושב כפול אז נוצרה אופציה; אפשר לצרף מישהו, אבל אל תטעו בחשיבה, זו לא היתה הכוונה הראשונית. למעט המזרח הרחוק שם כולם מרכיבים את כולם כי זה מה בא טוב בתקציב (נראה גרוע ובטיחותי ברמה של 0), ולמעט זוגות בעולם המערבי שחברים במועדון אופנועי תיור או הארלי והתרגלו אחד לשני, האופנוע נע באיוש יחידני.

לגבי אלה שמוכנים להתרכב נוצרה חלוקה:

רוב – מסתדר עם זה: לבן הזוג אין אוטו אז קצת מפחדים וקצת מתרגלים

מיעוט –  לא מפחד מזה: סבבה לו ככה. יש אויר צח ומגיעים מהר. חופש

אחוז זניח –  אוהב את זה: זן מוזר. בדרך כלל אין להם רשיון על אופנוע וגם לא יעשו

אני בכוונה לא נכנס להגדרות מיגדריות של נקבות וזכרים ושל סוגי אופנועים. כללי דיברתי. אבל יש את הנישה של אופנועי ספורט ועל המורכבות של ההרכבה עליהם ננעץ עכשיו מחרשה לתלם.

יחס בין אישי

בכל אופנוע וקטנוע נדרש פרק זמן להתאמה והבנה בין הרוכב למורכבו. עד שמושגת הרמוניה הם עוברים מסכת קקפונית של נידנודי גוף לא מתואמים, מפגשי 'לחיים' של קסדה בקסדה, והטיות שנענות בהטיות-נגד אינסטקטיביות ומחייבות התארגנות מהירה על הצלת קו הפניה. כל זה לאחר שסרגל החישוב במוח של המרכיב גומר את התחשיבים לגבי עודף המשקל והשלכותיו בתימרוני הדרך. ברוב הדו"גים יש לנהג ישועה פורתא כיוון שהמורכב נהנה מאפשרות ייצוב עצמי מסויימת ע"י לפיתת ידיות יעודיות ולפעמים יש לו גם משענת בדמות סיסי-בר או ארגז אחורי. אחרי שמושגת הרמוניה, זרימת הרכיבה אפילו מהנה לפעמים לשני הגופים.

המרווח שמתכנני ההדו"גים מצאו שהוא המיטבי בין כפות הרגליים על הרגליות לישבן על המושב נע בין 40 ל-45 ס"מ. מדידה של כסאות ביתיים נותנת תוצאות זהות והמסקנה היא שזוהי תנוחת הישיבה משחררת האיברים הנוחה ביותר לרביצה לזמן ארוך. רוב מושבי הדו"גים המודרניים בנויים בצורה מדורגת כך שהמורכב יושב קצת יותר גבוה מעל הרוכב. אל תדאגו, זה לא בשביל שהוא יראה טוב יותר את הדרך אלא מסיבת מבנה ארגונומי; רגליות המורכב ממוקמות גבוה יותר מקו רגליות הרוכב ולכן גם הישבן מתרומם. הסיבה – תהליך התכנון דורש למצוא מקום התקנה לרגליות המורכב בינות לאלמנטים רבים כגון שרשרת, מכסה וריאטור, אגזוז.

כל המתואר פה לא קיים כשאנחנו מגיעים לאופנועי ספורט.

תלוי בחלל

אופנועי ספורט בכבישים הם באיפיון קיצון של חובבי רייס, מכורי ספיד, ואנשי עסקים קשוחים שזמנם יקר. הם ושכמותם, ואין הרבה כמותם, בוחרים בהם ככלי תחבורה יומיומי או אמצעי ריגוש לסופי שבוע. מתוקף ההבנה הזו ברור שאין להם ראש לנספחים. הם על האופנוע הספציפי הזה בשביל עצמם באגואיזם טהור ומצפים שהדרך תהיה כמו שהם מבינים שעליה להיות מוגשת להם: סוג של שיטפון עצמתי. כל הסחת דעת מטרידה להם את המוח שבעורף. רכיבה על אופנוע ספורטיבי בכביש הציבורי היא לעולם לא על גז קבוע ובנתיב השיירות, אלא מפוטמת בהאצות חזקות, בלימות נחרצות והפיכות כיוון מהירות ותכופות. היציאה לכביש היא סוג של עבודה מאומצת ומרוכזת לרוכב, ובתור מורכב אתה צריך להיות מיומן מאד, גוש אחד ומקשה אחת עם המרכיב כדי לזרום איתו שפי. גם אז זה לא אומר שלרוכב נוח איתך. אתה בחזקת נסבל. גג.

המושב שמוקדש למורכב הספורטיבי הוא פשרה על פשרה. המתכננים קיבלו הנחיה לשלב אלמנט כזה בבניה, וניכר בבירור שאם זה היה תלוי בהם היו מוותרים עליו לגמרי. התוצאה זוועתית;  המורכב יושב על חתיכת קרש מינימליסטי עטוף בטיפה ספוג. אין לו ידיות אחיזה, והוא צריך להשחיל ידיים מתחת לידי הרוכב ולהשען בכפותיו על מיכל הדלק. יוצא שהוא צמוד לגב של הרוכב והראש בקסדה צריך להיות מופנה לאחד הצדדים כדי לא לעשות לרוכב חור בגב. אפשר לחבוק את הרוכב בכוח עם הברכיים, זה לא מפריע לו, אבל אסור להשען עליו. זו תנוחת המוצא, לא נוח בעליל. רגע, רק התחלנו.

המרווח בין רגליות המורכב לישבנו מצטמצם דרסטית והוא באיזור ה-35 ס"מ ולמטה מזה. נוצרת תנוחה מקפלת איברים שיותר מכל דומה לכריעה. תיסלחו לי על התיאור הפלסטי, אבל דמיינו שאתם בטיול מחנאות ונאלצים לעשות את צרכיכם בכריעה כשאתם צמודים עם הפרצוף לגזע של עץ ושולחים ידיים הרחק קדימה. יש? – עכשיו תדמיינו שזה קורה בתעופה פרונטלית של 200 קמ"ש.

או, הגענו למהירות. ב-200 קמ"ש הראש שלך שואף להתנתק מהכתפיים. צריך להתכנס כמה שיותר מאחורי גב המרכיב ולחפש מחסה מזרמי האויר שמאיימים לתלוש אותך. כשתגיע בלימה, היא תהיה כמובן תלויית מיומנות המרכיב אבל לעולם לא תהיה עדינונת. אי אפשר כמה שנשתדל. כוחות ההתמד דוחקים את המורכב קדימה אבל אסור לו להשען על הרוכב, אז כל מסת הגוף מתרכזת לתוך 2 כפות הידיים העלובות הנתמכות במיכל הדלק, וההרגשה המוחלטת היא שהן הולכות להשבר כל רגע. אגב, אם תשען על מרכיבך, כפות הידיים שלו עלולות להשבר בשל הכוחות המשולבים הפועלים על שניכם. בהאצה המצב דומה; לפי החוק השלישי של ניוטון הגוף שואף להתנתק מהכסא ולשייט אחור, אין במה להתפס אלא בברכיים לרוכב ולחץ מאסיבי בכפות הרגליים כנגד הרגליות. כפות הידיים שעל מיכל הדלק לא עוזרות כי אין להם במה להתפס. למעשה אתה חולק את אותה הוויה קיומית שיש למטען לא קשור בארגז של טנדר.

אחרי חצי שעת רכיבה יורדים מהאופנוע שני גופים שונים בתכלית: רוכב רענן ומורכב סחוט. מומלץ לנסות פעם-פעמיים אבל לא להתמכר. בעצם, גם לא תוכלו להתמכר. נדיר למצוא רוכב דפוק מספיק שייקח איתו מורכב קבוע ליעפי סופ"ש…

שלושה חברים יצאו לדרך

לי באופן אישי אין פחד מהרכבה. אני מוכן לעלות כמעט מאחורי כל אחד על כל כלי וגם עשיתי את זה לא פעם. כמה רכיבות זכורות לי במיוחד כמו סשנים עם סטפן אבנדיצ'י בסדום ערד, מרדף בערבה אחרי מתחרי ראלי חרמון-אילת עם טל"ז על בנדיט 1250, או רכיבה עם אלי פנגס. רכיבה זו, היתה מיוחדת מאד כפי שניתן לצפות מאחד שהוא אופנוען טוב ומדריך רכיבה, והיא מומלצת כסוג של חוויה מכוננת למי שרוצה להבין רז או שניים מסודות הזרימה הנכונה של אופנוע על כביש. בכלל, הייתי ממליץ לכל אופנוען לבקש ולהזמין בתשלום רכיבת הרכבה עם מדריך מיומן. זה יכול להעביר אותך שלב אחד קדימה באבולוציה האישית שלך עם הכלים הללו.

תנו לי רגע לנפנף לכם עם פירפור מיוחד שיצא לי לקבל במתנה מהחיים. השעה שעת צהריים והמקום – ים המלח. אלי פנגס יושב על ק.ט.מ SMT ואני מאחוריו, לידינו שי נוה עם דוקאטי 1100, ושלושתינו מתכוונים לעלות את כביש 31 לעיר ערד. לכאורה נסיעה מנהלתית. הרכיבה נפתחה בשאלתו התמימה של פנגס: "ראית איזה עננים יפים יש כאן בסדום?" ולפני שעניתי לו נאלצתי לתפוס בקוקו שבצבץ מתוך הקסדה שלו מאחור כדי להקדים תרופה לצוקהרה כשאני מבין פתאום שבכוונתו לעלות את כל הכביש בווילי עד העיר. לקראת הפניה הראשונה בכביש הוא אמנם שינה את התכנית וירד לעם, אבל אז הוא סימן לשי שירוץ לפניו. שי, בלי שהיות ומזמוזי זמן, תופס בהגאים, ומיד אני רואה לפנינו את החלק התחתון של חליפת הרכיבה שלו נע על המושב של הדוקאטי מצד לצד כשהבחור מתנהג בכביש הזה בדיוק כמו שצריך כשאתה מוביל עליו אופנוע ספורטיבי. ואז אני קולט שלפנגס אין שום תוכניות לפגר אחריו.

עכשיו שיהיה ברור: הם לא עשו תחרות! הם זרמו את הכביש כמו קטר וקרון או כמו משאית וטריילר או כמו מכונית ועגלה. 2 גופים מתואמים שמבצעים את אותה פעולה במרווח קבוע. כשהיינו באמצע העליה הקצב התגבר. הרבה יותר ממה שחשבנו או התכוונו כשהתחלנו את הכביש למטה. תראו, לכל משחק יש דף הוראות, וחביבי – אלה בדיוק ההוראות שאתה מקבל כשאתה נכנס למשחק עם דוקאטי בעליות מסדום. אין אפס. זה לא הפך למרדף, אבל זה היה מהיר, אלוהים איך שזה היה מהיר. זה גם היה מרתק לראות את הגלגל האחורי של הדוקאטי עם הגלגל הקדמי של הס.מ.ט זורמים יחד מפניה לפניה, ובבקשה לא לשכוח שעל הדבר הזה שעונה להגדרה של דו"ש גדול ישבו שניים…

אז אני יושב שם מאחורי פנגס משוחרר, נינוח, מוקסם, מתמכר לסרט הזה שהשניים מריצים לי על מסך החיים ומתכונן לפלוט צריחת אורגזמה, ואז, פתאום – ונשבע לכם שאין שום דבר שמכין אתכם לפרפור הזה – אני מרגיש את קצה הנעל שלי שעל רגלית המורכב נכנס בכביש! כריסטוס, אני יודע שהיינו נמוכים, אבל עד כדי כך?!?!

צרחתי, בטח שצרחתי. בפנים, בלי קול, אבל צרחתי. מה אתם חושבים שהיה קורה אצלכם?!…