תגיד שלום – תגיע שלם

מאת: עומר רסנר

המסר צריך להיות פשוט וכאילו ברור מאליו: אם דו גלגלי על הכביש ייתפס בעיני המשתמשים בדרך כחלק מקהילה גדולה, המודעות שלהם לקיומם של דו גלגליים תגבר וסביר להניח שמספר התאונות בין רכב ואופנוע יירד. פשוט לא?

כבר לפני 35 שנים הראו מחקרים שהסיבה המרכזית לתאונות בין רכב ואופנוע היא חוסר היכולת של נהגי הרכבים לאתר, לזהות ולהכיר בנוכחות אופנועים בדרך. נראות ובולטות (conspicuity) היא מרכיב קריטי בתאונות דרכים.

איך נגדיל את מודעות הנהגים האחרים לנוכחותנו?

מעבר לחינוך, הסברה, תשתיות וכו' ישנו גורם הפחד. החשש הטבעי שיתפסו אותך, שתחטוף קנס או שלילה, הפחד הזה מתברר די אפקטיבי. עמוד כתום של מצלמה וניידת משטרה לצד הדרך משפיעים מייד על התנהגות הנהגים. זו גם הסיבה שכולנו מחפשים כל הזמן בעין ניידות, מלכודות, מצלמות ושאר מרעין בישין. על אותו בסיס גם צבעוניות הרוכב והאופנוע כולל ביגוד עם מחזירי אור מגבירים מודעות לנוכחותנו בסביבה.

אבל יש גורם משמעותי הרבה יותר – לגרום לנהגים לתחושה שיש מישהו שרואה אותם. צריך לגרום לנהגים לחפש כל הזמן בעין – אופנועים!

אם כל אופנוען ישא על הגב בהצלב רובה צייד קצוץ קנה יש סיכוי סביר שיחפשו אותנו בעין. אז זאת אפשרות אחת, ואני בטוח שגם רלוונטית בכמה מדינות בדרום ארה"ב אבל אולי קצת פחות אצלנו. אז מה עוד? פרסומות ברדיו ובטלויזיה חשובות – אבל זה ממש לא בידינו ומאוד אקדמי. שינוי התנהוגות המונים על ידי פרסומות יכולה להיות יעיל אבל לוקח הרבה זמן, עולה הרבה כסף ובסופו של דבר זו משימה ברמה הלאומית ולא ברמת הכידון.

כל מי שרוכב יודע, שהמצב בארץ הוא כזה שכשנהגי מכוניות, משאיות ואוטובוסים כבר מבחינים באופנוע בודד, הם לא ממש 'סופרים' אותו. לעומת זאת, אם הם יראו שאופנוע בודד לפתע מסמן לאופנוע שבא מולו ומקבל מייד תגובה חזרה, עכשיו כבר יש כאן משהו יותר גדול – קהילה.

ויותר מזה, כשהנהגים יבינו שאופנוענים לא רק מסמנים לשלום אלא גם מסייעים אחד לשני בהתראות על מפגעים בדרך או מיכמונות מהירות, ועושים זאת רק ביניהם – הדבר יעלה את סקרנותם, אולי את הרצון ליהנות גם מן המידע הזה ובכל מקרה יגרום להם לעסוק בראשם באופנועים.

בקיצור, כאשר נהגי ישראל יבינו שכל האופנועים סביבם על הכביש הם מארג תרבותי אחד, באופן טבעי העין תתחיל לחפש אותנו, וזה כבר יותר מחצי הדרך אל הפתרון.

אפשר לומר שהפתרון הזה בהחלט מצוי בשליטתנו או למעשה  – ממש בקצוות אצבעותינו.

תעשה שלום, זה מגניב

אני רוכב בגלל תחושת החופש. ה'בימר' שלי, כיום GS800F הוא אחד האינדיקטורים הכי טובים שלי למצבי הנפשי. כשאני במצב רוח טוב, הרכיבה זורמת, גלי האנדרנלין גואים, האספלט קורא לי ויש לי חיוך קבוע בתוך הקסדה. במהלך השנים גיליתי שהשייכות לקהילה על הכביש מעוררת ומגבירה את חווית הרכיבה שלי. חלק נכבד מזה אני יכול לייחס לסימוני השלום עם רוכבים אחרים. זה פשוט עושה טוב על הלב והאמת – מגניב.

הפעם הראשונה בה טיילתי על אופנוע כבד בחו"ל הייתה בארופה – הולנד ליתר דיוק. רגעים ספורים לאחר שיצאתי לסוף שבוע בין אמסטרדם לברלין, רכוב על ההונדה Shadow 750 חלף על פני רוכב קאסטום והצביע על האספלט לפני עם שתי אצבעות יד שמאל. האמת היא שרק לאחר שלוש פעמים נוספות בהן רוכבים חלפו על פני ואני האטתי לבדוק מה לעזאזל לא בסדר עם הצמיג הקדמי שלי, חלף על פני בטיסה בגובה נמוך ובמך 2 בערך רוכב R1 שפשוט הרים את יד שמאל אל מעל לכידון, ואז נפל האסימון: וואלה! הם עושים שלום.

מעבר לקטע המגניב, מהר מאוד הבנתי שאני פשוט לא לבד. מדובר בקהילה אמיתית שכל חבריה ערבים זה לזה על הכביש. במהלך השנים בהן יצא לי לרכב בלא מעט מדינות מארה"ב וקנדה דרך מערב אירופה ועד יפן, גיליתי שישנן עשרות תיאוריות בדבר מקור התופעה, חלקן הולכות עד ימי הביניים ואל זוג אבירים בשיריון מלא שחלפו זה על פני זה ברכיבה. מה שברור הוא, שמדובר בתופעה רחבה עם מרכיב סמי-דתי. לכל משפחת אופנועים יש הצדעה שונה ובכל מדינה יש כללים לא כתובים שונים.

רוכבי קאסטום אולי יברכו לשלום כל אופנוע שחולף על פניהם אבל כאשר מדובר בחבר לז'אנר – הדבר יראה אחרת לגמרי. הג'סטה מקבלת אופי אחר לגמרי כשמדובר ברוכבים על אותו יצרן/סגנון כמו הארלי. יצא לי באופן אישי לקבל סימון של אגרוף על הלב מרוכבי הארלי דייווידסון על הכבישים הצדדיים של היער השחור בגרמניה.

ביפן כמו ביפן הם עושים שלום על סטרואידים. משהו מביך וילדותי מצד אחד אבל התחושה היא שאם לא תעשה שלום חזרה, באותה נמרצות, תצטרך להיפרד לפחות מזרת יד שמאל שלך – אז עושים שלום בחזרה, כמו משוגעים. בהרבה מקומות זה נחשב כל כך לא מנומס שלא לסמן לשלום שלא מעט רוכבים מיישרים את רגל שמאל החוצה כאשר היד לא פנויה בגלל שימוש בקלאץ' למשל. בקיצור, הם לא מוותרים על השלום. דרך אגב, אותה רגל יכולה לסמן גם אזהרה מפני סכנה על הכביש כגון בורות או שמן.

בקנדה, על הדרך המדהימה שבין וונקובר ואתר הסקי וויסלר, למדתי בפעם הראשונה את משמעות הנגיעה בקסדה – "שוטר לפניך Broo".

דבר אחד ברור. לא ממש משנה מה היא מקורה של התופעה, היא חלק מתרבות דו גלגלית רחבה שכוללת את סיוע הדדי על אם הדרך (לא הייתה לי עצירה אחת בשולי הדרך שלא נתקלה מיד בשאלות של רוכבים אחרים אם אני זקוק לעזרה ולא משנה באיזו שפה) ואת השיתוף בתחושה של חופש דו גלגלי.

אומרים שהיה כאן שמח לפני שנולדתי, ושפעם אופנוענים דווקא עשו שלום בישראל. אז אולי זה סימן לטובה. אולי זה רדום בכולנו ואם כל אחד מאתנו יתחיל פעם אחת, זה יתפרץ כמעיין המתגבר וכולנו נרוויח.

שווה נסיון, לא?

ועוד בעניין סימני ידיים לאופנוענים: מרזל

תמונה: מיכאל סמטנוב