תהיה אמיתי

מאת: ג'נגו

היה מי שקרא להם מפלצות הטלוויזיה הקטנות, אשכלל את ההגדרה וארחיב אותה: ילדי המסכים. ילדינו וחלק לא מבוטל מאתנו, חווים את חיינו דרך שפורפרות המסך, והיום גם של LCD ופלזמה. ג'נגו הקטן מבלה בממוצע 3 שעות משעות הערות שלו מול מסך, שידורי טלוויזיה, משחקי מחשב, סרטים והוא לא שונה מילדים אחרים בני דורו. אצל המבוגרים המצב חמור עוד יותר. חישוב גס אך מקל, מניב תוצאה של 5 שעות פלוס ביום מול מסך כלשהוא (כמה שעות בעבודה + שעה טלוויזיה בערב).
חווית החיים של האדם המערבי המודרני הופכת לוירטואלית יותר ויותר. פחות ופחות מעורבות אמיתית במתרחש ויותר צפייה פסיבית.

אנחנו יודעים שאנחנו חיים, האם אנחנו גם מרגישים את זה? יצרנו לעצמנו מציאות מגוננת. דוגמאות? – בבקשה:

כאב.
מתי פעם אחרונה הרגשתם כאב פיזי אמיתי? סביר להניח שלעיתים נדירות בלבד. משככי כאב הם מצרך בסיסי בכל בית וכיס. התרגלנו לסף כאב נמוך, כך שיחד עם האיתות הראשון על כאב ממשמש ובא מגיעה גם קפסולת האקמול, אדוויל, אופטלגין, מחק את המיותר.
לא מסכימים? כמה נשים אתם מכירים סביבכם שילדו ללא אפידורל? "אבא עקץ אותי יתוש, תמרח לי משחה שלא יגרד לי". . וזה מילד בן חמש.

רעב וצמא.
רעב/ה? גש למקרר ותאכל. לא בבית? עצור ליד פלאפל ואכול.
מי מאתנו חווה רעב אמיתי שנמשך ימים? רובנו לא, וטוב שכך. זוכרים צמא אמיתי (אולי מימי קדם בטירונות?), כזה שטעם המים השמנונים שבעוקב הפלוגתי דמה לטעם הנקטר של אלי האולימפוס?
לך תשכנע את האישה שהילד לא חייב לשתות רק מים מינרליים, וכי לא יקרה לו כלום אם ישתה מהברז…

קור וחום.
חם לך? כנס/י למקום ממוזג. קר לך? כנ"ל.
משרדים, רכבים, מקומות ציבוריים, בתינו, רובם ככולם ממוזגים. מתי לאחרונה נאלצנו להתמודד במשך זמן רב עם חום אמיתי וממושך?
מי מאיתנו סבל מקור מקפיא מבלי שהייתה לו יכולת לווסת את הטמפרטורה סביבו?

השרדות יום יומית.
האמת שעבר כבר די הרבה זמן מאז שאחד מאבות אבותינו טיפס על העץ הקרוב מפחד האריה השכן, או לחילופין הזיע במרדף אחר האנטילופה האומללה שאותה שם למטרה לעלות על שולחנו באותו שבוע.
נכון הוא, שדווקא בישראל המושג של בטחון אישי אינו וירטואלי לחלוטין אבל עדיין, רובנו לא מתמודדים על בסיס יומי עם סכנות מוחשיות ונראות לעין לעצם קיומנו . בנינו מערכות הגנה ותקיפה הבנויות על ערבות הדדית.

לסיכום, ובעברית הכי בסיסית, פעם חיינו באמת.
איך כתב מיכה שטרית שליט"א? "פעם הייתי חיה רעה ואת היית מותק…"
הווליום של תחושותינו, החיובים והשליליים, היה בעוצמות גבוהות.

דמיינו את תחושת הסיפוק של הסב הקדמון שלכם שהצליח להצית אש במערה, וידע שבכך הוא מציל את חיי ילדיו מקפיאה בקור. שוו בנפשכם מה טעמו של בשר טרי לאחר מספר ימים של רעב, את תחושת הגאווה שבעיני האב שרואה את צאצאיו עטים על השלל…
מסוגלים לחוש את תחושת התסכול של האיש שצידו חמק ממנו, או שיבולו השנה נבל כולו, ויודע שבכך נגזר דינה של משפחתו? עוצמת הכאב והאימה של אישה הכורעת ללדת לבדה בשדה? את החרדה והתקווה של אם שבנה קודח מחום והיא יודעת שגורלו תלוי כמעט אך ורק בכוחותיו הוא?

אל תבינו אותי לא נכון, המדע והקדמה בעקבותיו שיפרו את איכות החיים שלנו ללא הכר, רק שבצידם הפכו חיינו למנוכרים יותר ויותר.
בחלק לא מבוטל מאתנו טמון הצורך לחוות את החיים במלוא עוצמתם, ואני מאמין שרוב האופנוענים הם כאלו.
למען הסדר הטוב, אגדיר את המושג אופנוען: בעיניי אופנוען הוא מי שמפיק הנאה מרכיבה על כלי דו גלגלי.
יותר מזה, ספורט האקסטרים בכללותו נולד על מנת לתת מענה לצורך האנושי לחוש תחושות אמיתיות של ריגוש, סיפוק, ותסכול הנובעים מעיסוק באתגרים עם אלמנטים פיזיים.
אם פעם טיפסנו על הר על מנת להימלט מחנית מעופפת ובדרך חשנו בכל נימינו ריגוש חרדה פחד ותקווה, היום אנחנו מטפסים על אותו הר על מנת לחוש את אותן תחושות ולהזכיר לעצמנו מי אנחנו.

בוודאי ונתקלתם לא אחת, בסיטואציה המוכרת של מכר בגיל העמידה שהחליט להגשים חלום ילדות ולרכב על אופנוע. מייד עטים עליו המלעיזים/ות ומתגוללים בכגון: "מה הוא חושב לעצמו! מנסה להיאחז בנעוריו…הגיע הזמן שיבין שהוא כבר לא ילד ויפסיק לנסות לברוח מהמציאות!".

הפוך גוטה.
האופנוענות עבור חלקנו היא דווקא ראש גשר אל המציאות.

בחיים הזומביים שלנו, כאשר הגבולות בין המציאות לוירטואלי מטשטשים והולכים (מי אמר תוכניות ריאליטי?) האופנוע הוא כלי לריגושים שיטריפו את הנוירונים שלך ויזכירו לך שאתה חי.
ברמה הנמוכה יותר האופנוע מחבר אותך מחדש לתחושות של חום קור ועייפות פיזית (כמה פעמים ישבתם על כוס בירה והעליתם חוויות בסגנון "איזה חום היה עם החליפה, חשבתי שאני מתבשל"?).
ומצדו האפל של האופנוע, הוא גם יכול להיות מקור לכאב ולאבדן.

פשוט כי הוא אמיתי.

 

(פורסם לראשונה – 2004)