תוגת המאמין המוטורי

מאת: ג'נגו (פורסם לראשונה בפולגז 2004)

רצוץ מעייפות אני קורס למיטה. הבית חשוך ודומם. כל משפחת ג'נגו כנסה אל מתחת לכסתות לחניון לילה זה מכבר. אני מניח את פדחתי על הכר, ומצפה לצלילה רכה, שקטה וארוכה אל האינסוף.
אחרי דקתיים אני הופך צד, אבל נאדה. אני לא מצליח להירדם. האונות מסרבות בתוקף להתרוקן מהמחשבות.
ואז, בעיניים עצומות (בחוזקה) לרווחה, אני רואה פיוז. פיוז, 20 אמפר, סגול. היכן שהוא בשלדת הזנב של המוח, מוטלת לה מחשבה דוקרנית על פיוז, שלא מניחה לי להירדם. ברור לי שלהירדם, לא בא בחשבון עכשיו. אני מעבד נתונים ומקבל ניסוח מדויק יותר, מחשבה על תקלה חשמלית כרונית שמייצרת פיוזים שרופים באופנוע.
במבט נוסף ומקרוב יותר מתקבל הניסוח הסופי של הבעיה – בעיה במשוש חיי המוטוריים שלא הצלחתי לפתור.

באותו יום, כמה שעות מוקדם יותר, חזרתי מחלק נוסף במסע הלא נגמר אחר העונג הבא. הקרנף, הנשיא ועבדכם רדפו אחרי השקיעה במורדות רמת הגולן, קינחו בתופינים ורקיקים אצל ניצה ומשה, ומדושנים סבו על צמיגיהם לאחור. בעת המנהלתית למרכז, אני מזהה שהאור הראשי של האופנוע אינו פועל סדירות. בהמשך הדרך, האור כבה סופית, ועל כביש החוף הקרנף מסייע לי לאתר פיוז מותך וקופסת פיוזים אומללה שעברה התעללות ברורה. מהאופנוע עולה ריח שמזכיר אינתיפאדה. ריח הקנקל המותך שנוהגים בני ישמעאל לטפטף על ברכי נחקרים עולה באוויר… בסיוע אורותיו של הקרנף מבוצע ניתוח מעקפים מאולתר. עוד שני פיוזים מכלים את חייהם במה שנותר מהדרך הביתה, ואני נוחת בשלום.

בבית אני נובר בקרביה הסבוכים של מערכת החשמל. שמתם לב פעם שמערכת חשמל של אופנוע הוא הדבר הכי צבעוני שקיים בו? קקופוניה של כתום וירוק, שחור, חום, אדום, כחול ומה לא…

את שורש הקצר אני לא מצליח לאתר. מהצד השני של הקו מייעצים לי המומחים להניח לאופנוע לנפשו. עזוב את זה, אין לך את סביבת העבודה והידע לפתור את זה. אבל אני ממשיך. בשלב הזה אני כבר לא רואה דבר למעט חווטים, חווטים וחווטים. כאילו מרחוק, ומאד עמום מגיע אלי קולה של גברת ג'נגו. "סליחה אתה מוכן אולי להתייחס אלינו קצת היום? מילא הילדים שלך ואני, אבל יש לנו אורחים בבית!!". האמת ששמתי לב שהם נכנסו, ונדמה לי שאפילו הרמתי את הראש מהאופנוע להפטיר "אהלן".
אני עוזב את הצבת, ונכנס אל הבית. בשמונה עשרה שניות אני משכנע את החבר לצאת החוצה להפסקת סיגריה, ולתת לנשים ולילדים קצת זמן לעצמם… במקביל אני מסביר לו איך אני אוהב את הקפה שלי. הוא מביא לי אותו החוצה, יושב נינוח לידי ומעשן, בעוד אני שוב תוחב את ראשי לאזורים האינטימיים ביותר של האופנוע.

סססאאמממקקק , בהתחלה לא היה לי אור קדמי עכשיו כבר בכלל אין חשמל. הנזק הראשון שגרמתי כמעט וגורם לקול ההיגיון לחדור מבעד למעטה הכבד של עקשנות אינפנטילית. אבל רק כמעט. אני מחליט להזיז את האופנוע למקום אחר, כדי לשפר גישה. ידי הענוגות לופתות את הקליפאונים ומושכות אותו לאחור, קול פצפוץ מפלח את הדממה.
מנעול הדיסק ששכחתי, ריסק באדישות את הכנף הקדמית.

נזק מספר שניים.

כמי שניעור מהפנוט ממושך אני בוהה באופנוע.
די!
לאחר שסגרתי את מה שנשאר מהאופנוע, אני אוסף את הכלים ונכנס אל הבית.
"באמת יפה שהצטרפת אלינו", אומרת גברת ג'נגו.
הילדים של החברים מסתכלים עלי במבט מפוחד ותוהים מי זה הדוד הזה שיושב ושותק בצד, בפנים קודרות וידיים מזוהמות.
"אני צריך לעשות טלפון לעבודה" אני נוהם, יוצא מהסלון ומתקשר לא.א. האיום, על תקן הפיה הטובה.
הוא באמת מבין לנפשי ומנסה לנחם אותי. "מה העניין?" הוא אומר, "השבוע נטפל בזה, אל תדאג, הרי אתה בכלל לא רוכב על האופנוע במהלך השבוע".

" אבל תבין", אני חנוק מדמעות, "איך אני אישן בלילה כשאני יודע שהוא מתחת לכיסוי ויש שם בעיה לא פתורה?!?"
בעיני רוחי אני רואה איך הוא מתייצב אצלי באישון לילה ובמחי יד משיב את המצב לקדמותו. "הייתי בא – הוא חש את מחשבותיי – אבל זה יהיה אלתור ולא תיקון רציני, אופנועים הם מכונות רגישות, חבל שהפתרון יהיה זמני."
הוא צודק, אלא מה, רק שעכשיו אני כבר בוכה בקול.
"מה אתה חושב, שרק אתה כזה? כולנו אותו דבר" – הוא מנחם בנחמת שוטים…

ברור לי שאם אני לא מצליח להירדם בזמן הקרוב , אני מתחיל את השבוע ברגל שמאל.

איך זה שכשהילד שלך קצת מצונן, אתה מחכה יום יומיים לפני שתיקח אותו לרופא? אתה עצמך מושך כאב שיניים כבר חצי שנה ולא התפנית לגשת לרופא, אבל תקלה זוטא באופנוע גורמת לך להתעסק בה בכפייתיות, ומדירה שינה מעיניך?
כנראה שחלק מאתנו שבוי בהנחה כי האופנוע חייב לתפקד בשלמות, ותמיד. אם אופנוענות היא סוג של דת, הרי שהאופנוע הוא האמצעי לקיום הפולחן. כלי קדושה או בעצם מקדש נייד, שהרי מדובר בדת הסוגדת לתנועה. כלי פולחן מחויב בשלמות תפקוד מעצם מהותו, וזו בדיוק רמת הצפיות שלנו ממנו.
אבל גישתנו הרגשנית/ רומנטיקנית לאופנוע, מתרסקת במבחן המציאות. סך הכל מדובר במכונה יציר ידי אדם, וככזו מועדת לתקלות לעיתים.
ואז בצוק העיתים, אנו חווים את התוגה המוטורית הקיומית הסיזיפית – הרי מכונות ימשיכו לייצר תקלות לנצח…
כמה פעמים ניסיתם לשכנע את עצמכם, שבסך הכל מדובר בגוש ברזל, פלסטיק וגומי, ואז חשתם שאתם חוטאים לו וגם לכם כי את התחושה שהוא מעניק לכם אי אפשר למדוד במשקלות ומידות?
כנראה שנגזר עלינו, מאמיני הדת המוטורית, אדוקים יותר או פחות, להתמודד לעיתים עם התוגה הקיומית הכרוכה בסגידה לעגל הזהב הנקרא אופנוע.