תולדות הפיירינג

זה נראה כאילו הוא היה שם מההתחלה, תמיד. כמעט אי אפשר לחשוב על אופנוע בלעדיו, אבל את האמת, הפיירינג נכנס לחיינו במלוא המרץ רק בשנות השמונים עם הופעתם של אופנועי הספורט המודרניים. אבל בואו לא נקדים את המאוחר.

במרוצי הגרנד-פרי בשנות החמישים נאבקו הסינגלים של נורטון וגוצי במרובעי הצילינדרים של ג'ילרה ו-MV ולכן, על מנת להתמודד מול כוח המנוע העדיף של מרובי הצילינדרים, פיתחו יצרנים כמו גוצי ו-NSU פיירינגים שלמים המכסים את את כל האופנוע שזכו לכינוי הנלעג DUSTBIN שמשמעו 'פח אשפה' כי זה נראה כאילו לקחו פח אשפה ודחפו לאופנוע מקדימה. כל זה לא הפריע לגוצי לדוגמה שזכו בחמש אליפויות עולם רצופות בשנים 1953-57 בקטגוריית ה-350 סמ"ק, כנגד האופוזיציה מרובת הצילינדרים עם אופנוע בעל מנוע סינגל המוציא 45 כ"ס בגלגל ואשר בזכות הפיירינג הגיע ל-224 קמ"ש.

גוצי ונ.ס.או "פח אשפה"

הדבר כמובן לא נעלם מעיני היצרנים ובקיץ 1956, המהנדס הראשי של… רויאל-אנפילד, טוני ווילסון-ג'ונס, שיתף פעולה עם המעצב לאורי וואטס בעיצוב פיירינג שיעזור להפוך אופנוע סטנדרטי לכזה אשר יהיה גם מהיר יותר וגם חסכוני יותר בדלק, והכל בזכות הורדת החיכוך עם האוויר. וואטס תיכנן פיירינג מלא בסגנון אופנועי ה-GP של אותה תקופה אשר מכסה את כל הגלגל הקדמי וגם האחורי, ובנה מודל מחימר שעל פיו העורך של 'בריטיש פלסטיק מגזין' בנה פיירינג מפיברגלס. את הפיירינג התקינו על לא פחות ולא יותר מאשר על אנפילד בולט 350 בן חמש שנים, כן כן אותו אחד שמוכר לכם מהודו.

האופנוע נלקח למסלול באוקטובר 1956 לניסויי מהירות וביצועים. מהירותו המירבית של האופנוע עטוי הפיירינג עמדה על 115 קמ"ש לעומת 104 ללא הפיירינג. בניסוי צריכת דלק במהירות של 50 קמ"ש, צריכת הדלק לאופנוע עם הפיירינג עמדה על 50 ק"מ לליטר לעומת 40 ק"מ לליטר עבור האופנוע ללא הפיירינג. גם יושב הראש של החברה פרנק ווקר-סמית ניסה את האופנוע וחזר מבסוט מהרכיבה ובעיקר התרשם מחוסר המאמץ של האופנוע לשייט במהירות גבוהה בזכות הפיירינג. למרות היתרונות החליט סמית שהעיצוב רדיקלי מדי לקהל הרחב וכמובן חשש גם מההגבלה על סיבוב הכידון בגלל הפיירינג, ולכן החליט להקים צוות פיתוח שיציע משהו שמרני יותר אבל עדיין ישמור על היתרונות האווירודינמיים של הפיירינג.

אנפילד אבטיפוס פיירינג מלא

בסוף 1958 הציעה רויאל-אנפילד את הפיירינג הסדרתי הראשון לכל אופנועי החברה בתערוכת האופנועים ארל'ס קורט. הפיירינג, נקרא 'פיירינג דולפין' בזכות האף הבולט קדימה שמכסה את הפנס. הדגם הראשון שהוצע עם הפיירינג הזה היה הקליפר, אופנוע בנפח 250 סמ"ק שיצא לשוק ב-1953 והיה לאופנוע הבריטי הראשון שהתבסס על תכנון חדש שנעשה אחרי מלחמת העולם השניה. הקליפר הפיק כ-13 כ"ס סוס ובזכות הפיירינג הגיע למהירות של 112 קמ"ש. היו כמובן המבקרים שטענו שהפיירינג מפריע לבצע טיפולים באופנוע, ממש כמו היום, למרות שרוב המנוע והגיר היו חשופים ונגישים ללא הפרעה. רויאל אנפילד המשיכו להציע את דגמיהם עם הפיירינג עד לסגירתה הסופית של החברה באנגליה ב-1970 (החברה ההודית ממשיכה בייצור רציף עד עצם היום הזה).

יחד עם סגירתה של רויאל-אנפילד נעלם גם הפיירינג מהשוק המסחרי למרות שעל מסלולי המירוצים הפיירינג היה חלק בלתי נפרד מהמשחק. ב-1974 חזר הפיירינג לשוק עם הופעת הדוקאטי 750SS. נכון שהיה זה רק חצי פיירינג אבל זו היתה הסנונית שבישרה את הבאות. ב-1976 הופיע הב.מ.וו R100RS אשר נחשב בעיני רבים כדגם הסדרתי הראשון בעולם שתוכנן ויוצר עם פיירינג אינטגרלי ולא כאופציה. ב.מ.וו הלכו רחוק עם הפיירינג ופנסי האיתות כמו גם הפנס הראשי היו חלק אינטגרלי מעיצובו. הפנס הראשי הגיע אפילו עם מפשירי אדים עליו.

 דוקאטי פאזו / ב.מ.וו R100RS

בתחילת שנות השמונים עוד הוצעו אופנועי הספורט היפניים של אותה תקופה עם פיירינג חרטום ורק בואו של הקוואסאקי GPZ900 נינג'ה והצגתו של הסוזוקי GSXR750 שנה אחר-כך שינו את פני התמונה מיפן ומאז כל אופנועי הספורט היפניים מגיעים עם פיירינג מלא או חלקי. ב-1986, הפתיעה דוקאטי עם הפאזו שהגיע עם פיירינג המכסה את כל האופנוע באופן זורם ורציף. מעצב האופנוע היה כמובן מסימו טמבוריני הגדול שעיצב אח"כ את ה-916 וה-MV אגוסטה F4. מכיוון שמנוע הדוקאטי היה מקורר אוויר, האתגר התיכנוני הגדול שעמד בפני טמבוריני היה כיצד לתעל את האוויר אל המנוע על מנת לקררו. באותה שנה הונדה הציגה את סדרת ה-CBR600F הוריקן שגם הוא הגיע, בדומה לפאזו, עם פיירינג המכסה את כל הגוף ומציג מראה נקי. בניגוד לפאזו האופנוע הזה של הונדה זכה להצלחה עצומה ומיד גרר את מתחריו היפניים להוציא דגמים דומים. כך נולדה לה קטגוריית ה-600 סמ"ק והתאדתה לה קטגוריית ה-550 ששלטה לפני כן. לנו הישראלים זכור ביותר הסוזוקי 600F שקיבל את הכינוי '600 עף' עקב נטייתו של הגלגל הקדמי בקוטר "16 לאבד מגע עם הכביש.

מאז ועד היום הפיירינג נמצא איתנו באופן כזה או אחר ותפס את חלקו גם בנישת התיור והאדוונצ'רים וכל זאת תודות ליצרנים בשנות החמישים שניסו לחפות על המחסור בכוחות סוס על המסלול באמצעים אחרים ולטוני ווילסון-ג'ונס המהנדס של רויאל אנפילד ששם לב לכך.