תעשה קפה!

מכל העשיה המבורכת שלו בפולגז ז"ל, אהב אבי פרידמן את טור העורך שלו יותר מכל, וכששאלתי אותו אם יש משהו מהחומרים ההם שנעלמו שאולי ירצה ששוב יראו אור בדו"גיגים, ענה מיד: "הטור על הקפה-רייסרס".

בפינה 'ממתק לשבת' שהיה פרידמן מפרסם כל יום שישי הוצגו אופנועים רבים שסדנאות שונות ברחבי העולם קיסטמו והפכו אותם לשונים ומיוחדים. חלק הארי מהם הפכו לאופנועים בסגנון קפה רייסרס שבאופן אישי היתה לאבי פינה חמה בלב אליהם. לא רק את איך שהם נראים הוא אהב, אלא גם את מה שעומד מאחוריהם, כי אם לזוז קצת הצידה ולהסתכל מרחוק, אז תחת המושג קפה-רייסרס יש יותר מהאופנועים עצמם. יש גם את האופנוענים שעלו ורכבו עליהם, יש תרבות שלמה, יש סגנון ודרך חיים שאינם עוד.

ויום אחד צצה פתאום בטוקבקים שאלה תמימה וישירה: "מישהו יכול להסביר לי לעזאזל מה זה קפה רייסר?"

אז הנה התשובה.

ינוקא.

*   *   *

רוק-אנד-רול

כל תופעה צריך להבין על רקע מה היא צומחת. התקופה שאנחנו מדברים עליה היא שנות ה-50 וה-60. מלחמת העולם היא זכרון מר שרוצים כבר לשכוח ומהר, והבייבי-בומרס הגיעו לגיל העשרה. המקום עליו אנחנו מדברים הוא בעיקר אנגליה. קפה-רייסרס גם צמחו ועלו באיטליה, גרמניה ובעוד מדינות באירופה, אבל סביבותיה של לונדון הן הטריטוריה שמעניינת אותנו. אנגליה בשני העשורים שלאחר המלחמה היא מקום שמשתקם והופך לתוסס ומלא מאד בחיים. קורים שם דברים.

נחזור לאופנועים. השוק מוצף בעיקר במיטב התוצרת הבריטית. אולי לקרוא לה 'מיטב' זה יומרני מדי, אבל זה מה שהיה אז. נורטון, ב.ס.א, טריומף ועוד כמה, הם המותגים החמים באותם הימים. אלא שאם היה לכם דם חם, התוצרת של אותם מפעלים לא בדיוק סיפקה את האספירציות הספורטיביות. פה ושם התגלגל חידוש של ממש אל הכביש, אבל התעשייה בכללותה קפאה על השמרים. הלך הרוח שאפיין את תעשיית האופנועים האנגלית היה של תה-מנחה שנלגם ברגיעה על-ידי ג'נטלמנים בריטיים בנעלי בית ליד האח, תוך כדי לעיסת רקיקי-ריבה. בשנות ה-70 המפעלים הללו ישלמו את המחיר ויפסידו את הכל ליפנים, אבל בינתיים, בהעדר תחרות, השוק סתם כולו מנמנם. זה מה יש.

מי שלא חורפ הם הרוכבים הצעירים שמחפשים קצת יותר אקשן בחיים ממה שיודע לספק טריומף מטרטר. ברקע מוזיקת רוק-אנד-רול. הז'אנר המוזיקלי החדש הזה שמתנגן בבתי קפה על-ידי ג'וק-בוקסס (ולא מושמע עדיין ברדיו) שזור עמוק מאד בתרבות הקפה-רייסרס. רגע, תיכף ניגע בזה. מוזיקה היא אלמנט מאד מרכזי בסיפור שלנו.

אותם צעירים בריטים צמאי מהירות מחפשים ביטויים של אינדיבידואליות ועצמאות ומוצאים אותן, כמה לא מפתיע, על אופנועים. אלו אמנם כלים עצלים שבנויים להיות כלי תחבורה תכליתיים ולא שום דבר מעבר, אבל בהעדר אלטרנטיבה – צעירי לונדון בוחרים בהם כנקודת הפתיחה.

עצמו את העיניים ודמיינו את הסיטואציה: עשרות ומאות צעירים נפגשים בערבים בבתי קפה בדרכים כדי להכניס מטבע במכונת התקליטים האוטומטית ולהשמיע עוד שיר. שתייה מכל הסוגים זורמת כמו מים. הבחורות בשמלות שהולכות ומתקצרות (עוד מעט תפציע המצאת המאה: שמלת המיני) והבחורים במעילי עור כהים ועבים. האווירה מצוינת והשמחה רבה, רק שבחוץ לא חונים אופנועי ספורט מודרניים אלא כלים שתכנונם הוא עוד מלפני המלחמה.

רקורד-רייסינג

איפשהו באמצע שנות ה-50 נולדה תרבות הקפה-רייסרס. לגבי הקפה אתם בוודאי מבינים, אבל מאיפה הרייסרס? ובכן, גם זה פשוט. החבורות הללו אהבו לצאת לרייסים בין בתי קפה. מי הכי מהיר ועושה עיקוף שנקבע מראש בזמן הקצר ביותר. האגדה מספרת שנהגי משאיות, שנהגו לרבוץ לאחר שעות העבודה במקומות הללו, זלזלו באותם צעירים ואהבו להקניט אותם. אחרי כל מרוץ כזה כשהחברה היו חוזרים ממנו מתנשמים ומתנשפים, היו קוראים לעברם קריאות כמו: "אתם לא רייסרים אמיתיים, אתה רק קפה-רייסרים". והביטוי דבק והפך למונח ולתרבות שלמה בפני עצמה.

העסק המוזר הזה רק הלך והשתכלל: בלונדון המשתקמת של אחרי המלחמה הבריטים בונים רשת של כבישים מהירים ומחלפים. תופעה שהפכה לשכיחה יותר ויותר היה ה-Record Racing. לא מדובר ברקורד מלשון שיא אלא בפירוש המוזיקלי של המילה: תקליט. וכאן מגיע גם החיבור המושלם למוזיקת הרוק-אנד-רול: מכניסים מטבע, התקליט נופל למקום והשיר מתחיל לנגן. קופצים החוצה ועולים על האופנועים ויוצאים לנקודה מסוימת שנקבעת מראש, מקיפים אותה וחוזרים בדהרה חזרה לבית הקפה. הגעתם לפני שהשיר נגמר? שיחקתם אותה, אתה קפה-רייסרים אמיתיים.

אם אין אני לי – מי לי

הענתיקות הדו-גלגליות לא התאימו לשום דבר ממשימות המרוץ הללו וכאן התחיל גל גדול של שינויים ושיפורים. קודם כל היה צריך לשפר את המנועים ולעזאזל האמינות. נקודת היעד הסתכמה בביטוי האנגלי השגור – To do the ton, שמשמעותו לעבור את ה-100 מייל לשעה. כדי להשיג את היעד הורד מהאופנועים כל פריט שלא היה הכרחי לגמרי. מכאן המינימליזם שכל-כך מאפיין את הקפה-רייסרס.

אחרי סחיטת הסוסים מהמנוע והורדת המשקל מהאופנוע הגיע גם עניין התנהגות הכביש. כאן זה כבר היה מסובך יותר. השלדות היו איומות והמתלים זוועתיים, ולהיפך. מה שכן היה אפשר לעשות זה לשפר בצורה פשוטה יחסית את תנוחת הרכיבה. הכידון הזקוף הומר בקליפ-אונים נמוכים שהורידו את  הרוכב נמוך קדימה והעבירו משקל אל הגלגל הקדמי. הישבן היה זקוק לתמיכה ולכן המושב הכפול הוחלף במושב-וחצי, אביו הקדמון של הסינגל-סיט המודרני. הרגליות הוסטו לאחור כדי לעזור לרוכב בתנוחת השכיבה על מיכל הדלק (שגם הוא עם השנים הלך והתארך מעט). לפעמים גם הולבש פיריינג חזית קטן כדי להלחם ברוח. חברו את כל אלו וקיבלתם את המראה הטיפוסי של הקפה רייסר.

מתוך כל ההסבות והשיפורים נולדו גם סדנאות מקצועיות למהדרין. אחת השאלות השכיחות הייתה אם להסב לקפה-רייסר טריומף או נורטון. לראשון היה את המנוע ואילו לשני היה את השלדה (שלדת ה-Featherbed הסופר-חדשנית לתקופה של נורטון). התשובה לא אחרה לבוא: המנוע של הטריומף נשתל בשלדת הנורטון. הרך הנולד קיבל את הכינוי הסקסי ורב המשמעות Triton (חיבור של טריומף + נורטון) ואת הביצועים שהוא דפק ברייסים בין ה-Ace Café שישב במיקום מצוין על הכביש הטבעתי הצפוני, והיה אחד ממקומות המפגש הפופולאריים ביותר, וצומת Hanger Lane, אף אחד לא יכול היה לחקות.

משטרת חוסר אונים

כמו שאתם מתאים לעצמכם, הדהרות הללו במהירויות שנושקות ל-160 קמ"ש בין בתי הקפה לא היו הדבר הכי חוקי שבעולם. מערכת יחסים 'אוהבת' במיוחד החלה בין חבורות הקפה-רייסרס לבין המשטרה. גם כאן בוצע חיבור זהותי עם מוזיקה והכינוי שדבק באותם רוכבים היה ה-רוקרס (Rockers). העיתונות חגגה על כל תאונה (וכאלו לא חסרו), וסיפורי הקרבות רק הלכו והשתבחו. תדמית האופנענות עניינה לאותם צעירים ת'ישבן, וברקע, במקביל לפיתוח תשתית הכבישים נחקקו גם חוקים והגבלות.

אבל המשטרה הייתה די חסרת אונים. רוב רכבי השיטור היו מתוצרת בריטית שזה אומר שהם היו המקבילים ה-4 גלגליים למה שתעשיית האופנועים ייצרה: עגלות עם מנוע. גם מערכות אלחוט חסרו ברובם וחוץ מפשיטות מזדמנות, מארבים ומחסומים, לא היה לה הרבה מה לעשות והחגיגות נמשכו.

סופה של התקופה ההיא של הקפה-רייסרס הגיע לקראת סוף שנות ה-60 ותחילת ה-70. קרו אז שני דברים. קודם כל תעשיית האופנועים האנגלית פשטה סופית את הרגל. האופנועים היפנים ובראשם ה-CB750 נחתו באנגליה והביאו רמה אחרת של ביצועים, התנהגות כביש ואחיזה. שום אילתור על בסיס אנגלי כושל לא היה יכול להם.

הדבר השני קרה במסלולי המרוצים. אופנועי הגרנד-פרי כבר לא נראו כמו כלים רגילים שקיבלו משקף קטן וקליפ-און, הם כבר עברו כמה וכמה שלבים באבולוציה, התקדמו כמה דורות קדימה וקיבלו פיירינג מלא. הקפה-רייסרים כבר לא דמו להם, הגיע הזמן להתקדם הלאה. כשזה מגיע בד-בבד עם קריסת תעשיית האופנועים הבריטית ומבול של אופנועים יפנים נפלאים, התופעות הללו מתדלקות אחת את השנייה.

הטריטונים למיניהם נמכרים בזול וצעירי הרוק-אנד-רול, שעכשיו התחילו גם לשמוע ביטלס, בוחרים במרובעי צילינדרים יפנים שמגיעים מהמפעל עם שלדה ומתלים שעובדים לא רע, במחיר סביר מאד וללא נזילות שמן. מד המהירות שלהם חוצה בקלות את ה-100 מייל לשעה וממשיך הלאה אל ה-120. את מקומו של החיספוס שמאחורי הקפה-רייסר והרוק-אנד-רול מחליפים עכשיו אופנועים שמהר מאד יקבלו את הכינוי המחמיא-אבל-אולי-לא-כל-כך UJM (אופנוע יפני אוניברסלי) ומוזיקת פופ קלילה.

סוף דבר

בשנים האחרונות זוכים אותם קפה-רייסרס לעדנה. כמעט כל יצרן שמכבד את עצמו מוציא ואריאציה כזו או אחרת של אותם קפה רייסרס. יש בהם קסם, יש בהם יופי, והם הרבה יותר מרק אופנועים, הם קריצה לעידן שבו דברים נעשו אחרת. לא פוליטיקלי קורקט, לא מנומס ויותר שורשי ומחוספס.

זהו, לא סיפרתי על הכל (למשל על אופנת ה'מודס' שהייתה אנטי 'קפה-רייסרס') אבל אני מקווה שזה פחות או יותר עונה לשאלה.