תפוס אותי אם תצליח

בין השינויים שעוברת תעשיית האופנועים בעשורים האחרונים, ניתן לזהות שתי מגמות עיקריות: הראשונה היא ההתמודדות עם תקנות הרעש והזיהום המחמירות, והשנייה היא הידידותיות למשתמש. אם הראשונה מוכתבת מלמעלה על-ידי ארגונים וממשלות שאין להם עניין מיוחד באופנועים, אז השניה מגיעה מבפנים – כתוצאה מהדרישות המשתנות של קהל הרוכבים. האופנוען הממוצע של היום, כמו שהיה מאז ומתמיד, רוצה אופנוע חזק, מהיר ומלהיב במראהו. אלא שכעת, הוא רוצה לקבל את כל זה בתוך אריזה מודרנית ויעילה. האופנוע נתפס יותר כמוצר, שצריך לעמוד בסטנדרטים של נוחות, גימור, אמינות ושימושיות היישר מהמפעל, ופחות כצעצוע אהוב, שניתן לסלוח לו על פינות לא מגומרות.

כשמדובר ביצרנים, שההשקעה בנקודות האלה הייתה תמיד סימן ההיכר של התוצרת שלהם, השינוי כמעט ואינו מורגש, ונראה יותר כאבולוציה. הדור הבא דומה לדור שלפניו, ומעט טוב יותר. אבל אצל יצרנים שפנו לרוכבים אשר מוכנים לוותר על הפרמטרים האלה לטובת ייחודיות, ביצועים או עיצוב, השינוי בולט בהרבה.

דוקאטי זאת דוגמה בולטת ליצרן מהקטגוריה השניה. במשך שנים רבות, לכל הדגמים של דוקאטי היו סימני היכר מובהקים, שהבדילו בינם לבין תוצרת של יצרנים אחרים. הראשון הוא שלדת המשולשים שבולטת בצידי האופנוע, והשני הוא המנוע בעל המנגנון הדזמודרומי. הצליל הייחודי שהמנוע הזה מספק יחד עם אופן אספקת הכוח, והויברציות שהוא מייצר – כל אלה, הפכו מזמן למזוהים עם המותג.

יש לי אחד כזה משלי, מהדור קודם, ורציתי לבחון האם נציג של הדור החדש מצליח לשמור על האופי המשפחתי, למרות השינויים הטכנולוגיים שעבר. האם מונסטר מקורר נוזל ישמור על האופי המחוספס של קודמיו? מה עשו תקני היורו המחמירים לצליל הפליטה? האם אופנועי דוקאטי איבדו את אופיים, והפכו לחלק מעדר אופנועי הפוליטיקלי-קורקט שתופסים את רוב השוק, בעיקר בנפחי הביניים?

כדי לבדוק את הסוגיה הזו ביקשתי את המונסטר 821.

*   *   *

אני בוחר בנמל יפו כיעד ראשון רק כדי לסמן "וי" זריז על החלק העירוני. מעולם, על גבי שום אופנוע, כולל הדוקאטי הפרטי שלי, לא זכיתי לחוות כמות כזאת של תשומת לב מצד משתמשי הדרך האחרים. שליחים, נהגי מכוניות, הולכי רגל, אמהות עם ילדים – כולם זורקים מבט חטוף, עוצרים, מביטים שוב. המונסטר גורם לעוברי אורח לחייך, לסמן "תן גז", לנופף לשלום או לשאול "כמה עולה?". יש משהו כל-כך נכון בעיצוב של הדוקאטי. קשה לי להגיד שהוא יפה, אבל הוא מושך את העין, גם אם מדובר באנשים שאינם רוכבים בעצמם. מערכת הפליטה מייצרת צליל אותנטי לחלוטין – גרגור בס עמוק, שאגת קרב בפתיחת מצערת, ומדי פעם בקפייר בהאטה. הייתי בטוח שמדובר במערכת תחליפית, אך היבואן מתעקש שכך האופנוע מגיע מהמפעל.

ה-821 סביר מינוס בתנאי העיר. קל לחשוב על כלים שטובים ממנו בהרבה בטווח השימוש הזה. מגבלותיו העיקריות הן החום שנפלט מהמנוע ומטגן את הרוכב והצידוד המוגבל של הכידון, שמקשה על ההתפתלות בין רכבים עומדים בתוך תנועה צפופה. גם המתלים מרגישים נוקשים מידי לשימוש עירוני, ומתקשים לספק רמת חיים גבוהה לרוכב כשהאספלט הופך מחורץ או מלא בבורות. באופן מסורתי למותג, מקומו לא בתוך העיר. הגיע הזמן לסיים את הפרק העירוני, ולצאת לשטח הפתוח. 

עם העליה על נתיבי איילון המונסטר מפשיל שרוולים, חושף שיניים, ומתחיל לתת עבודה. יחסית לנייקד נעדר כל מיגון רוח, ניתן לשייט במהירויות גבוהות מאוד, כל עוד מתכנסים לתוך האופנוע, ועוברים לחצי שכיבה. ההיגוי מהיר, וקל מאוד להפוך את האופנוע מצד לצד. עם זאת, כל עוד האספלט באיכות סבירה, היציבות הכיוונית מעולה, ואין תחושה שהאופנוע מנסה לברוח מהקו. אבל הכיף הגדול ביותר הוא המנוע שמייצר דחף חזק כבר מסל"ד נמוך, ומביא אותו לגלגל האחורי בפעימות כוחניות. בשילוב עם הצליל של מערכת הפליטה, המונסטר מרגיש כמו נמר שטורף את קופסאות הפח שמזדחלות בכביש סביבו. סגירת גז – בקפייר – בחירת עמדה לעקיפה – גז – שאגה – דחף – המכונית הרחק מאחור… המשחק הזה ממכר. אני עובר למצב של חצי שכיבה, העכוז נתמך במדרגה שבקצה מושב הרוכב, צידי המגפיים צמודות לתושבות הרגליות כדי לייצר חיכוך מקסימלי, הברכיים נעוצות במיכל עד כאב, ואני נותן למספרים בשעון לרוץ. ראשי נקי ממחשבות, נשארות רק התחושות – התנגדות הכידון, רעם המנוע, הלחץ של המגף על הרגלית. דוקאטי האלה, מנסים לבנות נייקד – יוצא להם קפה רייסר…

אחרי איילון וכביש 5, אני מגיע לאיזור אריאל. שם אני יורד מהאופנוע מאושר אבל עם כאבים בברכיים – המחיר של נסיעה מהירה על נייקד שדורשת עבודת שרירים אינטנסיבית כדי להיצמד אליו. מנוחה קצרה, פירוק של כיסוי ה-One seat שמותקן על גבי המושב האחורי, מעלה מורכבת וחוזר לכבישים.

מסתבר שאפשר להרכיב עם המונסטר. עדיף שברת המזל תהיה בחורה חטובה, וכזאת שלא מתנגדת לקצת  אינטימיות עם הרוכב, כי האופנוע די צפוף לזוג. אם כל תנאי הסף מתקיימים, בהחלט ניתן להעביר שעה-שעה וחצי ברכיבה משותפת מהנה. ברכיבה ממושכת יותר, המושב הנוקשה יהפוך למטרד עבור המורכבת. אז, מגיע הזמן להוריד את המורכבת, להעמיד אותה בצידי הכביש עם מצלמה, ולהשתמש בצילומים כתירוץ כדי לתפור שוב ושוב את אותה פניה. בכל זאת, הרכבה פוגמת בהתנהגות הכביש, כמו בכל אופנוע קל מאוד ועם היגוי סופר-זריז. כדי לצמצם את ההשפעה על ההתנהגות של האופנוע, המורכב צריך לשבת נכון, ולפעול בשיתוף פעולה מושלם עם הרוכב.

בכבישים צדדים, המונסטר מנגן נפלא ובאופן שונה מאוד מהמקובל בנייקדים יפניים בינוניים. הוא לא מוכן לעשות את עבודתו של הרוכב במקומו, אלא מציע לו לקחת חלק במאמץ משותף. לכן, עבודת גז לא אחידה, העברת הילוך לא החלטית, פקודות היגוי תזזתיות – כל אלה, יענו בזלזול מצדו. המונסטר לא יהסס להראות לרוכב חסר ביטחון אצבע משולשת ולסרב פקודה. הוא יקפץ, יחבוט בשרשרת, ייצא מהקו. מצד שני, רכיבה החלטית ומדוייקת על המונסטר היא הנאה רצופה, כאילו שהאופנוע מחובר ישירות למוח, ורק מבקש עוד – עוד גז, עוד זווית הטיה, עוד היגוי. האופנוע חי, נושם ופועם תחת הרוכב. קולו עולה ויורד. מרגישים איך הצמיג הקדמי ננעץ באספלט בכניסה לפנייה, והאחורי ביציאה. ההיגוי מושלם בכביש מפותל. המונסטר משנה כיוון בדחיפה קלילה בכידון ועדיין שומר על יציבות ראויה בתוך ההטיה. המנוע, פרט להיותו נעים לאוזן ומווברץ בדיוק מספיק כדי להפגין נוכחות – מספק גם דחף שמאפשר לצאת מהפניות בסל"ד בינוני, מבלי למשוך את המנוע לשמיים, גם אם מדובר בפניה איטית בעליה. למקרה שהרוכב יטעה – עומדת לרשותו מערכת בלמים ממדרגה ראשונה, שמגובה ב-ABS ובבקרת החלקה. לא הרגשתי את המערכות האלה נכנסות לפעולה, וזאת כנראה עדות נוספת לרמת הרגש שהבלמים של המונסטר מספקים לרוכב. עבור רוכב שאינו מיומן ברכיבה על הקצה, נראה שהגבולות של המונסטר רחוקים כל כך, שהאופנוע תמיד יכול לתת עוד הטיה או לבלום חזק יותר. בהדרגה, נבנית תחושת אמון מדהימה, שלא משנה מה תזרוק על האופנוע – הוא יידע להתמודד עם זה בנונשלנטיות.

מה עוד? התפעול של הגיר מעט גס – ישנן העברות חלקות לגמרי, אך לפעמים, בקשה מנומסת מידי להעברת הילוך נתקלת בהתנגדות, ואז מתקבלת העברה לא נעימה עם חבטה. ככל שהרוכב החלטי יותר בתנועותיו, כך האופנוע שמח יותר לשתף איתו פעולה והתובענות הזאת, בעיניי הינה חלק מה-DNA של דוקאטי.

למערכת ניהול המנוע ישנן שלוש מפות שניתן לעבור בינן בלחיצת כפתור. מתוכן, ה-Sport אמורה להיות האלימה ביותר מבחינת תגובות מצערת, בעוד ש-Touring ו-Urban אמורות לספק תגובות לינאריות וחלקות יותר. רמת ההתערבות של מערכות הבטיחות גם היא משתנה בהתאם למפה. בפועל, בשני המצבים האחרונים הרגשתי שהמנוע חנוק בסל"ד נמוך, לרמה שדורשת מנה גדושה של גז ופתיחה זהירה של הקלאץ' כדי למנוע כיבוי מביך ביציאה מרמזור. רק מתוקף חובתי כבוחן השתמשתי במפות האלה אחוז מסויים מהזמן, וכל שאר הזמן ביליתי במפת ה-Sport, שבה התגובות חדות ומיידיות. אני אישית, הייתי מוותר על כל האלקטרוניקה הזאת, כי המכאניקה טובה ומושחזת מספיק כדי להתמודד עם כוח המנוע בביטחון מלא. מצד שני, רוכבים עם ניסיון מועט לבטח יעריכו את רשת הביטחון המקיפה שהמונסטר הזה מספק.

*   *   *

יום שבת, 3 אחר הצהריים. אני והמונסטר עוצרים אחרי קרוב ל-300 ק"מ של רכיבה בתחנת הדלק שבכניסה למעלה אפריים. המונסטר עומד על הרגלית, צמא לדלק, ואני יושב יחף על המדרכה, אינני מסוגל לבלות אפילו עוד דקה במגפיים. ידעתי שלא מדובר באופנוע טורינג מענג, אבל בכל זאת – לא ציפיתי לסיים את הרכיבה הזאת עם כאבי ברכיים. ועדיין, אני מסתכל על האופנוע האדום המאובק, ומחייך אליו בחיבה. עכשיו, אני בטוח שאני יכול לענות על השאלה שהטרידה אותי.

המונסטר 821 הוא אופנוע קשוח ותובעני. מי שנדלק על השם דוקאטי ומחפש משהו שימושי או נוח במיוחד, לא פה ימצא את מבוקשו. בכלל, מי שמחפש את הצדדים האלה דווקא, כנראה שמראש לא ישקול את קנייתו. ב-DNA הדוקאטיסטי שלו טמון פוטנציאל שכדי להביא אותו לידי ביטוי הרוכב צריך לעבוד, להשתפר ולאלף את האופנוע – ובעיניי, זאת מהות האופי של דוקאטי. כן, האופי הזה עטוף בחבילה רכה ומעודנת מבעבר, ומגיע עם רשת ביטחון שתתרום להרגשה טובה אצל רוכבים לא מיומנים, אבל שלא תיטעו –  היופי במכונה הזאת בעיניי, טמון דווקא בכך שהיא לא מושלמת. מכונה שצריך לאלף, מכונה שלא רק משרתת את הרוכב, אלא גם באה אליו בדרישות ומתגמלת אותו אם הוא מצליח לכבוש אותה.

צילומים ועריכה: שירי רייזברג