"תקופת הכופר"

האם יש מצב שנמצא בארץ אופנוע אחד או יותר שהוא הארלי דוידסון 2 פעימות המיועד לשטח?

לא בטוח שנשתמרו אבל כן בטוח שהגיעו לכאן אופנועים כאלו ואפילו בנפח 350 סמ"ק, ואופנועי שטח 2 פעימות בנפח כזה לא אמורים לצאת פראיירים בשום פרמטר של אספקת כח זמין בשטח.

מתי ואיך יצרו הארלי אופנועי שטח 2 פעימות?

להלן קיצור תולדות: בשנות ה-60 חשבו בקונצרן האמריקאי, ובצדק, שכדאי ורצוי שיהיה להם גם איזה מגוון קטן של אופנועים בסגמנט השטח. הנכון היה להתחיל מהתחלה ולפתח ליין עצמי. כך היה מצופה ממפעל שהוביל בראש מורם וביד רמה את האופנוענות באמריקה, אבל מישהו שם התעצל וחיפש קיצורי דרך, ואולי ההנהלה וקובעי המדיניות זלזלו בפלח שוק השטח הנשען על סמ"קים מועטים. התוצאה: החלטה להמשיך לרוץ קדימה עם ייצור הטווינים הרועדים ושמישהו אחר יבנה את היתושים הקטנים האלה.

בתחילת שנות ה-60 היה קונצרן הארלי דוידסון בשיא תפרחתו והוא פנה לחפש באירופה אופנוע שטח קטן. אירופה, ובמיוחד ספרד ואיטליה היו מלאות ביצרנים קטנים וזולים שפתחו קווי אספקה לתחבורה עממית בסיסית אחרי מלחמת העולם השניה. חיפשו אנשי הארלי ומצאו את "איירמאקי".

איירמאקי התחיל ב-1912 כמפעל מטוסים, "ארונאוטיקה מאקי" שהוקם ע"י ג'וליו מאקי ובתחילת שנות החמישים עבר לייצר אופנועים וקטנועים. עשור עיסקי צולע משהו עבר עליהם בייצור כלי תחבורה דו גלגליים בנפחים 125, 150, 175 ו-250. משאבים רבים והון אבוד הושקע בתחרות על שוק שנשלט ע"י וספה ולמברטה עד שמישהו הבין שם שחבל על הכסף והזמן, כדאי לוותר על פסי ההרכבה של הקטנועים, ועדיף להתמקד בייצור אופנועים.

בנקודה זו מצאו אותם הארלי דוידסון. מפעל קטן ורעוע עם יידע רב ופוטנציאל רכישה זול. הגבירים האמריקאים רכשו 50% מאיירמאקי והורו להם להטעין חלק מן הסחורה על האוניות לאמריקה, ולמתג אותם כהארלי דוידסון. האופנועים עברו שינויים והתאמה לשוק האמריקאי ובאירופה נמכרה התוצרת כאיירמאקי-הארלי-דוידסון.

הספרינט של איירמאקי-הארלי. לוק מגניב!

הוסכם ונחתם ויצאו לדרך. הארלי יפיפה וקישטה את עצמה באופנועי שטח קטנים וסקסיים בנפחי 175/250 סמ"ק. יפה, יפה מאד אפילו. לא עברו 10 שנים – עברו 9 – והארלי דוידסון חטפה את הסטירה המצלצלת שלה מהיצרנים היפנים. הופ, התהפכה הקערה, ופתאום הדוד מאמריקה שהיה לו ילד חצי חוקי באירופה, נהיה חלשלוש ומסכן. רגע לפני הקריסה, מישהו שם פרפר עם היד מחוץ למים וקונצרן AMF ששיווק לשוק האמריקאי כדורי ביליארד אמר לעצמו "יאללה, בואו נראה איך זה לעשות אופנועים…" שלח יד לטובע, וקיבל את השליטה על הארלי דוידסון, ובמחיר הנדוניה גם חצי בעלות על איירמאקי. עם האוכל בא התיאבון ו-AMF רכשו גם את החצי השני של מניות איירמאקי והוציאו את השם הזה סופית מתמונת היצרנים. כפועל יוצא שוב שינה העיצוב את פניו, והאופנועים שווקו כשעל מיכלי הדלק מופיע הכיתוב: AMF HARLEY DAVIDSON.

מסובך? אתם עוקבים? – חכו, לא נגמר, יש עוד פרק-שניים לסאגה. ממשיכים.

הדוד הארלי מאמריקה שנשען על קרובו החדש והעשיר, המשיך עם ההרפתקה הבינלאומית היקרה והמסובכת הזו עוד כארבע שנים ואז הבין שכל האופרציה הזו לא שווה לו יותר. אופנועי הוסקוורנה, סוזוקי והונדה, יעילים טובים וחזקים, כבשו את שוק השטח האמריקאי, כיפכפו את המכירות של הארלי-שטח, ושלחו אותם לחדרי הישיבות לעשות חשיבה מחדש. מה אנחנו צריכים את הדרעק הזה – היגגו שם במילווקי, ובשנת 1978 נמכרה חטיבת השטח האירופית של הארלי דוידסון לקג'יבה.

למשך כמה שנים, לא ממש ברור למה, אולי בשל סעיף כלשהו בהסכם, אולי בשל חוסר רצון לבלבל את הלקוחות והקהל, ואולי בשל היוקרה האמריקאית של הארלי, המשיכו בקג'יבה לייצר אופנועי שטח כשהכיתוב על מיכלי הדלק שוב משתנה והפעם כך: HD CAGIVA. למטה, על מכסה מסנן האויר הופיע גם הסמל של AMF. הקונה המאושר באיטליה כנראה הסתובב כטווס עם קג'יבה והצהיר בגאווה על בעלות מתוצרת הארלי דוידסון. סתם, תאמינו לי הכל סתם. רק המדבקות השתנו. למטה זה היה אותו איירמאקי הזקן והנחמד.

 

*   *   *

יש לי חבר, רמי סגל שמו, שבשנת 1982 נדלק על ימאהה RD350 המגניב שלא יובא כלל לארץ אבל כמה יחידות ממנו זלגו לכאן בצורה חוקית או שלא. לפיכך קם רמי ונסע לבלגיה לקנות לו ימאהה RD350 דו"פ ולהגשים חלום. הוא מצא אחד כזה בירר את המחיר ועשה לעצמו חשבון שיחד עם תשלום "הכופר" העיסקה מסתדרת לו.

באותם ימים, ראשית שנות ה-80, לא היה יבוא האופנועים לארצנו מוסדר כיאות ורוכבים שחפצו לייבא בעצמם כלי שאין פה, יכלו לעשות זאת על חשבונם כשלמחיר מצטרף תשלום לממשלה. בדיעבד, התקופה הזו שבה הותר ייבוא עצמי, נקראה בפי העם "תקופת הכופר". רמי יקירנו פתח את הארנק, פצח בהסדרי הרכישה, ובמקביל צלצל לאחיו להודיע לו שמצא את מושא תשוקתו. זעקות האח בטלפון החרישו את האפרכסת: "עצור! אל תעשה כלום! הכללים השתנו".

מסתבר ששוב הממזרים שינו את החוקים. אסור לייבא עוד כ-ל אופנוע שתחפוץ אלא רק מותג שיש לו פה יבואן. לימאהה לא היה יבואן כמובן ולפיכך הרכישה של ה-RD ירדה מעל הפרק מיניה וביה. תקופת הכופר נגמרה.

מה עושים?

כדי לא לחזור בידיים ריקות, נאלץ רמי להפוך את הראש ולבדוק באותה סוכנות בלגית אילו מותגים יש להם מתוך הרשימה שלהם יש יבואן בארץ: דוקאטי, מלגוטי, בנלי, דרבי, גרלי, ב.מ.וו, פוך, טומוס, ג'אוה, ג'ילרה, מונטסה, בולטקו, קג'יבה ויש מצב ששכחתי עוד אחד או שניים, אבל זו בגדול היתה הרשימה וכולה מורכבת מיצרנים אירופיים עד שהגיע הסוזוקי.

הביט רמי הנבוך כה וכה, עיין ברשימה שוב ושוב, ובחר: קג'יבה.

הארלי דוידסון 350 סמ"ק דו פעימתי.

והוא אפילו טוען שהיה לא רע בכלל.