תקלת לילה

מאת: אסי בצרי

לילה,

רוכב כמעט לבד בכבישים ריקים. האופנוע שלי כמעט נוסע מעצמו ומנחש את הדרך שהוא מכיר כל כך לבד.

רגע לפני היציאה מהרמזור קולט בצד שמאל מפלצת דו גלגלית תקועה. אני עוצר לידה ומציע עזרה. הבחור משיב,"תודה אחי, הזמנתי גרר, שמח שעצרת".

ממשיך בדרך ותוהה מה נסגר עם הבחור והמפלצת.

יומיים אחרי, שוב אותה השעה, 4 ק"מ לפניי רכב מהבהב בשול. חצי חיוך בפניי מהמיקריות, עוצר לידו ושואל אם צריך עזרה. הוא משיב תודה, הגרר בדרך, ומציע לי קפה בכל פעם שאעבור ליד מזנון הדרכים שלו.

שוב לילה. שוב חוזרים הביתה, הפעם אין אורות מהבהבים ואין כלי בעל שני גלגלים או יותר בדרך חוץ מהאורות שלי. עכשיו התור שלי הגיע. אף נהג או רוכב לא מאט אפילו, למרות שהייתה מעט מאד תנועה.

ברגע הזה עולה בראשי המחשבה, שלו היה מועדון אמיתי בארץ עבורנו הדו"גיסטים – ואני מדבר על אחד כזה שמאחד בו את כולם סטייל "Hells Angels" – כמה זה היה עוזר. אני יודע, "הסטיגמה" בעייתית, ובאמת שהבעיה איתם החלה בסוף שנות השבעים בכל מה שקשור לעסקיהם המפוקפקים, ובכל זאת – היה יכול להיות מעניין לו היה קיים מועדון כזה, ועוד יותר – לו הייתה קיימת אחווה אמיתית בין רוכבי הדו"ג.

בינתיים, התקלה הסתדרה ואני שוב בדרך, לבד רק אני עצמי ומחשבות על על אוטו פרידלי מייסד ההל'ס-אנג'לס ותוהה האם זאת הייתה הכוונה כשהחליט להקים ב-48' את המועדון.

48', אחלה לשנה להקים בה דברים…

תמונות: שאולי גדיש