10 מתוך 10

49 שנים חלפו מאז עלה האופנוע שבתמונות למסלול המרוצים, ועדיין היכולות שהוא הציג, מהממות: מקום ראשון ב-10 מרוצים מתוך 10 בעונת 1966 בקטגורית ה-250 סמ"ק, עם הרוכב האגדי מייק הילווד. ציון מושלם. מלבד תואר האליפות, זכתה הונדה באותה שנה גם באליפות היצרניות, הישג שעליו חזרה, יחד עם תואר אליפות להיילווד כמובן, גם בשנה שלאחר מכן ב-1967.

אבל מעבר לקו סיום המרוצים, בואו נדבר על מספרים כדי להבהיר את העניין:

250 סמ"ק, 6 צילינדרים, 65 כ"ס. משקלל כולל לכלי: 112 ק"ג. מהירות סופית: מעל 240 קמ"ש.

וזה אופנוע שנת 1966, כן?

זה השלב להפסקה, כי לא יכול להיות שתקראו את הנתונים הללו ותמשיכו להתאפק.

הסאונד שלו, גם היום אחרי כל כך הרבה שנים, הוא לא פחות ממפחיד. מזכיר את יללות מנועי הגראנד פרי המודרניים כשהם מטפסים אחוזי אמוק בסל"ד. ליחצו Play בוידאו המצורף, אך לא לפני שהגברתם את עוצמת הרמקולים. נמשיך אחרי הסרטון.

 

חייבים להיות טיפה טכניים כדי להעריך נכונה את גודל ההישג ההנדסי. להזכירכם, המנוע תוכנן ללא מחשבים, אפילו לא מיושנים שהתפרשו על פני חלל רב. כל כולו של המנוע תוכנן על שולחנות שרטוט ענקיים וחישובים מתמטיים של בני אנוש אמיתיים. כשהמנוע נבנה, כמעט כולו בעבודת יד, נעשתה מלאכת מחשבת בייצור עדין של חלקים קטנטנים – בדומה להרכבת שעון מסובך.

הונדה הצליחו לדחוס בין קורות השילדה הדקיקות והמיושנות, מנוע 250 סמ"ק עם 6 צילינדרים, ארבעה קאמשפטים ולא פחות מ-24 שסתומים – כל כך קטנים שאפשר להשוותם לגודל המחק בקצה עיפרון. מוזן על ידי שישה מאיידים (קרבורטורים) זעירים, טיפס המנוע ל-18,000 סל"ד וייצר כ-65 כ"ס. למנוע שודכה תיבה בת 7 הילוכים שדחפה את כל המסבך הזערורי הזה למהירות של מעל 240 קמ"ש.

גל הארכובה (הקראנק) הורכב מ-13 חלקים שונים, אף אחד מהם לא גדול מקוביית דומינו. נאמר על החלק הנ"ל שהיה כל כך עדין, עד שאדם יכול היה לגרום לו לעיוות קל רק בשימוש בכוח הזרוע. ולמרות שהיה כה עדין, בשיא הסל"ד הוא היה מבצע 333 סיבובים בשנייה (!). הדבר התאפשר רק בזכות תכנון עדין ובנייה עדינה עוד יותר – כזו שהייתה מוכרת אז רק בתחום בניית חלליות. לודביק סורצ'ין, שתכנן את החלק, אמר שהתכנון הזה והביצוע בפועל היה שווה ערך להצבת 13 כדורי ביליארד אחד על השני, מבלי שייפלו.

בהעדר גל תנופה או משקולות איזון מכל סוג שהוא, המנוע ידע לטפס לסל"ד אסטרונומי בנגיעה עדינה במצערת. סל"ד אדיר שכזה, יכול היה לרסק בקלילות את כל הקומפלקס של חלקי המנוע הפנימיים. לשם כך תוכנן גל הזיזים (חלול!), באופן שכל זוית פתיחת שסתומים לצילינדר חושבה כדי להיות שונה באופן משמעותי בין אחד לשני, הכל כדי לשמור על איזון מנוע מקסימלי. זויות גל הזיזים שנקבעו, השפיעו גם על סידור ואופן מעברי השמן בעבור כל אחד מהצילינדרים – חלק מהם, בקוטר של פחות מחצי מ"מ. איך הם עשו זאת בהעדר המיקרו רובוטים של עולם העיבוד השבבי שקיימים היום? כנראה שלא נדע לעולם.

התוצאה הסופית כאמור הייתה אז, כמו היום, לעדות מרשימה ביכולת תכנון וייצור ברמה הנדסית גבוהה במיוחד וחריגה. בטח ובטח כשזוכרים שהכל תוכנן ונבנה ללא עזרת מחשבים. במובנים רבים, הנתונים של האופנוע – מבחינת הספק/משקל, כמעט ולא נופלים מאופנועי קטגורית ה-Moto3 המודרנית.

ואנחנו מדברים על כמעט 50 שנות הבדל, כן?