הטעויות שרוכבי כביש עושים

ראיון רבזילה עם 2 מדריכי רכיבה מתקדמת. תרגום מאת: אלעד לוי
'בטוח' היא מילה גסה" אומר קן קונדון. "אף אחד לא עולה על אופנוע כדי להיות בטוח".

אמת בדבריו. אנשים רוכבים כי זה כיף. אין שום כיף בפציעות. אז איפה האיזון?

כאשר שני מדריכי רכיבה רבי וותק ובעלי טורים בשניים מעיתוני האופנועים האמריקאים הגדולים ביותר נפגשו לרכיבה משותפת לא מזמן, הטרדתי אותם בכמה שאלות על מה שהם למדו מללמד כישורי רכיבה כל השנים האלה.

הפעם, היה זה תורו של קונדון להיות המודרך באחד מסיורי הרכיבה המודרכים של טרואו. המודרכים רוכבים דרך רחובות העיר וכבישים בין עירוניים כשטרואו מדריך אותם באמצעות מכשירי קשר, לא רק מעריך את כישורי הרכיבה שלהם, אלא גם מציין נקודות התייחסות ורמזים לסכנות שהדרך עצמה מספקת, לפעמים כמה פעמים לאורך מרחק קצר יחסית: שלט עצור המציץ בינות לעצים, מרמז על צומת עיוור, או חצץ שנשפך על הכביש; הזוית של גג אסם מרמזת על מהלך הדרך מעבר לעליה עיוורת; התנועות הקופצניות של נהג רכב חסר סבלנות העומד לבצע מהלך מסוכן. אני יכול להעיד מנסיוני האישי שהשיעורים של טרואו העלו את רמת העירנות שלי בתור רוכב כביש לרמות אחרות לחלוטין. לאחר שבוע של רכיבות עשיתי סשן שאלות-תשובות קצר עם קרואו וקונדון.

רבזילה: מהם הטעויות הכי נפוצות שאתם רואים רוכבי כביש עושים? ומהו הערך המוסף החשוב ביותר שהמודרכים שלכם לוקחים מההדרכה?

טרואו: אני חושב שאלו הם שני שמות לאותו הדבר, באמת. פשוט ככל שזה נשמע, להרים את העיניים שלהם ולראות את כל התמונה זה משהו שחסר להרבה רוכבים וזה תמיד משהו שאנחנו מקבלים עליו משוב. המודרכים אומרים "ואוו, לעולם לא חשבתי על להסתכל כל כך קדימה". והחלק השני של זה, הוא לתת לזה משמעות. אני יכול "לקנות לעצמי" מרווח וזמן להתחיל לצפות לדברים בהם אני עלול להיתקל. פשוט ככל שזה נשמע, זה הופך לרגע של "אההה!" להרבה רוכבים.

קונדון : הוצאתי לי את המילים מהפה.

טרואו : למה אתה חושב שנדחפתי קודם?…

קונדון: זה הכל עניין של ראיה. אבל זה בעיקר עניין של על מה הם מסתכלים ואיך הם מסתכלים. להכליל ולהגיד "מבט הכי רחוק שאתה יכול לראות" זה חסר משמעות. מה שטרואו עושה הוא לתת להם דברים ספציפיים להסתכל עליהם. במסלול המרוצים זה אותו דבר. אני עובד עם רוכבים תחרותיים שהם הרבה יותר מהירים ממני. אני יכול לעשות אותם ליותר מהירים על ידי שימוש באותו קונספט. תמצא את נקודת הייחוס שלך. יופי. עכשיו איפה נקודת היחוס הבאה שלך? תנעל עליה הרבה לפני שאתה מגיע לנקודת הייחוס הקודמת שלך. העיניים שלך תמיד הולכות קדימה. ואז להעביר את זה לרוכב בכביש הציבורי. אנחנו נותנים להם את המשמעות.

מה המוטיבציה שלי לעשות את מה שאתה אומר? זה מאט את הנוף. זה נותן להם הרבה פחות רגעים של "אוי שיט", בגלל שזה כבר לא הפתעה. הם ראו את זה מגיע. אז אתה נותן להם את האסטרטגיה של לראות, ואז אתה מראה להם את מה הם צריכים לחפש, שזה בעצם החוזק של תוכנית "stayin' safe". אתה אומר להם איך להסתכל ואתה אומר להם על מה להסתכל.
זה ממזער את הפעמים שמצבים "מתגנבים" עליהם. כמעט לחלוטין.

טרואו : אתה יכול להגיע למצב שבו אתה אומר "אההה, הנה הסכנה הזאת שציפיתי לראות". אתה אומר לעצמך "יש הרבה תיבות דואר בדרך הזאת" ומעבר לרום הגבעה עומדת משאית דואר.

רבזילה: "stayin' safe" לימדה אותי ששילוב מיקום נכון בנתיב ביחד עם תצפית יעילה של 360 מעלות מובילה למטרה הזאת. שהיא "אין הפתעות" , אז בעצם כל התורה שלכם היא למנוע הפתעות, נכון?

טרואו: לכולם יש סיפור דרמטי על מה קרה לרוכב כזה או אחר ואיך הם נפצעו קשה או נהרגו. מה שאנחנו מנסים להשיג זה לגרום לכך שלרוכבים יהיו רק סיפורים משעממים. הם יכולים לספר סיפורים נהדרים על הטיולים שלהם ועל הכבישים שהיו בהם או על כל דבר אחר. אך כשזה מגיע לסיפורים הדרמטיים האלה על דברים נוראיים שקורים לרוכבים, אנחנו מספרים סיפורים משעממים. דברים כמו "הגעתי מעבר לרכס עיוור והייתה צומת ומכונית בדיוק יצאה מהצומת ועוד מכונית כבר הייתה באמצע הצומת…" "ואוו, ומה קרה?!" "ובכן… בגלל הרכס העיוור האטתי את המהירות שלי כך שהיה לי מספק זמן להימנע מהם. זה היה שום דבר…" זה סיפור משעמם. אנחנו אוהבים כאלה.

רבזילה: לארי גרודסקי, המייסד של "stayin' safe" אמר לי בפעם הראשונה שלקחתי את הקורס, שניתן למנוע את כל התאונות, וכמובן שבהתחלה ההצהרה הזאת נשמעה לי כהצהרה שמאוד קשה להגן עליה. לאחר שחשבתי על זה, הגעתי למסקנה שבעוד שאולי לא ניתן למנוע 100% מהתאונות האפשריות, זאת הגישה הנכונה שכל רוכב צריך לאמץ, כיוון שזה שם את האחריות על הרוכב לעשות כל שביכולתו להימנע מהמצבים האלה גם כשהם באשמתם החוקית של מישהו אחר.

טרואו: אולי לא 100% אבל זה בהחלט צפונה מ-98% ואף יותר. אני משאיר את האחוז הבודד הזה לצבי או לצירוף המקרים המוזר הזה שבו משהו נופל מבניין ישר על האופנוע שלך. בהרבה מהמקרים, האשמה החוקית מוטלת על כתפיו של מישהו אחר, אבל הרוכב יכל היה להימנע מהתאונה.

קונדון: זה הכל עניין של ניהול מרחב וזמן. כתבתי רשומת בלוג שנקראת "חמש הסיבות הנפוצות ביותר שבגללן רוכבי אופנועים מפשלים" ומספר 5 ברשומה הזאת הוא "חוסר הצלחה לחזות סכנה מראש". "כמעט-ים הם סימן לסכנה. אם יש לך הרבה "כמעט-ים כאלה, אתה עושה את זה לא נכון. כשאתה רוכב בתוך התנועה, המוכנות שלך צריכה להיות שם. אם אתה רק משייט לך בקלילות ולא סורק בצורה מכוונת, אתה יותר פגיע.

ויש עוד משהו. אנחנו חייבים למכור את ה"בטוח היא מילה גסה". אף אחד לא עולה על אופנוע כדי להיות בטוח. אז אנחנו מנסים לגרום להם להבין שעם זה מגיעה הנאה גדולה יותר. לא פחות. הספר שלי "riding in the zone" הוא בדיוק על הנקודה הזאת. להיות ב- zone זה לא רק הקטע של ההנאה, אלא להיות ממש בתוך ההוויה של להיות אופנוען. עם קצת זמן ומאמץ ולהיות יותר מכווני מטרה ברכיבה שלהם, זה משתפר. זה כמו הסלוגן של ה-MSF (ארגון הבטיחות הדו-גלגלית בארה"ב – א.ל): "ככל שאתה יודע יותר, אתה טוב יותר". נדוש ככל שאנשים חושבים שזה נשמע – זה נכון.

טרואו: העניין הוא להגביר את ההנאה של הרוכבים מהרכיבה שלהם. כאשר לארי גרודסקי ביקש ממני לקחת חלק ולעזור לו עם התוכנית של stayin safe, חשבתי לעצמי שהוא הולך להוציא את כל הכיף מהרכיבה, אלא שאז גיליתי שאני יכול למצות יותר את הרכיבה שלי.

רבזילה: השתתפתי במגוון הדרכות וכולן בעלות ערך רב. אבל מה שמפריד בין "stayin' safe" הוא על כישורים מנטליים ותצפית יעילה בסביבת הרחוב. הכשרות רכיבה במסלול, המועברות על ידי רוכבים תחרותיים מתמקדות בעיקר בכישורים רכיבה פיזיים וטכניקות.

טרואו: זה חשוב שיהיו לך את הכישורים להוציא את עצמך מצרות, אבל כל מה שאנחנו עושים זה בעצם להימנע מצרות מלכתחילה.

קונדון: אנחנו כן נלמד את הכישורים הפיזיים. איך לפנות בצורה ממש טובה זה משהו שאנחנו מתמקדים בו בימי אימונים במסלול. אנחנו יכולים להביא אנשים למצב שהם בטוחים בעצמם ומוכשרים בפניות ובלימות, אבל בכביש הציבורי המטרה היא לא להזדקק לכישורים העילאיים האלה. אם אתה מוצא שאתה זקוק להם בכביש הציבורי, אתה עושה את זה לא נכון. הרוכב הטוב ביותר הוא לא הרוכב שיכול להשתמש בכל כישורי הבלימה והפניה, אלא הרוכב שיש לו אותם, אך לא זקוק להם.

טרואו : מה שאתה לא יודע שאתה לא יודע זה מה שמכניס אותך לצרות. אז מה שאנחנו רואים שוב ושוב בתוכניות שלנו הם אנשים שמוטרדים מכך שהם לא יודעים מספיק. אנחנו אוהבים לעבוד עם אנשים שרוצים לשפר את הכישורים שלהם והם סקרנים באופן טבעי. השאלה היא איך אנחנו מגיעים לאנשים שבאמת זקוקים לזה?

קונדון: העניין הזה של לשכנע את המשוכנעים, הוא בעיה. אנחנו מוצאים את עצמנו, בתוכניות שלנו, עם רוכבים שכבר מוטרדים מהיכולת שלהם בתור רוכבים, אבל מה עם אלה שאמורים להיות מודאגים, אבל הם לא?

השתתפתי בפעילות מחוץ לבוסטון שהייתה עמוסה ברוכבים. אז הסתכלתי מסביב ואמרתי "לעזאזל, אני מכיר את כולכם". הייתי צריך לפרסם את זה בערב חולצה רטובה ובירות בחינם ואז הייתי מגיע לאנשים שבאמת זקוקים לזה. אחד המניעים שלי לעבור מעיתון "motorcycle consumer news" ל "motorcyclist" שהוא עיתון מודרני יותר היה שהוא נותן לי את ההזדמנות להגיע לאנשים שאינם חושבים בהכרח על בטיחות. יש לך רוכבים חדשים שהולכים לקורס של MSF ואז הם רוכבים תקופה מסויימת וחושבים שהם יודעים הכל. יש לך רוכבים שרוכבים הרבה זמן ויש להם הרבה "כמעטים" והם חושבים שזה נורמלי. ואז מגיעה הפציעה, והמשפחה אומרת להם שזה מסוכן מדי, הם מוכרים את האופנוע וזהו. או שאני קורא את הידיעה בחדשות וחושב לעצמי "יכלנו להציל את הרוכב הזה".

אחד הדברים שאני אומר הוא, שאתה אולי לא תרצה לחשוב על בטיחות. אתה רק רוצה לעלות על האופנוע שלך וליהנות. אבל מי יטפל בך אם תפצע? מי הולך לשים אותך בארון? יש לך ילדים? אם לא בשבילך, תעשה את זה בשביל המשפחה שלך.

* * *

* קונדון הינו הסופר של ספר העוסק ברכיבה מתקדמת "riding in the zone" והאדם מאחורי הטור "street savvy" בעיתון "motorcyclist" .
אריק טרואו כותב את הטור "riding well" במגזין "rider" והוא הבעלים של מרכז להכשרת רוכבים בשם "stayin' safe rider training" .
שניהם מדריכים כבר שנים: קונדון מספק הדרכה אישית, אחד על אחד, בכביש הציבורי ובמסלול, וטרואו בסיורי רכיבה מודרכים במסגרת בית הספר לרכיבה שלו. את הקורסים של שניהם לקחתי כבר בעבר, וגם כתבתי עליהם.

לאנס אוליבר

* נכתב במקור ע"י Lance Oliver עבור מגזין האופנועים Revzilla. כל הזכויות שמורות לכותב ולמגזין. המאמר תורגם ופורסם בתיאום ובאישור מגזיןRevzilla

לטור במקור