מסע בעקבות הרטרו (פרק 3)

מאת: שריאל אילון ("אופניק")

מסע בעקבות הרטרו פרק 1 / מסע בעקבות הרטרו פרק 2

הרטרו – קווים לדמותו 

המשותף לשני האופנועים הנ"ל, הגוצי והבימר עליהם דיברנו בפרקים הקודמים, היא השתייכותם לתחום הרטרו, כלומר שניהם מתבססים על אופנועים ישנים יותר של אותו היצרן, וכאמור, אותם אופנועים ישנים זכורים לי אישית מעברי (בגרסה כזו או אחרת), ומעוררים בי רגשות נוסטלגיים.

הרטרו – סיבת קיומו היא הנוסטלגיה. רצון לחזור למשהו אהוב ומוכר, שמעורר זכרונות ורגשות, כאלה שבדגם קונספט שנולד אתמול – מושחז ככל שיהיה – פשוט אין. לא צריך המון שנים כדי להרגיש נוסטלגיה לעבר, דור או שניים יספיקו. סביר להניח אם כך שסוג כלשהוא של רטרו תחבורתי קיים עוד מהמצאת הגלגל, מה גם שרוב ההיסטוריה הגישה הייתה שהעבר מהווה מודל לחיקוי ולמידה מכיוון שיש בו דברים שנבדקו והוכחו כמוצלחים. גם ברמה האישית נעים ומרגיע להשתמש בחפצים מוכרים ואהובים והרדיפה אחר החדש היא בעצמה תופעה אנושית חדשה יחסית. הדבר נכון במיוחד לתחום האופנועים שעובד על עולם רגשות והעדפות לאו דווקא רציונליות.

כשבאים לקנות אופנוע רטרו יתכן שמצפים – כפי שכבר נרמז במפרט של הגוצי – גם לאופנוע זול ופשוט לתחזוקה, הודות לפשטות ואמינות מיכנית, מלבד לערך הרטרו-שיק המוסף. אבל ה-R9T ממש לא כזה, ובכל זאת הוא נחשב רטרו. אם כן, יש ליצרנים שונים גישות שונות כדי לספק את הדרישה לרטרו, מה שיוצר מגוון רחב של אופנועים בעלי "דרגות רטרו" שונות. וכאן אנסה להציע באופן חופשי ולא מחייב אפשרויות לסיווגו.

נניח שהרטרו מתחלק כמו כל דבר בחיים לשלושה מרכיבים:

קודם כל – התבססות על דגם עבר ידוע ומוערך;

שנית – שימוש במכלול מיכני אופייני כמו תצורת מנוע שיתרום לאופי ולחווית הרכיבה;

ולבסוף – האלמנט הבולט לעיין, ציטוט עיצובי מלא או חלקי של דגם ספציפי או סגנון עבר אופייני.

שימוש בכל המרכיבים לפי הסדר יספק מוצר רטרו 'אמיתי' ונכון יותר מאשר שימוש חלקי כמו נניח רק בציטוט עיצובי תלוש.

אם נבחן את ה-R9T נגלה שהוא בהחלט מתבסס על דגם עבר מיתולוגי, משתמש בתצורת מנוע ואופן הנעה אופייניים לדגם, שגם מספקים חוויית רכיבה אותנטית, עיצוב שעושוה כבוד לדגם המקורי, ומעבר לכל אלו גם מציג מפרט טכני שלא היה מבייש אופנועים עכשוויים. לפיכך במקרה זה הייתי מכנה אותו "היפר-רטרו", היות ומדובר בדגם שעומד בזכות עצמו ומשופע בפרטים עדכניים שיקסמו לכל רוכב שיכול להרשותם לעצמו.

רכבים כמו החיפושית או הפיאט 500 החדשים מתבססים עיצובית על דגמי עבר מוערכים מבלי להשתמש בתצורה או בנפח מנוע מקורי, תוך שיפור משמעותי של ההספק הגודל והנוחות גם ביחס למתחרים עכשוויים, ולכן ניתן לכנותם "סופר רטרו" או "פאואר רטרו", לפי רמת הביצועים.

הגוצי V7 כמו ה-R9T עונה על שלושת המרכיבים של הרטרו, מספק מגוון אפשרויות עיצוב וקסטומיזציה, (לפחות בחו"ל) אך מבלי לנסות לשבור שיאי הספק ויוקרה. אופנוע פשוט ונגיש, מוצע כמעט בגרסתו המקורית עם אי אלו עדכונים במערכת הבלמים המתלים והצמיגים הנדרשים כדי לעמוד בתקנות העכשוויות. זהו פשוט אופנוע רטרו, כמו למשל הווספה החדשה של פיאג'ו.

הטיפול של פיאג'ו בווספה ראוי לציון בעיני משום שהם נתנו לקונה לבחור בעצמו עד כמה חשוב לו מקדם הסטייל לעומת הביצועים והנוחות. למי שחשובה יותר חווית הרכיבה עצמה יש את הבוורלי, מעין וספה עכשווית שמרגישים ברכיבה שנולדה בימינו אך אין אפשרות לטעות במקורות שלה.

הקונה יכול לבחור בווספה סופר רטרו (בוורלי) או וספה חדשה "מקורית" רטרו טהור. אך האם כלי כמו הרויאל אנפילד או אופנועי סירה סיניים המיוצרים כיום כמעט ללא שינוי מזה עשורים, גם הם נחשבים לרטרו? ומה לגבי דגמי הארלי דוידסון כאלה?

לדעתי אופנועים מיושנים המיוצרים ונקנים בהודו או סין, חסרים את הרלוונטיות למושג הרטרו. הם מיוצרים ונקנים עקב אילוצים פרקטיים ולא מבחירה רגשית, בעוד שאותו אנפילד שנרכש בישראל יכול להחשב לרטרו כפי שבוודאי גם ההארלי שהוא מותג שמבוסס כולו על תהילת העבר.

קטנוע כמו המיו של סאן יאנג שמחקה עיצובית את הווספה, גם אם באופן רופף ומספק מפרט עכשווי ומעודכן, יכול להקרא "רטרו-פופ", מונח שיכול להתאים גם לפיאט 500 ולווספה.

ציטוטים עיצוביים תלושים או קלושים כמו הגריל של הפיאסטה החדשה שכנראה מצטט את זה של האסטון מרטין, יכולים להקרא "סמי רטרו", ו"רטרו טראש" במקרה של קטנועים סיניים שהם חיקויי ווספה לא מוצלחים.

לסיכום, הרטרו אינו ערך מוחלט שניתן לכמת בדף הנתונים אלא נובע מהתחושות והרגשות הסובייקטיביים שעולים אצל הרוכב והצופה. כלומר מתוך השילוב של אדם ומכונה, ולכן נכון יותר יהיה לדבר על "מקדם רטרו" של אופנוע, ואז אופנוע אחד יכול להחשב כבעל דרגת רטרו שונה אצל רוכבים שונים.

ולסיום הנושא אני מרגיש חובה להתייחס לתחום האספנות שבו אנשים מחזיקים בחיים אם מתוך אילוץ כלכלי או מתוך בחירה והשקעה, כלי רכב בני שלושים שנה ויותר. בזואולוגיה יש מושג שנקרא "מאובנים חיים" שמתייחס למיני בע"ח בני מיליוני שנים ששרדו עד ימינו. כך גם יש מקום להוקיר ולהעריך את ההזדמנות לראות על הכביש מכוניות ואופנועים עתיקים שמאפשרים להבין מאיפה הגענו לאן שהגענו היום.

כמובן שכלי אספנות כזה שמטופח ע"י בעליו לפחות מבחינת הערך הרגשי הוא פסגת הרטרו גם אם לא יוצר מחדש במפעל. מכיוון שמדובר בכלים מפח וברזל שפלסטיק הוא מילה גסה עבורם אפשר לכנותם "הבי מטאל רטרו".

סופשבוע רגוע עם מוטו גוצי

קיבלתי את רכיבת ההתרשמות על ה-V7 דווקא באחד מהסופש"ים הגשומים ביותר. האופנוע נראה קטן יותר משציפיתי. אהבתי את הארגונומיה של קימורי מיכל הדלק הגדול (22 ליטר), שמלבד הלוק מאפשרים חביקה טובה עם נישות לברכיים. התנוחה זקופה ונוחה גם לגבוהים, אך לוח השעונים הקרוב והנמוך מוסיף לתחושה של אופנוע קטן, במיוחד למי שרגיל למשקף של קטנוע מול הפרצוף. הוא הרגיש לי קל וקטן גם מאותו V35.

ההתנעה מלווה בצליל מנוע רועם ובויברציות שלא זכורות לי מה-V35 או משום אופנוע אחר שהיה לי. הצליל הלא סדיר ענה לי מיד על השאלה אם מדובר בטווין מאוזן כמו ה-BMW (לא!). נשמע די  דומה להארלי. יצאתי לדרכי הבייתה מרחוב הסדנא בגשם זרזפות רק כדי להתקע אחרי מספר דקות כשאני מפסיד לגוצי במשחק הידוע 'מצא את הניוטרל', ויד שמאל עטויית הכפפה מפסידה לידית הקלאץ' במשחק "מצא את נקודת ההפרדה". מסתבר שידית הקלאץ' כוונה כך שהיא מפרידה רק במגע עם הכידון, מה שגרם לי כבוגר "אופנוען מאומן" נאמן למעוך לעצמי את האצבעות. יחד עם מראת צד שמוטה, ומשקף מהביל, הגעתי בקושי הבייתה, כשבדרך אני מפסיד גם במשחק "מצא את ההילוך ה-6", שאינו קיים.

הויברציות הנוכחות בסל"ד הנמוך שמטלטלות בעדינות לא בלתי נעימה את הישבן, נעלמות לגמרי בסל"ד השיוט, אם כי יש שלב מסויים בסל"ד שבו הן עוברות לידיות הכידון. יד שמאל הכואבת שהחזיקה את המצמד כל הדרך גרמה לי לוותר על סיבוב ספונטני בסופרלנד בראשון, ויאללה הבייתה. זה המקום להזכיר לכל מי שלוקח אופנוע חדש, שממש לא מומלץ לעשות זאת בגשם.

בהמשך היום, כשחזרתי לאופנוע בחניה מצאתי מעריץ אלמוני בוחן את האופנוע בעיון, ומתפלא שמדובר במודל 2016. הוא מבין שמדובר באופנוע קלאסי, ומתוודה שכבר צילם אותו והעלה תמונות לפייס. לא זכור לי שום קטע דומה עם אופנוע יפני…

בכל אופן בשבת למחרת מזג האויר התבהר, כיוונתי את הידיות והמראה, ושמח וטוב לב הנעתי ויצאתי לדרכי רק כדי לגלות שהמנוע המוזרק כבה אחרי כמה מטרים. הגוצי דורש חימום מנוע קר בעמידה ממש כמו אופנוע קרבורטורים ישן. רטרו עד הסוף. מה שגורם לי לחשוד שאולי מדובר בפיצ'ר מיוחד במחשב המנוע להדגשת חווית הרטרו. בקרוב כנראה יצטרכו הגוצים לוותר על קירור האויר, עידן הדו פעימתיים כבר עובר מהעולם, ולכל בר דעת ברור שלא רחוק היום ומנועי השריפה הפנימית כולם יוצאו מחוץ לחוק. גם האופנוענים השרוטים ביותר יאלצו לרכב על כלים חשמליים חרישיים, וניתן יהיה להוריד אפליקציות של רעש מנוע באוזניות הקסדה כמובן, ורק המטורפים בגוש עציון יתקינו לעצמם רמקול לא חוקי מאיביי, שישמיע "רעש של מנוע אמיתי" לסביבה נטולת המשטרה.

לשמחתי התברר שחימום המנוע והתחממות מזג האויר העלימו כליל את בעיות הקלאץ' והגיר שהוזכרו לעיל, ובקטע המינהלתי ברמזורים של ראשון המכוניות הממתינות התפצלו לצדדים כששמעו את רעמת ה'הארלי' מאחור. לא יודע אם התאכזבו לראות שזה רק גוצי קטן אבל בינתיים עברתי באמצע, ריספקט.

חשבתי שאין טעם לטרוח ולמצוא מוסיקה לכביש המהיר עקב רעש המנוע אך כאמור המנוע מרגיש יותר חלק ונעים בסל"ד שיוט, מה שרק מחזק את ההשערה שעניין הויברציות והצליל נובעים מהחלטה תיכנונית מודעת לתת לכלי אופי ונוכחות. אני אישית הייתי יכול להסתפק בקצת פחות רעידות, אני אוהב את המנוע שלי יותר חלק… אבל זה לחלוטין עניין של טעם וכנראה גם של הרגל, כלומר אפשר להתרגל.

לאחר פרק הכביש המהיר על 431 הבנתי שלמרות שה-V7 נע על אותה סקלת מהירות כמו הדאונטאון שלי, הוא עושה זאת בצורה שונה לגמרי, שלא לומר הפוכה. הכל בו מיועד לתת תחושה של אופנוע. התעסקות עם כלי, תפעול של מכונה בעלת דרישות ותגובות שבאות לייצר חוויית משתמש כזו שגורמת לך להנות ולזכור את הדרך, בעוד שקטנוע מיועד להביא אותך מנקודה A ל-B עם מינימום הפרעות או חוויות כלשהן. חייכתי לעצמי כשנזכרתי איך נהגתי לומר שהדאונטאון רועש ורועד כמו טרקטור. (בהשוואה לפיאג'ו בוורלי החרישי שקדם לו שהייתי מנסה להניע ברמזורים ללא צורך, כי היה נדמה לי שכבה).

ללא תכנון מוקדם הגלגלים נשאו אותי לכביש 44 בין צומת נחשון לצומת שמשון. שם כבר נשברתי ועשיתי כהמלצתו של מוטי קירשנבאום ז"ל ושמתי את WISH YOU של פינק פלויד באוזניות, שיחד עם הפיתולים המתונים והנוף היו שילוב מנצח… את אזור בית שמש נס הרים בואך עמק האלה טחנתי כמעט יומיומית בעברי האופנועי, והעלייה לנס הרים הבהירה לי שלא מדובר באופנוע ספורט, ושגם אני כבר מזמן לא רוכב ספורטיבי והאמת, זה הרגיש לגמרי בסדר.

עצרתי בברבהר בשעה שבה, כמו שזכרתי מפעם, כל האפנוענים כבר סיימו מזמן והתנדפו הבייתה, וגיליתי להפתעתי שאני מהמקדימים. חניתי לצד הארלי עם הכיתוב 'מילקה', וישבתי לדבר עם בעליו. השיחה אודות הגוצי עברה למחוזות הרטרו בכלל, והתארכה בכיוון ה-BMW והאוראל שנדונו ארוכות בפרק הקודם, עד שהרגשתי צורך להתנצל על העניין המיוחד שלי בתחום, כשאני מסביר שאני לא בקטע הזה בד"כ. שותפי לשיחה 'ניחם' אותי וטען שזה לגמרי מובן ואני פשוט מזדקן… למחלוקת ביננו האם האוראל יוצר רשמית עד שנת 60' כפי שטענתי, או מעבר לכך כפי שהוא טען, נדרשה התערבות של מומחה, והטלפון המתבקש לבני בייקר הכריע שאכן האוראלים החדשים ממשיכים להיבנות בבריטניה וארה"ב ביוזמות פרטיות אפילו בימינו, למרות שהמפעל הסובייטי כבר נסגר מזמן. לאחר הפסקה ארוכה ירדנו יחד לתדלוק בצומת האלה, כשאני מופתע ממאמציי להדביק את ההארלי עם הגלגל השמן, ומחליט לקרוא לזה יום, ולשים פעמי הביתה.

בקטע כביש מקורצף שעברתי הקדמי החליט לצאת בסמבה סוערת, והרעידות היו הרבה יותר חזקות מכל כלי אחר שהכרתי, מה שהביא אותי לתהות על בחירת מידת הגלגלים. הקדמי בקוטר "18 נבחר כמובן מתוך שיקול עיצובי כדי להדמות למקור ואכן זה נראה טוב, אם כי נראה לי שהייתי שמח לקבל מידות צמיגים יותר עכשוויות שגם נותנות אופציה רחבה יותר להחלפה. מעניין איך הוא היה נראה ומתנהג עם נניח 120/70-17, ו-150/55-17.

בצומת החוזרת לנס הרים עצרתי להתלבטות: אם אני מסיים וחוזר עכשיו, ההתרשמות שלי מה-V7 לא תהיה מדהימה. נחמד, אבל לא יכולתי לדעת אם זה בגללו או בגללי. הרי עברו כמה שנים טובות מאז שרכבתי כמו שצריך, והחלטתי לתת לגוצי הזדמנות נוספת להוכיח את עצמו, וטוב שכך עשיתי. מסתבר שעד עתה רק למדתי והתרגלתי לאופנוע, והורדתי מעצמי חלודה. עליתי שוב לנס הרים, והפעם עקפתי את הפחיות בעליה ללא שום עכבות בניגוד לסשן הראשון, ואז גם בדקתי את השפעת גל ההינע על ההיגוי. למעשה היא פחות מורגשת משציפיתי. ב-V35 כלל לא נתקלתי בתופעה משום שפניתי במהירות נמוכה, וכעת הבחנתי 'בנטייה שמאלנית' קלה, כלומר הפנייה שמאלה מרגישה חלקה וקלה יותר מפנייה ימינה, אך לא בצורה שהפריעה לי, וממילא האופנוע לא יועד להפלקות בשיקיינים.

החלטתי להמשיך ולרדת לצומת שמשון, למרות שזה קטע מאתגר שאני מעדיף בד"כ לרכב בעלייה. ביציאה מנס הרים להדסה הצלחתי לזנב בזוג ספורטיביים שעשו שם הלוך חזור. לא שאני או הגוצי הפכנו ספורטיביים פתאום, מן הסתם הם רכבו במוד מנהלתי, אבל חשתי במגמת שיפור וביטחון. זה הבהיר לי עד כמה רכיבת התרשמות קצרה של שעה שעתיים לרוכב שמגיע עם כלי משלו רק מצליחה לחשוף מה האופנוע לא, היות והוא מושווה ללא הרף למה שמוכר, וכדי להבין מה הוא כן יודע ויכול לעשות, צריך לפחות יום יומיים. בכניסה לקטעי הכביש הצרים והמפותלים העוברים בתוך צמחייה עבותה שעדיין אוגרת את הגשם מאתמול, הריח העז של רטיבות ואורנים זרק אותי בזכרון ליער השחור – גן עדן אופנועני בפני עצמו. קחו את אזור הרי ירושליים ותכפילו פי עשר. חבורות של אופנוענים רוכבים רגוע בנוף מדהים, בלי קשר לסוג האופנוע, טורינג או ספורטיבי, גישה שלשמחתי הולכת ונהיית מקובלת גם אצלנו. עם הנסיעה קלטתי לפתע שנכנסתי ל-zone, הקצב שלי התחבר לקצב האופנוע והפך לתדר משותף.

למחרת החזרתי אותו לעופר אבניר, שוב בגשם, כאשר לכל אורך הנסיעה אני מרגיש את תחושת החיבור לאופנוע. יכולתי בהחלט לדמיין עצמי ביום יום על הגוצי, נהנה מהווייב המיוחד שלו ומהנוכחות וההשפעה שלו על הסביבה.

חלק משמעותי בכך הוא המראה, שניתן לקסטם. לאחר עיון באתרים השונים כבר תפרתי לעצמי את השילוב המושלם. היבואן מציע את ה-V7 בכמה גרסאות מוגדרות מראש, וכדי לשנות חלקים כמו בולמים, מושב, כנפיים, או מיכל דלק מבריק, ניתן לרכוש אותם כתוספת אצל היבואן מה שיהיה זמין מיידית אך יותר יקר, או להזמין עצמאית מחו"ל.

לסיכום, כלי שאינו מושלם בשום דבר ספציפי, אבל טוב בהרבה דברים כמו שכל האופנועים היו פעם לפני שהתפצלו והתמקצעו, וגם זה סוד קסמו.