משחקי מזל

משחקי מזל 1

בתזמון נכון ובהתכווננות רבה יכול לוח שעונים דיגיטאלי לשמש במה למחזות נפלאים. מה שנדרש בסך הכל זה להיות מסור מאד למשחק, לשלוט בטכניקה הנכונה ולהיות מדויק. הנה, דוגמא ממש מהיום איך לעשות את זה נכון. תעקבו:

בשעה 1:10 דקות סיימתי לתדלק, איפסתי את מונה המרחק ויצאתי מהתחנה. פתחתי מצערת, ייצבתי את הסקאלה על 111 קמ"ש, וחיכיתי.

ידעתי למה לחכות כי בדקה הבאה התחוללו מולי במגרש הדיגיטאלי המאורעות המסעירים הבאים: שעון הזמן התקדם דקה קדימה וסימן 1:11 ושעון הקילומטראז' הראה 1.1 ק"מ, זה היה הבינגו, הבוננזה והאות לפרוץ החגיגות, התופים רעמו והחצוצרות תקעו כאשר כל שלושת השעונים ניגנו לי בהרמוניה את הסימפוניה הראשונה לספידומטר ותזמורת והראו רצפים אחידים של הספרה 1. למשך 100 מטרים שלמים לא העתקתי מבט מהדיגיטאציה המהפנטת ואפילו פלטתי צויחת "יש" קטנה ודבילית לתוך הקסדה הסגורה. אני אוהב להוריד את העיניים לשעון ולגלות קומבינציות מספריות שיש בהם מסר. מאמין גדול אנוכי בנומרולוגיה ואין לי ספק שיש לרמזים המספריים משמעות גלובאלית. משהו יקומי בטח מתרחש כרגע והעולם עוד לא יודע.

עוד אני שוגה בהגיגים הרמתי את העיניים והנה אגזוז שחור של משאית שקודם לא היתה שם. ברקס וניצלתי. דפקט. משהו יקומי… יה רייט.

אגב, יש גרסה יותר פשוטה למשחק הזה. לא צריך את כל הלוח שישתתף אלא רק מד המרחק. ברגע שהוא מראה 4 ספרות רצופות, למשל 222.2 ק"מ, לא מרימים את העיניים למאה המטר הבאים. יותר פשוט ומסוכן לא פחות. אל תנסו את זה בבית, רק בכביש.

נשמע לכם מטופש? – תרגיעו. יש לי סיפורים יותר אידיוטיים.

משחקי מזל 2

הדבר אירע בתקופה שבדקתי את יכולותיי המוגבלות בתחום הטריאל ותהיתי על קנקנם של האופנועים המינימליסטים האלה. קנקנם מסתבר לא מסובך להבנה ומתמצת ביכולת לעמוד על המקום בלי לזוז, מה שבעצם כידוע, נחשב ניגוד גמור לטבעו של כל אופנוע באשר הוא. טירונים בסקשן הזה משחתים זמן יקר להחריד בנסיונות לעמוד על אופנועים שלא נוסעים לשום מקום. זה הבסיס הסרטיפיקט והחלון לעולם הטריאל המופלא.

נאמן לרוח האימונים שכפיתי על עצמי הייתי מגיע עם אופנועי כביש לרמזורים אדומים ובודק את יכולתי לשרוד עד לירוק בלי להוריד רגל לכביש. זה עבד איכשהו כמה פעמים עד לאותו בוקר מר ונמהר שבחרתי לי צומת כלשהי בעמק חפר, ועמדתי שם עם קטנוע הסילברווינג הכבד, לא פחות ולא יותר, נועץ עיניים קדחתניות ברמזור, ומפמפם ביד ימין גזים קטנים לשמירת יציבות. מה שנעלם באותו רגע מעיני היה הנתון השולי שחול זיפזיף דק מפוזר למישעי על פני הכביש.

המעבר לעונה הירוקה מצא אותי פותח גז נדיב. המון גז. הרבה יותר מידי. האחורי המופתע אץ לעשות מלאכתו נאמנה לפקודת הווריאטור, וטאטא את החול ימינה ושמאלה. כלומר, הפוך: החול טאטא אותו ימינה ושמאלה. כשמצא לבסוף אחיזה והשתלב עם רצוני לעוף קדימה, התבצע המופע הפירוטכני המפורסם הידוע בספרות העברית בשם "היי-סייד". תוך רגע הייתי מרוח באמצע הצומת ברוב פאר והדר כשמכוניות אדישות מבצעות מעקפים מסביבי ונהגים מופתעים מציצים מטה מן החלונות הממוזגים. אגב, אף אחד לא עצר ויצא להתעניין מה אני עושה שם, כמה זמן אני מתכוון לדגום את האספלט, ואם יש לי תכניות כלשהן לקום משם בעתיד הקרוב. יש ירוק אז קודם כל עוברים ואחריהם המבול וינוקא. נבלות אדישות, יחריי-דין-אבוהום.

משחקי מזל 3

משחק ההימורים הגדול שכל אופנוען משתתף בו פעם בפעמו הוא כמובן, טוטו-דלק. לעזאזל, מה נדמה לנו, שבונוס הרזרבה שטמון בברז הדלק יהפוך לנס פך השמן?!

הנה אני יוצא לירושלים. המיכל מלא. אני יודע שהוא צריך להספיק לי עד שאחזור, כמובן, אם ארכב במהירות שפויה. אהה, מהירות שפויה… מי יכול לעלות על כביש 6 המשעמם ולהשאר ער עם מהירות שפויה?!

אז אתה פותח. הדרך לירושלים עוברת בנעימים ובשרעפים והמחט בשעון נשארת באיזור השפוי, מבשרת ציון וטובות. מסתובבים לחזור ובדרך חזרה אותה מחט, בדיוק אותה מחט ידידותית, משנה התנהלות. דרכה אליי האות האנגלית המטופשת E קצרה, מהירה, ניבזית וכואבת. קרייזיס מתקרב. פתאום אתה מוצא את עצמך על אותו כביש 6 עם שרעפים חדשים: יספיק – לא יספיק, יתקע אותי – לא יתקע אותי?

הראש הופך למחשבון קסיו. נתוני צריכה-מרחק-מהירות עולים לך על המסך ומתחלקים לנוסחאות שונות ומוזרות. איפה הייתי בשיעורי אלגברה, קבינימט. בראש מנקרת מחשבת ייאוש שפעם אחת ולתמיד היית צריך לרכב עם בקבוק  קולה מלא דלק כדי לוודא ולחקוק על לוח המזרח כמה קילומטר הנבלה יעשה על הרזרבי. טוב, לא עשינו. אבוד לעכשיו. בינתיים מה שיש זה לחקור בקדחתנות את שלטי המרחק עד לתחנה הצפונית ולחשב קיצין. ואולי בכלל כדאי לרדת במחלף נתניה ולמנוע ביזיון וקצף? ומה היה קורה לכוש-ל-אמ'שלי אם הייתי מתדלק שוב ביציאה מירושלים או בלטרון?…

אז בינתיים מורידים גז כי כידוע רכיבה איטית צורכת פחות דלק, וגם רוכבים הכי בצד ימין כי אם יכבה המניאק נתגלגל לשול הקרוב. משמאל חופזים נהגים, לוטשים עיניים תמהות אל ה-CBR שנוסע כמו קורקינט / קטנוע חשמלי, ושואלים את עצמם מה נהיה ומה שגוי בתפיסת עולמם לגבי אופנועים ספורטיביים שתמיד חולפים אותם במהירות האור.

על טוטו העיניים הזה כבר סיפרתי מזמן. רובריקת רחמנא ליצלן, לא פחות. תודה לאל שלשם עוד לא הגעתי, אבל אין ספק שהשיעמום ושגרת הרכיבה בכבישים לאורך שנים לא מתדלקים אותנו במשחקים חכמים מידי.