המזוודה של ג'מיל

פעם היה 

פעם היו חוסכים. היום כבר אי אפשר. לילדים היתה קופה קטנה של דן חסכן או "תיבת נח" וכל פעם שהיא היתה מתמלאת בגרושים, היו פותחים אותה בטקס גדול, רושמים על פתק את האינוונטר, ואבא היה הולך למחרת לבנק המקומי ומפקיד את התכולה. ידעת והאמנת שיש על מי לסמוך ביום שתרצה אופנוע: על עצמך.

אחר כך כאילו הכל השתנה. הגיעו ההלוואות הקלות, מסלולי המימון המשוכללים והליסינג, וקצת שכחנו איך זה לחסוך לירה ללירה או שקל לשקל, וכשרצינו לקחת הלוואה לקנות אופנוע הסתבר שלוח הסילוקין של ההלוואות הקודמות עדיין עמוס ומלא ומעיק על כרטיס הויזה ואין ברירה אלא לדחות סיפוקים ולהצטער שלא חסכת איזה שקל לבן ליום אפור.

פסטורליה 

על צלע של גבעה נמוכה לחופי הים התיכון שוכן לו כפר דייגים קטן. על החולות הלבנים היורדים למים עוד מוטלות סירות מועטות ובהן רשתות, אך מעטים הם הדייגים שנותרו בכפר שעדיין משליכים חכה לפרנסתם. הרחובות אינם אלא סימטאות צרות הנדחקות בפיתול כאיגואנות בין הבתים שהוקמו כאילו לפי גחמות רגע. בשל אילוצים לא ברורים וחוסר בפיקוח הם אינם שומרים על חזית אחידה, מתערבלים זה בזה בערבסקות פראיות, מתפרצים אל תוך הדרך הציבורית ומסתיימים במפתיע בחיתוך צורם. כמו בסלוואדור דה בהיה בברזיל הכפר כולו הוא זרימה  מפותלת של מבנים המעורבבים זה בזה ללא תוואי גבול ברור, גיבוב מדהים של גג נושק למרפסת שמטפסת על בית שכן, שנדחק בייאוש ובזויות משונות אל הגדר שבחוץ או אל הפטיו הפנימי של החצר המשותפת.

עמוד חשמל אבוד באמצע סימטה משמש ככיכר. לעיתים אתה נאלץ לשלב את הגיר להילוך אחורי כדי לחזור על עקבותיך כיוון שלמשאית הנדחקת בסימטה ממולך אין אפשרות לפנות לך מקום. מנהרה אפלה ששערי מתכת חותמים את פיותיה השחורים חוצה את הכפר ובתוכה טמון מונומנט היסטורי עתיק בן אלפי שנים מן התקופה שרומי הייתה עדיין מעצמה. מחצבת אבן חול מיוחדת שעבודת הכריה בה כבר פסקו מזה זמן רב חותמת את גבולו הצפוני של הכפר ששסוע היום במריבות בין משפחות עוינות המפעילות אלימות לצורך יישוב סיכסוכי שכנים.

אם אתם כרגע מדמיינים לעצמכם מקום פסטוראלי מסויים שנדמה לכם שראיתם בקרבת נפולי, מונטנגרו או סלוניקי, אני אלחץ לכם כאן על הברקס. הכפר הזה נמצא לא רחוק מבנימינה ושמו ג'סר-אל-זרקא, שמשמעו בעברית: 'הגשר הכחול'. פיוטי משהו.

קוטף הבננות 

ג'אסר הוא כפר ערבי, וכמו כל כפר ערבי ממוצע הוא חורק לו בסבלותיו תחת נטל ההתעלמות מצד השלטונות. לתושביו אין כל הבטחה כי יבוא יום ומישהו בעל אחריות ימשוך את היישוב הקורס מתוך ביצת התככים והיריבויות המקומית שמכלות את קופת הכפר. אני לא אדחף את חוטמי לעניין הזה כי בעיית כפרי המיעוטים היא כלל ארצית, אבל אני רוצה לספר לכם על מישהו מיוחד, מיוחד מאד, שנולד וגדל וחי כל חייו במקום הזה – בואו נקרא לו לצורך הסיפור ג'מיל – וג'מיל זה הוא חבר מאד יקר שלי והוא היום בן 66.

מדרגת היציאה של ג'מיל אל החיים בתחילת שנות החמישים, היתה מן הנמוכות שיש כאן בכלל. השכלה בסיסית ביותר – ויאללה לעבוד. היחס בסביבה לתושבי הכפר היה כאל חוטבי עצים ושואבי מים, וג'מיל נבעט מוקדם מאד לשדות של האיכרים היהודים, קטף עגבניות ובננות, או ליקט סלק סוכר. כשקיבל רשיון נהיגה בגיל המתאים, דחס לתוך היממה שתי מלאכות: בבוקר היה סוחב על הגב ארגזי משקאות לחנויות ואחר הצהריים קטף בשדות. מסיפוריו של ג'מיל אני גם יודע שלא תמיד התייחסו אליו בכבוד ובהערכה, וממש מפליא איך למרות כל ההתחלה הכבדה והמסובכת הזו הוא יצא כל כך טוב לב, כזה מין איש נדיר, נקי, טהור, זך ומזוכך, נשמה ענקית, עדין נפש כמו יקינתון לבן הטובל באגלי שחר, או דימויים פיוטים אחרים מסוג זה.

השוק בחדרה

אז אחרי שקלטתם שהאיש הזה לא בדיוק ישב כל יום בכורסת קטיפה לשחרר קוביות מחפיסת שוקולד 'קוט-ד-אור' בלגי, יהיה לכם גם קל להבין שבגיל המתאים כשהוא לקח לעצמו אשה מבנות הכפר (תמיד זה מבנות הכפר, קרובת משפחה מן הסתם, כי ערבים מכפרים אחרים שם בחוץ לא נוטים להתחתן ולהתערבב בהם) מיד אביו סידר את הבית הדל קצת אחרת כדי שהמשפחה החדשה והנוספת תוכל להדחס שם בצפיפות, וכמקובל במקומות הללו תרם ג'מיל את המשכורות שלו לפרנסת הבית הכללית. סביר להניח שכל פעם שג'מיל חביבנו תחב את היד לכיס לשלות משם כמה ג'ובות לצריכה עצמית, הוא לא מצא שם יותר ממספר גרושים שהצטלצלו בעליבות בכיס הגדול.

אבל יום אחד תפס אותו הדוד שלו ואמר לו משהו בסגנון הבא: "יא מלעון, אתה רץ מבוקר עד ליל ומביא כסף שנבלע ישר בבור הכללי וזה בסדר ויפה ואין לאף אחד טענות אליך, אבל רק שתדע שאם היו חסרים מהסכום החודשי הזה 10 או 20 דולר אף אחד לא היה מרגיש".

ג'מיל יצא ממנו והלך לשוק בחדרה שם הוא מצא שני דברים: האחד – חנות לתיקים שם בחר לעצמו מזוודה קטנה, והשני – חלפן כספים אליו בא עם קבלת המשכורת ורכש 10 דולר. את המזוודה הוא הטמין יפה-יפה בארון הבגדים בחדרו מאחורי השמלות של אשתו ולא סיפר על כך לאף אחד. מעתה, עם קבלת כל משכורת, הוא היה עובר בשוק בחדרה וקונה כמה דולרים. בהתחלה הרשה לעצמו להחסיר מן הסכום שהגיע הביתה רק דולרים ספורים, אבל עם השנים היו גם לא מעט פעמים שהוא רכש שם 100 או 200 דולר ולפעמים קצת יותר שנבלעו מיד בתוך המזוודה שבארון השמלות.

פינה פרטית 

וכך עוברות השנים וג'מיל עושה כמה ילדים ופתאום הוא מרגיש שצפוף לו נורא והוא מוכרח פינה ומקום משל עצמו ויהי מה, והוא יוצא לשוח בכפר ורואה קצת מגרשים פנויים, והוא מתחיל להתעניין כמה עולה, ומסתבר שהסכום כבד ורב מכתפו הדלה, והוא מחשב חישובים ומתייעץ עם הבנקאים בבנימינה איך לקחת הלוואה ועדיין החשבון מעיק, ואז הוא אומר לעצמו בוא נראה כמה יש במזוודה אולי אפשר לקצץ קצת עלויות בעזרת מה שדחפתי לשם כל השנים, והוא נכנס לחדר השינה ונועל את הדלת, מפשפש בארון ומסיט את השמלות לימין ולשמאל, שולף את המזוודה ופותח אותה ויושב לספור, וכשהוא מסיים הוא נופל אחורה כי מן המזוודה יצאו בשמאל-ימין והסתדרו לפניו בדום מתוח 160 אלף דולר!

ועם סכום כזה, בימים ההם, בג'סר אל זרקא, היית יכול לקנות גם שני מגרשים ולבנות עליהם את מגדלי עזריאלי, אם דוקא התחשק לך.

כל זה קרה לפני המון שנים, והיום לא חסר לו כלום וגם הילדים שלו די מסודרים, ותמיד יש לו זמן לשתות איתי קפה נמס (הוא שונא קפה שחור) או תה מצרי באמצע היום, ולגלגל שיחת רעים נעימה בשמש החורפית. לאחרונה אמרתי לו שיש לי צורך להחליף אופנוע אבל אין לי איך לממן את זה.

בתגובה ג'מיל נאנח וזז בחוסר נחת בכסא, לקח שלוק חורך מהתה המצרי ושאל אותי בלחש ערמומי:

"ומזוודה בין השמלות של האשה – לא הכנת ליום כזה?"