היהפוך Rוכב חבRבוRתו?

תמונות: נ.ש.

"…המנוע האולטרא גמיש של ה-BMW1000XR אינו מצריך אותי למחשבה ואני כמעט ולא נוגע בהילוכים. המראה למטה מטמטם ביופיו והשקט מוחלט. בהחלטה של רגע אני מכבה את המנוע, מרים את משקף הקסדה שלי ומסמן לה להרים את שלה, ואנחנו גולשים מטה בכבישים המפותלים האירופאיים עם מנוע כבוי ומתענגים על השקט, הנוף והאוויר הנקי נקי…" (מתוך רכיבה על ה- BMW1000XR).

*   *   *

רגע, עצרו הכל. מה קרה כאן?

המובאה דלעיל, מהכתבה על ה- BMW1000XR העלתה בי את הרעיון והשאלה שאולי אני מפספס משהו בכל העניין הזה של רכיבה. שהרי אם אני יכול לרכוב על אופנוע של כמעט 300 קמ"ש לאט ובסבבה, אולי יש עולם חדש ואחר של רכיבה איטית שאני לא יודע שהוא קיים? מבטים על הנוף, בנדנה קשורה על היד ותכשיט מתגלגל על שניים. האם כל מצחצחי החרבות (כן, אני מתכוון בדיוק לתרתי המשמע שאתם חושבים עליו) שמתענגים מכרום מבריק בה בעת שהם משפריצים (ראו סוגריים קודמים) חומר הברקה על התכשיט שלהם המתקרא אופנוע, צדקו כל הזמן ורכיבה איטית היא הדבר?!

בואו לא נגזים ולא נגיע עד לשם, אבל התכנסנו כאן לבחון נקודה: האם רוכב כמו עבדכם הנרצע, רוכב ספורטיבי במהותו, שבבעלותו כל חייו היו אופנועי ספורט ליטר בלבד, יכול ליהנות גם מרכיבה הפוכה לחלוטין לאופיו וליהנות גם מאופנוע קלאסי, חלש, ובקרוזינג של יד אחת על מיכל הדלק במשך יום שלם?

יבוא ויגיד הקורא הוותיק שמכיר את ההיסטוריה הפרטית שלי: הרי אתה, מר שבתאי נכבדי, רכבת פה ושם על כמה אופנועים בימי חלדך, ולפחות מחציתם לא היו אופנועי כביש/ספורט, אז מה רבותא בכתבה שלמה בנושא? הב לנו את מסקנתך לאלתר ובדיעבד, וננוח לנו בחושך עם דבריך ונסמוך עליהם את ידינו כמוצאי שלל מפוקפק.

אז לא. במבחן דרכים מנטרל הבוחן את תחושותיו האישיות מהז'אנר אותו הוא בוחן. כך למשל גם אופנועי קאסטום (יותר מדויק לומר 'קרוזרים') כמו המרודר של סוזוקי למשל, זכו ממני לשלל תשבוחות למרות שסבלתי עליהם. אופנועים שהם זרים לי ואני זר להם, אבל כשאתה בוחן אופנוע, אתה בוחן אותו אל מול אחיו/מתחריו למשפחת הדגמים ורוכב עליו בהתאם לייעודו. מה שאתה אוהב או לא אוהב, כלל לא רלוונטי.

ואילו המבחן הזה עושה בדיוק את זה: לוקח רוכב שאוהב ז'אנר אופנועים מאד מסוים, שם אותו על ז'אנר האופנועים ההפוך לו לחלוטין, ובודק ובוחן את הרוכב ולא את האופנוע: האם יאהב את הרכיבה גם אם היא על אופנוע שלעולם לא היה מניח עליו את עכוזו הגרום מיוזמתו – לא כל שכן לרכוש כזה. או בקיצור – האם אופנוען יאהב כל רכיבה באשר היא, גם אם היא על אופנוע שהוא לא כוס הקפוצ'ינו שלו.

אז הלכנו על מוטו גוצי. למה?! אוה…

מעולם לא אהבתי במיוחד אופנועי מוטו גוצי. עוד מהימים בהם זכיתי לכבוד המפוקפק לרכוב על  אופנועי שנות השמונים כמו ה-V65, ה-TT, ה-NTX, והלאריו – שהיה כבר נורא בעיני יותר מכל האחרים גם יחד. חוץ מהארלי – שעליהם אני מניח ישבן רק כשמצמידים לי אקדח לרקה, הם ההופכי המוחלט לכל מה שאני אוהב באופנועים.

גם הרכיבה ההשוואתית שעשינו לפני כמעט שנתיים לא הוציא ממני אהבה לגוצי. נראה היה לי שאופנועי גוצי עומדים על עומדם עוד מקדמת דנא למרות שלל המערכות האלקטרוניות, ולכן דווקא למבחן הזה הוא התאים בדיוק: אופנוע בעל אופי קלאסי לחלוטין, עם תנוחת רכיבה זקופה שמתאימה למהירויות שנמוכות ממהירות ההילוך הראשון בכל אופנוע שהייתי בוחר בו לעצמי, וכל כולו אומר "איזי אחי". ואם כבר גוצי, אז ה"בובר" היה המתאים מכולם והיה זמין (ותודה לטל והחבר'ה מ"עופר אבניר" שסידרו לי את האופנוע בהתראה של 10 דקות). למרות שבסופו של דבר הרבצתי בו רוח ספורטיבית והדגמתי לו שגם הרגליות שלו אוהבות את ההרגשה כשהן מתחככות בכביש.

כדי לא לאתגר ולמתוח את גבולות ההגיון, הסבלנות והסובלנות שלי לכאלה אופנועים כיוון שלא ידענו מה ילד יום, בחרתי במסלול שאינו צורך רכיבה ארוכה וממושכת בקו ישר ואשר מוכרת לרוב רוכבי המרכז: קצת כביש מספר 1 עד ירושלים, טיול בהרי ירושלים רבתי כולל הכל. החל מהכבישים המפותלים שסובבים את לטרון, צומת אשתאול, העליה למעלה והירידה לסטף למטה לבית שמש ושוב כביש 1. 10 דקות נסיעה עם אופנוע ספורט, 2/3 יום רכיבה עם טיול ברגוע כולל עצירה הכרחית בבר-בהר.

*   *   *

בוקר המבחן ומתחילים ברכיבה. בכביש מספר 1 אני כבר מתבאס. תנוחת הרכיבה אכן מכתיבה רכיבה איטית, ולי אין סבלנות לרכוב בכביש ישר כל כך במהירות שבהן עוקפות אותי מכוניות. אני מנסה להסתכל על הנוף מסביב, אבל במהירות חוקית הנוף נראה כאילו הוא לא זז. אני נשבר ונותן גז. האופנוע משייט לא רע גם ב-150 קמ"ש ואני מגיע ללטרון. בהחלטה של רגע אני מחליט להתחיל את הטיול דווקא מכאן ולא מירושלים כמו שתכננתי בהתחלה ופונה ימינה. משאיר לעצמי את הרכיבה בקו ישר לסוף היום.

כביש 44 והבובר מתחתי מפתיע אותי לטובה. מאד. ה-V9 שונה לחלוטין מה-V7 הסטנדרטי שבחנתי ושאהב להתנדנד על המתלים מתחתי כשאך הריח פניה מרחוק. המתלים של הבובר קשים יותר. בעצם קשים. נקודה. כמו הגוצים של פעם. המושב ספרטני – אם להיות עדין, ו'קרש גיהוץ' אם להיות מדויק, אבל משום מה ולמרות החשש, אני לא מרגיש יותר מדי את הישבן או את פני הכביש והמתלים עושים עבודה לא רעה בכלל ובהחלט עוזרים לי להוריד איקס אחד ממה שהיה יכול להיות יום רע אם המתלים היו חובטים או השילדה היתה מתנודדת. משהו במעבר של הגוצי הזה לגירסת ה"בובר" שלו, עשה לו טוב, וה-V9 בגירסת הבובר הפך פשוט להיות אופנוע מהנה.

אני רוכב לאט בינות לפניות הרבות שיודעים להציע הרי ירושלים, ומתרכז בנוף. בלי לתקוף פניות, בלי להתרכז בקווי פניה או נקודות בלימה והאצה, אלא בלרכוב לשם ההנאה. ו… אני אשכרה נהנה ואין ספק שהגוצי הזה עוזר לכך לא מעט. אפשר לפספס הילוך ללא בעיה ולפתוח גז ולהתרכז בכל מה שקורה מסביב חוץ מתורות רכיבה ובאופנוע עצמו.

ואתם יודעים מה? היה סבבה לי עם זה.

לא אתחסד. רוכב ספורטיבי שרואה פניות, שש אליהן כעגל מורעב השוזף עיניו בעטין אמו וכל כולו מרייר אלי קרב. היה לי קצת קשה לעצור ולבלום מוקדם ולהיזכר בשביל מה לעזאזל אנחנו פה בכביש שכל כולו אומר "מה, גידלת קוקיות אדומות? תן גז".

אההה כן… לרכוב לאט.

אז רכבתי לאט.

אבל ממש לאט.

הרי ירושלים יפים הם. תשאלו אותי, כעת אני יודע. ישנם שם עמקים נפלאים שמעולם לא ממש ראיתי. יש שם מסלעות יפיפיות וריחות מתוקים המציפים את פנים הקסדה כשהמשקף פתוח. אימצתי לעצמי לרכיבה הזו את השורות האחרונות של פיסקת הפתיחה בתחילת הכתבה, והשתדלתי ליהנות מהרכיבה האיטית ומה שיש לה להציע לי. שמתי את היד על מיכל הדלק, ורכבתי עם יד אחת והתרכזתי בנוף ובירוק שהוא מציע.

ונהניתי.

קשה לי ממש לכתוב את המילים, אבל היה לי כיף לרכוב לאט. אני מאמין שגם תנוחת הרכיבה הסולידית והטבעית של הגוצי עזרה בנושא, ואם למשל הייתי על כמעט כל דגם של הארלי מלבד אולי הקרוזרים הענקיים שלהם עם הכורסאות, הייתי מקלל את תנוחת הרכיבה וכאב הגב שהיא מביאה למי שאיבריו מורגלים בתנוחת רכיבה המדמה עובר ברחם אמו. גיליתי סוג אחר של רכיבה. רכיבה לשם הרכיבה ללא מטרה. רכיבה ספונטנית כמעט, חופשית ממחשבות על הרכיבה עצמה, וכל הריכוז מתמצת בלחוות את העולם שמסביבך. לטייל עם האופנוע, ולא לרכוב על האופנוע. מקווה שהמשפט האחרון הובן לכם כי אני למשל לא ממש מבין אותו, אבל תאמינו לי שחוויתי אותו לגמרי.

אבל אז הגענו לכביש מספר 1 חזרה הביתה ושם נגמרה האיטיות. אתה לא יכול להיות רוכב ספורטיבי, או אחד שרגיל לאופנועים מהירים, ופתאום לרכוב ב-110 קמ"ש בכביש ישר ומשעמם. אז שוב, האופנוע נסע קצת יותר מהר ממה שאני מאמין שיסע עם קהל רוכשיו.

אז?!

אז כן. כמעט.

זה בעצם מתחלק לשניים.

לעצם השאלה האם רוכב ספורטיבי יכול ליהנות מרכיבה איטית על אופנוע קלאסי – מהותו של המבחן הזה, התשובה היא פשוט כן. אבל לא כן מוחלט.

אתה לא יכול להיות רוכב ספורטיבי ושלא יקפוץ לך פתאום הקוף. פניות כאלו שוות, אספלט מצוין, מה, לא תתן פה ושם בראש? ברור שכן. האופנוע חזר עם רגליות קצת טחונות, ומרווח ההטיה המוגבל לקח אותי פעמיים אל הנתיב הנגדי. השילדה והמתלים יכולים יותר מאשר מרווחי ההטיה של האופנוע, בעיקר הימני. אתה גם לא יכול לרכוב לאט בכביש הפתוח. זה משעמם מדי ועובר לאט מדי ומונוטוני מדי. כדי ליהנות מרכיבה איטית, אתה צריך כביש מפותל ונופים מתחלפים. כך שטיול לשם הטיול. טיול עם נוף וריח ברכיבה איטית, לרכוב לא רק לשם הרכיבה נטו, אלא גם כדי לחוות את כל מה שמסביב, כן. לגמרי. הייתי עושה את זה שוב בשניה.