שלושה תרחישי עימות

יילו סאבמרין

מונית צהובה גדולה, ציבורית קווית לנתניה, תקועה בפקק בין שפיים ליקום. אם היא לא תתקדם הנהג יתחרפן. הוא צריך לסרוג את קו ת"א-נתניה 4,000 פעם ביום, ואם לא – הפרנסה שלו פאקקט. הראש שלו בוער מעצבים. ראש של נהג מונית ראוי לו שלא יכיל הרבה מחשבות מכבידות. הוא אלוף בחשבון. בדרך כלל הוא מחשב: "עד עכשיו עשיתי 2121 רונדלים ת"א-נתניה. כמה נשאר להשלים עד 4,000 עד סוף היום כדי שיישאר גם משהו".

ליד יקום פתאום הוא זורח. משהו חדש עלה בדעתו. "אם ארד לשוליים כאילו תיכף נכנס לקיבוץ, אבל אמשיך לנסוע ישר, יש מצב שאני מקצר לי את הפקק ב-12 מכוניות". בלי להסס הוא מושך את כל ההגה ימינה לשוליים ומיד בולם בכל הכוח כי אני נמצא שם עם האופנוע מבצע תרגילי קמיקאזה על 2 הברקסים, חורק גומי באספלט, עושה סטופי בלתי מבוקר ומצליח לא להכנס בו. נגליתי לו במראה מאוחר מידי. נהג מונית קווית בין תל אביב לנתניה לא ממקם חשיבה רציונלית על ציר זמן ריאלי. נעשה ונחשוב. קודם הוא פונה אחר כך הוא חושב שכדאי גם להסתכל במראה.

1) אני, ניצול הסערה שנפלט לחוף, משחיל את עצמנו לפניו, בולם, חוסם לו, יורד מהאופנוע והולך ללמד. קודם הייתי סתם אופנוען ועכשיו אני מורה. זה חשוב שנהג מונית יידע כמה הוא מטומטם.

– כמעט הרגת אותי

– יאללה, סע סע, אתה מעכב אותי

– מה סע סע? אני רוצה שתבין שכמעט נהרגתי בגללך. אתה מתפרץ לשוליים בלי להסתכל

– ראיתי שכמעט נהרגת. עכשיו אני רואה שאתה חי. חי ומזיין לי את השכל

– זה כל מה שיש לך לומר?! סבבה, נדווח עליך למי שצריך

– תדווח למי שאתה רוצה וגם לכוש-של-ראבאכ. תשמח שלא קרה לך כלום, תפנה לי את הכביש, ותן לעבוד לפני שאני מתחרע עליך, יא חתיכת זין. ותשתדל לעבור לנסוע בכביש 4 כי אני כל היום על כביש החוף ופעם הבאה שאני רואה אותך לידי יש מצב שאני מארגן לך הופעה מתחת לטמבון, יא אבן שרמוטה.

השיעור לא עלה יפה כנראה. התלמיד מגיב לא טוב. אולי כדאי לוותר הפעם. אני מסתובב ממנו והוא במחווה של "עלי לא מאיימים" מבצע תמרון קטן, כמעט משפשף אותי, עוקף וחוזר לפקק. אני מניח שהוא עצבני יותר ממקודם, אבל לפחות למד שיש חיים בשוליים. אז אני קולט שעכשיו גם אני עצבני.

2) אני, ניצול הסערה שנפלט לחוף, מחזיר נשימה ומשחרר שרירים שנלפתו בעווית, עוקף בזהירות את השפיץ של הטמבון שנסוג מבוייש משהו חזרה אל נתיבו, מאיט ומסתכל לשמשה הגדולה לראות איך נראה המפגע. אני רואה פרצוף נבוך משהו ויד מתרוממת בתנועת "מצטער". מסובב פניי קדימה ומשאיר את הכל מאחוריי. עד צומת נתניה כבר שכחתי מכל זה. לחוץ. טעה. מחלתי. ממשיך.

הבלונדה במרצדס השחורה

על פני העיר היא שוטטה לה, רוחה טובה, דעתה בדוחה, עיתותיה בידה, הבנתה בתנועה דלה עד בלתי ידועה. אולי המורה שלה לנהיגה מת בשיעור השלישי, אולי קיבל שיעור גומלין בתורת היחסים וקידם לה את הטסט. מי יידע? הג'יפ הוא מרצדס, אוטומט, יש הגה גז וברקס ובזה היא מבינה. מספיק. החיבור האידיאולוגי בינה לבין האספלט שמתחתיה קלוש. מאידך, המזגן עובד היטב ומנתק אותה מהסאונה התלאביבית.

הרמזורים בצומת מחליפים צבעים שרירותית. פעם אדומים פעם ירוקים. מה לה ולמופעים הצבעוניים הללו? לי נצנץ ירוק ונסעתי ומיד נאלצתי לבלום בבהלה: הבלונדינית עם הנעל השחורה חצתה את הצומת בנחת.

הרמתי יד בתנועת תמיהה והיא בתמורה הרימה יד עם אצבע זקורה: "זב". לאמר, "מי אתה שתעיר לי?" ובאמת, מי אנחנו המצחינים שם בחוץ מזיעה על שני גלגלינו העלובים? איזו זכות רכשנו לעצמנו להעיר לה, למלכת חדר המיטות השחורדינית, בוגרת הפקולטה למדעי האורל והאקדמיה לפיתוי, שבמו פישוקי רגליה הביאה על עצמה ג'יפ מרצדס שחור, עמו תצא לקניות, עצמאית ודעתנית סומכת ובטוחה בכספו של אדונה. הבעת הטמטום שעל פניה לא השאירה מקום לספק כי ארטיק היא לא תוכל להשתכר בעצמה.

1) ברמזור נדחקתי ברווח וסימנתי לה לפתוח חלון. "עברת באדום".

– עברתי בכתום

– איך כתום אם לי היה ירוק?

– התחלת לנסוע באדום. תמיד אתם עושים את זה. גונבים רמזורים

– כמעט הרגת אותי

– חבל שלא

– שרמוטה

היא הרימה את הסלולר וצילמה אותי. אחר כך את המספר של האופנוע. "חכה לצלצול. יגיעו אליך. תכין הסברים על שרמוטות". סגרה את החלון והפליגה לה בין גלי האספלט המהבילים לעבר קניון היוקרה הבא. נשארתי שם מזיע. היה לי חם, אבל לא רק בגלל הקיץ המזרח תיכוני.

2) ברמזור נדחקתי ברווח, עברתי אותה ונעמדתי כרגיל בראש הטור. לא אמרתי לה מילה ולא סימנתי לה במורס. רק סובבתי את הראש אחורה וראיתי ציפורני עיט צבועות סגול קולדות במקשי הסלולר. אין לי סולם כל כך ארוך לרדת לרמה של בהמה צהובה במרצדס שחורה. עוד דקה ושכחתי ממנה.

במשעולי ערסלנד

בין נתב"ג וקיבוץ גלויות יש כביש רחב, מסלולים בו לרוב ותמיד עמוסים הם. קבעתי תכנית והתקדמתי. התכנית מבוססת היתה על זרם חילופין: רכיבת זיגזג בין הטורים. השוליים הם לחלשים.

ופתאום –

ב.מ.וו ישנה קצוצת מפלט ובוהקת טסות, והיא מאחוריי, מסביבי ומעלי, בנוהל נסיעה אופנועני. בתוכה צוהלים 2 ערסוואטים, הומים בצופר, מהבהבים באור גדול, מחריקים צמיג, מטים דופן. עושים מלאכתם מעשה אופנוען ומפריעים לי בתמרוניי. החזקנו ראש בראש אבל עוד מעט קט והנה הם מצפצפים לי שלא אפריע להם. רק חסר שיסעו בשוליים, יעשו מעשה זימרי ויבקשו שכר כפנחס.

1) בקיצור עצבים. עשיתי להם ביד, תנועה מזרחית, יש שיגדירוה מגונה. מיד התהפכו עלי וטירגטו אותי. נמלטתי בעור שיניי אבל עד לרמזור של קיבוץ גלויות כבר לא היה בשיניי מספיק עור להצילני מידם כי עצרתי באדום כמנהג המקום ואחד האינדיאנים נשלף מהרכב והחל דולק אלי. לולא שינה הרמזור טעמו והחליף צבע והנה הייתי לטרף, למשיסה ולחיבוט.

2) בקיצור עצבים. שברתי ימינה הרחק והשקט אל מבטחי המסלול הירוק שבשוליים ושמחתי על מר גורלי. טוב היות האופנוען בשול מזיגזוגי חתול. לערסוואטים שלום.

הבנת הנקרא, לקחים, ושיעורי בית למחר

הובאו פה 3 תרחישי עימות ויש עוד. עוד רבים. לכל תרחיש 2 פתרונות. תבחרו אתם. כבר ברור לכם מה אני בחרתי. אופציה מספר 2 כפתרון אבסולוטי, ועצתי לכם: שחררו.

כבר שנים שאני משחרר. כולם מקבלים ממני פטור. לא כועס, לא מחרף, לא נרגן, לא מתמרמר, לא מעיר, לא מטיף, לא מלמד, לא מוכיח, לא שוקד על השכלתם של אחרים ולא שוקד על הבנתם, לא מרביץ תורה ולא מרביץ מכות. למדתי לשחרר.

אילם ורוגע, מבטי נישא למרחק נעוץ באופק, אני צופה הליכות נהגי עמי, מי בסלולרו ומי בחלומותיו. בשקט ואומץ אני משייט דוברתי הדו גלגלית בין עוברי האורח שניקרים לי בנתיביי, מתעקל לשמאל, נוטה לימין, מניף אצבעות חכמות בזמן הנכון למנופי המעצור והמצמד, בולם, מאיץ, מתחמק מתיקולים, נמנע מויכוחים, מוותר. כל הזמן מוותר.

אני לא מצפה מאף אחד לכלום, לא מחכה שיבינו מי אני ולמה אני, מאיפה הופעתי ומה אני עושה ביניהם, ועד שיישאו עיניים מסמרטפונם אני כבר לא איתם. לעולם איני חש שמישהו רוצה ברעתי או בא להתנקש בחיי.

יש יגידו תמים, יש יאמרו הוזה, אחרים ילאטו משובש, אבל לפעמים, כן כן, לפעמים כשמישהו מבחין בי וזז קצת, מפנה מקום בהתחשבות ומניח לי לעקוף או לעבור בבטחה, אני מרפה לרגע מהכידון ומרים יד בתנועת תודה. אזרח העולם אני וכולם דורשים בטובתי. ככה אני מרגיש. תרצו להתווכח על זה?!