מסע בעקבות אופנועי ה-A1 – סוזוקי SV650

מאת: שריאל אילון ("אופניק")

כהמשך לסדרה "מסע בעקבות הרטרו" בה נסקר הגוצי V7 בגרסת A1 ובעקבות דרישת הקהל התקיפה (לפחות שני חברים), התגבש הרעיון המטורף לסקור עוד אי אלו כלים מקטגוריית A1 הלוהטת ולהפוך את המסע בעקבות הרטרו למסע בעקבות ה-A1.

הסקירה הקודמת נולדה כזכור לאחר שרישיוני הלא מוגבל נפסל בגלל התקנה שחייבה בדיקת עיניים כל עשור. משמח לדעת שדרישה זו בוטלה ממש לאחרונה, רק שבינתיים רישיוני הוגבל והשאיר אותי (ואתכם) עם סקירת האופנועים המאותגרים סוסית.

"המסע בעקבות" אם כך עינינו אינו במבחן דרכים לכלים חדשים, אלא במסע טעימות בין כלים ידועים ומוכרים שכבר קנו לעצמם שם וקהל, בכדי לגלות מה הטעם, הרגש, והאסוציאציות שהם מעוררים אצלי, כרוכב קטנוע בהווה ובעל עבר מסוים באופנועי כביש. האופנוע אם כן מהווה רק תירוץ – אמצעי שמאפשר מבט פנימי שיוביל לתובנות והארות כפי שיאמרו הרוחניקים. רבות שונות ומשונות הן הדרכים שמובילות אל האמת יגידו המוארים. היפנים קוראים לזה זן. איזה רוברט פירסיג אחד עלה על זה לפני חמישים שנה, ומאז כל העולם על הזן שלו. וקוראי מוטו-דוגרי לעומתם יגידו: עזוב אותנו באימ'שך, רק תכתוב כמה סוגר ושים תמונה של דוג'מית החודש…

אז אנסה לתמרן את הכתבה בין גבולות הגזרה הצרים האלה.

החלטתי לפתוח עם המותג סוזוקי שעל כליו רכבתי בעבר. בזכרוני עוד צרובה הכתבה המיתולוגית של טל"ש ז"ל – סובב המדינה על ויסטרום – ואיך העדיף לנקות את המנוע והראש בסל"ד בינוני לאורך זמן יותר מאשר בסל"ד גבוה לזמן קצר. רציתי אם כן לנסות את ה-DL  המוגבל, אך מכיוון שגרסה זו אינה זמינה לרכיבת מבחן, קיבלתי את אחיו למשפחת הנייקד-וי, הלא הוא ה-SV650.

כמעט שהתחלתי כהרגלי בסקירה היסטורית על המותג סוזוקי אבל אנחנו כבר אחרי החגים, ולמי יש כוח לזה… וכמו שנאמר "דברי חכמים בנחת נשמעים" – אז ברשותכם:

כנגד ארבעה מלאכי תערובת יפניים דיברה תורה: אחד שייפן, ואחד רצחן, אחד סתם, ואחד שאינו יודע לא לנזול. ורבי יוחנן המשחיז היה נותן בהם סימנים:  הונדה, סוזוקי, קאוואסאקי, ימאהה. הלך וקנה האסקי, עבר לשטח ומאז לא נודעו עקבותיו. וחכם  בר-גיורא המשכיב מנס-הרים היה אומר, צא ולמד: הונדה וימאהה בעלי סיומת נקבה – דהיינו אופנועים לכוסיות רחמנא ליצלן, סוזוקי-אל וקוואסאקי-אל מלשון זכר המה – והרי אלו הם הכלים הראויים לגבר, וכל דאלים גבר! ומאז התחזק ויצא ללמוד "אופנוען מאומן" באומן, על טוסטוס "דיאלים" חצי כח…

ומענין לענין, בענין שונה לגמרי: למותגי האופנועים האהובים והמוכרים האלו יש  שם שנוצר ונבנה מאז הופעתם המשמחת בארצנו בשנות ה 70', ובדומה למוניטין החיובי או השלילי שנדבק לעד בביצה המוטורית הקטנה שלנו במותגי רכב, בצדק או שלא, גם לארבעת המופלאים הנ"ל נוצר מוניטין המבדיל ומייחד אותם זה מזה. כולם כאמור משובחים ואהובים, לכולם יש להיטים מיתולוגיים, ומן הסתם חולקים ביניהם תכונות משותפות שלא לומר העתקות. ובכל זאת, אם יתבקש רוכב (כביש) ישראלי (ולא מעודכן, עמכם הסליחה) לתאר כל מותג במשפט אחד, כנראה שזה מה שייצא:

הונדה ידועה כמותג איכותי ואמין לאורך זמן, דבר שמתבטא במחיר יקר לקנייה ולתחזוקה.

ימאהה כיצרנית כלי נגינה מכוונים היטב, ידועה בכלים חדשניים ואיכותיים ובפריצות דרך טכנולוגיות, אך זאת במחיר יקר ואולי גם ע"ח עמידות שלא לומר נזילות…

קאוואסאקי כיצרנית קטרים ואניות משקיעה מעל הכל במנועים במטרה לייצר את הכלים המהירים בקטגוריה.

וסוזוקי מנסה לספק חבילה כוללת שתקסום לרוכבי כל קטגוריה במחיר שפוי ונגיש, ובכך נראה לי שמצאה את הנוסחה או לפחות אחת מהנוסחאות ללב הרוכב הישראלי.

 

על אופנועים ואופנה

ואם באופנועי נייקד עסקינן, הרי שיש גם אופנועים לבושים והדבר מוביל באופן בלתי נמנע להקבלה בין עולם האופנועים לעולם האופנה. לפיכך אופנוע בעל פיירינג מלא דומה למנהל קואופורייט בעניבה וחליפת 3 חלקים, POWER SUIT שבא לתת עבודה במשרד או על המסלול.

אם נוריד ממרובע הצילינדרים היפני שפוזל למסלול קצת פלסטיקה לטובת מראה קליל ומחיר קנייה ותחזוקה זולים יותר, נקבל גרסת נייקד, וזה כמו אותו מנהל שמוריד את הז'קט ואת העניבה ויוצא להרגע אחרי העבודה. סה"כ נראה לי שזה הסידור שהכי מתאים לישראל. מי שיוצא לרחוב הרצל בחליפת 3 חלקים ירגיש את אותה הרגשת OVER DRESSEDE גם אם יקפוץ על אופנוע פול פיירינג ספורטיבי לסידורים. אופנועי הנייקד אם כך תואמים את לבוש הקז'ואל המתבקש במזג האויר ובאופי הישראלי.

ויש גם קיצוניות בנייקד – אופנועי צ'ופר מצוחצחים מזכירים לי בודי בילדר משומן בתחתוני טנגה, שניהם מופרכים ומוגזמים באותה מידה. ובפנייה נרגשת לעורך אבקש לחסוך מאתנו את תמונת הבודי בילדר.

אופנוע נייקד שהשאירו לו משום מה את רק החרב התחתונה נראה כמו חשפן עם עניבת פרפר.

ויש אופנועי נייקד שלא יודעים שהם כאלה, כלומר אלו שנוצרו לפני שהפיירינגים כיסו הכל. בתחילה היתה חלוקה ברורה בין אופנועים בעלי שלדה פנימית לקטנועים שבהם המעטפת החיצונית נושאת בעומס. הדבר דומה להבדל בין בעלי חוליות לחרקים שאצלם הקליפה הקשיחה משמשת במקום שלד. ובשני המקרים למבנה בעל השלד עדיפות בכך שהוא מסוגל לשאת עומסים גדולים יותר וכן להגיע למימדים גדולים יותר, ברכבים וגם בטבע. מעניין לציין בהקשר זה שהדגמים הידועים של יצרנית הקטנועים האיטלקית הוותיקה פיאג'ו, נקראים "וספה" כלומר צרעה ו"אפה" כלומר דבורה. היום אופנועי נייקד שפוזלים לעבר הלא הם רטרו.

אופנועי הנייקד באים כמעט בכל תצורת מנוע: מרובעים, טריפל, טווינים על סוגיהם השונים, וכמובן סינגלים. חלקם הם גרסה נטולת  פיירינג לאופנוע קיים ואחרים באו ככה אורגינל מהבית. אך מורגשת מגמת התערטלות עקבית גם אצל אופנועי הפיירינג העכשוויים. האופנועים הולכים וקטנים ובמקביל שטח הכיסוי של הפיירינג הולך ומצטמצם וחושף פתחים וחורים מהם מציץ המנוע. הדבר מזכיר לי ז'קט מחויט בלי שרוולים, או במקרה של ה-Z הישן של קאוואסאקי, עם בלוק המנוע שמציץ מהפיירינג, כמו ג'ינס עם חורים בברך.

הויסטרום למשל, הוא מעין נייקד חלקי בעל פלסטיקה פונקציונלית. נראה כמו מכנסי דגמ"ח ונעלי הרים – מישהו שיצא כרגע מחנות למטייל. וגם אצלו צומצמה הפלסטיקה בדגם החדש והחיפויים שבצידי המנוע הפכו לגרילים לטובת זרימת אויר כנראה. מה שמזכיר את הטרנד העכשווי של חולצות הדריי-פיט.

 

סופשבוע קצת פרוע עם ה-SV

הפעם קבלתי את ה-SV במזג אויר אידאלי. הכלי נראה קטן למדי וצר ומיד עם העליה עליו הופתעתי ממושב הקרש המשולש והנטוי לפנים, מהכידון הקטן ומקוטר הידיות הצר. הכל מצביע על כלי שמיועד לרוכב צעיר. התנוחה מביאה את הראש מעל מכסה הדלק אך המיכל הנמוך, שמסתיים בלוח שעונים שגם הוא בגובה המבושים בערך, מכתיבים תנוחה שיוצרת אפקט מפרש. הדבר דווקא מתברר כשימושי במהירות גבוהה כדי להוריד עומס מהידיים אך מחייב חביקה חזקה של המיכל ביתר הזמן כדי לא ליפול קדימה. דבר שהיה לי חסר הוא משטח שולחני על מיכל הדלק כדי להניח את הקסדה הכפפות והמשקפיים לצורך התארגנות. צורת המיכל החרוטית מקשה על העניין. למעשה הקומפקטיות של ה-SV התבררה לי כשחזרתי הבייתה אחרי סשן קצר בסופרלנד, והצלחתי להושיט יד ולהקליד את הקוד באינטרקום ולהכנס רכוב לחצר באופן עצמוני לחלוטין.

לאחר הסבר מפורט על התצוגה הדיגיטלית על תכונותיה, הבנתי עד כמה אני לא מעודכן. היי, יש לי ילד בבי"ס שמסביר לי על אפליקציות. ב-SV התצוגה אמנם בסיסית ובצבע אחד, אך אהבתי את חיווי מצב ההילוכים. פחות התחברתי לשעון המהירות ומיד אסביר.

כפיר נציג החברה מסר לי את הכלי מתוקתק, כך שהחיבור היה קל ומיידי, וכבר בין הרמזור הראשון לשני הצלחתי להעביר הילוכים ללא קלאץ', מן הסתם גם בזכות האיכות הסוזוקית הידועה. עם העלייה לכביש המהיר מסתבר שב-5K סל"ד שגם מודגשים על סרגל הס"ד יש להעביר הילוך, אך זהו גם סל"ד השיוט שמעבר לו רעידות המנוע מתחילות להיות מורגשות. ככל שנתתי גז הרעידות התגברו עד שהרגשתי כמו לקדוח בבטון במצב פטישון. סימון נוסף קיים ב-10K שמסמן את הקו האדום שהוזהרתי לא לעבור, אך אבוי, המנוע אפילו לא יכול להתקרב אליו. כמו ילד שהוזהר לא לעשות משהו, החלטתי לבדוק את העניין לעומק למחרת כשחזרתי מהרי ירושלים על כביש 1. סובבתי את המצערת עד העצר בירידה ועם רוח גבית אך הסל"ד עלה באיטיות סיזיפית קצת מעל 7K. נאלצתי לקטוע את הניסוי בפתאומיות למראה ניידות הלייזר בשולי הכביש, והסתפקתי בניסוי פשוט וחוקי יותר. פתחתי גז בעמידה בניוטרל והסל"ד אכן עלה בששון לקו האדום שהוא למעשה אפור. קיים אם כן מנגנון הגבלת סל"ד והדבר אכן מרגיש כך, בניגוד לאופנוע שבא עם 47 כ"ס מהבית כמו למשל הגוצי מהפרק הקודם.

אבל נחזור ליום הראשון. דבר נוסף שהפתיע אותי היה שנוכחתי לפתע שהמהירות שמראה הצג הדיגיטלי גבוהה בהרבה ממה שחשתי, עד כדי החשד שהוא מזייף. תחושה שחזרה על עצמה גם בהמשך ומקורה ככל הנראה בכך שהדאונטאון שלי עובד בסל"ד גבוה יותר באיזה 2K, וכנראה גם בעובדה שאני רגיל לקרוא זווית מחוג ולא ספרות משתנות.

עד מהרה התברר לי שה-SV הוא אוסף של ניגודים. מצד אחד תנוחה ומראה ספורטיבי, כולל פס אורך לבן על המיכל הכחול, אך מנוע L טווין שפועל בסל"ד נמוך. רגליות גבוהות וכסופות הלקוחות היישר ממשפחת ה-R אך עם גששים באורך פלילי שלא יעבור בדיקת מאבטח בפאבים של עמק האלכוהול. נפח מנוע שבזמני היה מושא לקנאה מכל רוכב מוגבל עד 500 סמ"ק שהאמין שתוספת קטנה בנפח המנוע פירושה עולם חדש של תענוגות מוטוריים אסורים, אך למעשה זו ארוזה בכלי שמרגיש קצת כמו צעצוע למתחילים. ההשוואה המתבקשת ל-GS500 הוותיק כנראה לא ממש הוגנת. למרות הכל הייתי מעדיף גם היום את ה-GS גם בגלל הנוחות והמולטי-טסקיות של כלי עם מנוע מוגבל ל-500 סמ"ק והספק עדיף, לעומת מנוע מוגבל ל-47 כ"ס.

ובעניין הנוחיות זה המקום להרחיב בעניין המושב הצר. כזכור המושב הקשה והמשולש אילץ אותי לנוע אחורה כדי ליהנות מהחלק הרחב והנוח יותר וזאת ע"י חביקת המיכל בברכיים, שמעייפת די מהר. עד מהרה הבנתי שלמושב ה-SV ממש כמו לבורר מצבי הרכיבה של ההיאבוסה, יש 3 מצבים: הראשון מוד עירוני, מוותרים על הנסיון חסר הסיכוי לחבוק את המיכל ופשוט יורדים עד המיכל עצמו, התנוחה זקופה יותר ומורידה עומס מהידיים. אך כיוון שהמפגש בין המיכל למושב הוא ברוחב של ס"מ בודדים, כל באמפ בכביש עלול להפוך אותך לראשון והאחרון לשמך, במקרה ואתה עדיין רווק, או שלחילופין אם כבר העמדת יורשים ראויים, תוכל ליהנות משקשוקה טריה מזוג ביצים. אלו שלך. במצב הביניים כבר לא יושבים על המיכל אך גם לא נהנים מהחלק האחורי הרחב. זה מתאים לרכיבה בינעירונית מנהלתית, וככל שהמהירות עולה ניתן להפעיל את מצב הספורט שבו הרוח מספיקה כדי להחזיק את פלג הגוף העליון גבוה על המושב, ברכינה לפנים וללא עומס על הידיים.

ביום שבת יצאתי כהרגלי בכיוון הרי ירושלים, לאחר שוויתרתי מראש על הצטרפות לטיול המועדון שתוכנן להגיע לעין עבדת. קמתי מאוחר ולמרות שהייתי די רעב החלטתי לצאת מיד דוך לבר בהר לחטוף משהו לאכול ואז נראה. הדרך עברה ללא עינינים מיוחדים כשאני מחליף מודים של מצב ישיבה ומשתדל להמנע ממצב הרטט במקדחת הסל"ד, ועד מהרה לפני הפנייה שמאלה לאזור התעשייה של בית שמש חברתי למבנה של קבוצת רוכבים על כלי אדוונצ'ר וקסטומים למיניהם שרכבו בעקבות מוביל עם וסט צהוב. ברמזור נוכחתי שהם ממשיכים ישר אז ויתרתי על טיפוס לבר בהר והחלטתי לזרום איתם, היות וזו קבוצה שנראתה בוגרת ורגועה. מתאים. זרמנו אם כך מעדנות עד לפנייה ימינה לליאון, כשמרשל עצר וחיכה לסמן לקבוצה את הפנייה. נוהל שזכור לי היטב מטיולי המועדון. פניתי לליאון כשלפתע משום מקום, כאילו כפה אותי שד שלא לומר שדון המהירות, מצאתי עצמי דוחק בעצמי ובאופנוע באטרף עד כמה שניתן בהתחשב בגילי ובמצבי החלוד. כבוגר קורס רכיבה שלב שני שנערך בכביש זה, ועוד אינספור "רכיבות אימון" עצמאיות שערכתי לבדי ועם חברים, תוואי הכביש המוכר פשוט השתלט עלי והוציא ממני תגובה פבלובית בלתי נשלטת את השד. עד מהירה הגעתי לתחנת האוטובוס שבסוף, עשיתי פרסה וירדתי ברגליים כושלות ורועדות ממאמץ לנוח על הספסל, כששאר רוכבי הקבוצה מגיעים ופונים שמאלה להמשך הטיול. אז גם נפל לי האסימון שזו הקבוצה ששמה פעמיה לעין עבדת.

היה לי ברור שאין מצב שאני ממשיך איתם, בטח שלא על ה-SV, ולא בגלל שאני חושש מקצת מרחק, כאמור על ה-GS קרה לי מקרה ממש דומה, כששיכנעתי מורכבת בדייט ראשון, להצטרף לטיול מועדון באופן ספונטני שחשבתי שלא ייקח הרבה זמן. רק כשהגענו לנגב התברר שמדובר בטיול הכנה שיעדו הר חריף מעל אילת, וכבר היה עדיף לנו להמשיך עם הקבוצה. מיותר לציין שאת אותה בחורה לא ראיתי שוב.

נתתי לקבוצה לחלוף וניסיתי להבין מה לעזאזל קרה פה עכשיו עם ה-SV. קשה יהיה לתאר זאת בצורה שלא תשמע על סף החוקי. מה לומר? שהחלק האחורי מוצק במפתיע? שהכידון הצר מצריך יד תקיפה כדי להביא את האופנוע לעשות מה שאתה רוצה? שהמנוע הקטן נתן עבודה שהספיקה לי כדי לגמור את המסלול אבל לא להביא אותי על סיפוקי? שהעניין הרגיש לי מאולץ ולא זורם בעיקר בגלל פער הדורות בינינו? כשאני מבין שוב שהקטע הזה כבר לא בשבילי, חזרתי לתוכנית המקורית ושמתי פעמיי לנס הרים לאכול ולשתות משהו. בהגיעי למקום בקושי הצלחתי למצוא חניה.

המקום היה מלא לחלוטין במטיילים בכלל ואופנוענים בפרט. הסתובבתי וראיתי נציגות יפה ל-SV וגם ל-DL. לאחר שהתייאשתי מלעמוד בתור החלטתי לשבור לחניון הסטף שבו מצוי מרכז מטיילים תאום לזה שבנס הרים ולאכול שם. עליתי על ה-SV וממש לפני שעזבתי הבחנתי בהארלי מוכר עם הכיתוב "מילקה". אבל משהו בו היה שונה. ההוא היה כחול וזה בצבעי בז'. ויש גם תוספת "גולדן" לכיתוב. שאלתי את עצמי אם מיודענו מהפרק הקודם החליף את ההארלי שלו למה טרח לציין "מילקה גולדן"? הייתכן שהוא מחזיק גראג' עם אופנועים בצבעים שונים של אותו הדגם, שמהם הוא בוחר לפי מצב הרוח או צבע הגרביים שמצא במייבש? אם כן הרי זהו רף חדש וקיצוני של נהנתנות מוטורית. התחלתי לשאול את עצמי איזה פלטת צבעים תתאים לאופנועים שלי, פסטלים או זרחניים? ומבלי להגיע להכרעה יצאתי לסטף, ושוב על אותו קטע כביש אחרי הפנייה להדסה ראיתי את חבורת שפשוף נעים. רוכבים חמושים במיטב אופנועי הספורט משייפים את אותו קטע כביש הלוך וחזור בניסיון להגיע לפורקן. הפעם הדבר נראה לי קצת עצוב ושמחתי שאני כבר לא חלק מהענין.

בסטף כצפוי היה הרבה יותר רגוע,  אך כשחיפשתי את הכניסה למבנה התברר שהוא סגור לרגל שיפוצים, ובמקומו יש גזלן שנותן מענה לצרכים הקולינריים של המבקרים. בניגוד לנס הרים כאן היו רק 2 אופנועי שטח, ומייד ישבתי לשבור רעבוני על בורקס עם ביצה, שעליו אין לי הרבה לספר, ופניתי לחזור.

לסיכום

ה-SV   הוא כלי אהוב ופופולרי בארץ ובעולם. הגרסה המוגבלת סובלת לדעתי מחיסרון אחד בולט והוא, הספק המנוע שהופך את ההבטחות הספורטיביות מצד שאר המכלולים ללא ממומשות. חסרון נוסף שבא לביטוי הוא חוסר ההתאמה בין הרוכב (אני) לאופנוע, ולמרות שעל הנייר הספקו זהה או אפילו טיפה יותר מה-V7, הסה"כ הרגיש לי מוגבל. קהל היעד שלו הוא צעירים ומתחילים ואולי גם סטודנטים או רוכבים מוגבלים תקציבית שצריכים כלי לשימוש מטרופוליני בעיקר. הגרסה הלא מוגבלת תרגיש מן הסתם יותר שלמה ומאוזנת.

להתראות במוגבל הבא.