השיטה הברזילאית

תמונות: מיכל גלברט

השיטה הישראלית בה מותר לכלי רכב דו גלגליים לנוע בשולי הכביש היא פתרון חסד לקוי. פתרון חסד – כי בעצם עושים לנו טובה ומתירים את התנועה בשוליים רק כשיש עומס תנועה כבד, דבר שכשלעצמו נתון לפרשנות, ופתרון לקוי – כי בעצם השוליים נועדו לשימוש אחר (לתת פתרון זמני לרכב תקול או לשימוש רכב בטחון). נהג רכב שחש לחוף מבטחי הפס הצהוב עקב בעיה אקוטית, לא תמיד ישתהה לבדוק לעומק אם אופנוען בדיוק מנצל את זכות היתר שלו ונע שם בשאננות. תאונות רבות כבר קרו, וקורות לאחורנה ביתר שאת, עקב חוסר הבנה או תיאום כוונות בין משתמשי הדרך לגבי השימוש בשול.

על רקע זה מעניין להכיר את השיטה הברזילאית לשילוב דו"ג בתנועה, ואני חושב שיש לנו כמה דברים ללמוד מן הברזילאיים בעניין. לאחרונה חקרתי קצת את הנושא כשהייתי בסאו פאולו.

תנועה

סאו פאולו הוא מטרופולין ענק. חיים בו כ-20 מיליון בני אדם המתגלגלים בכבישים 24 שעות. כל היממה עולה נהם עמום מן הכרך הסואן ואי אפשר להמלט ממנו גם אם אתה שרוי במרומי גורד שחקים. חלק גדול ממסלולי התנועה בעיר הן אוטוסטרדות ומחלפי ענק כנהוג בבינעירוני. נחשי האספלט מתפצלים ומסתעפים זה מזה ללא הרף ואין מצב לנוע שם בלי ווייז או תוכנת ניווט אחרת. גם אז אל תהיה בטוח שתגיע בזמן הרצוי, כי מסתבר שהווייז מעדכן את עצמו כל הזמן בהתאם למצב, וההגעה ליעד מתרחקת בהתמדה. על רקע זה התפתח בעיר שרות מוניות אוירי: כ-400 מסוקים נוחתים וממריאים מגגות גבוהים, והבדיקה האחרונה מדברת על כ-2,000 טיסות ביממה.

הנתח הדו גלגלי בנפח התנועה הברזילאית הוא עצום. אני מעריך אותו ב-10% לפחות. לא ידוע מי החליט או איך התקבע הנוהג אך הנתיב המוקצה לרוכבים הוא מימין לנתיב התנועה הכי שמאלי. לא משנה כמה נתיבים יש בכביש וכמה רחבים הם השוליים, מקפידים הרוכבים לנוע בין 2 הטורים השמאליים. טורי דו"ג ארוכים חופזים מימין לטור התנועה השמאלי כשהם מזמררים קלות ועדינות בצופרים לבשר על בואם. הנהגים כבר רגילים להצמד לשמאל (בנתיב הכי שמאלי) ולימין (בנתיב שלימינו) כדי לפנות לאופנועים כמה שיותר מקום. אם חלמת וסטית – מיד תקבל נזיפונת מאופנוען בדמות תנועת יד – "זוז ותן מקום". נהגים שרוצים להחלץ אל הימין בודקים בשבע עיניים אם לא מתקרב מאחור אופנוע.

השיטה הזו טובה לאין ערוך מן השול הישראלי והייתי מאמץ אותה בשמחה. הנתיבים השמאליים בכל תנועה הם בדרך כלל המהירים יותר ואין מצב שמישהו עוצר שם לבדיקת תקלה. השאלה רק איך מתחילים להטמיע נוהג כזה מלכתחילה ואיך מאלפים ציבור שלם של נהגים שישמרו על מרחב פנוי לימינם עבור הרוכבים. כרגיל כל ההתחלות קשות, מן הסתם.

שטח המתנה סטרילי

בכל רמזור בסאו פאולו, השטח הקרוב למעבר החציה מוקדש לאופנוענים. קברניטי התימרור בעיר החליטו שכך יותר שפוי ויותר נכון, ועל הכביש מסומן התחום שנועד לעצירת האופנועים כשהמכוניות מסתדרות בצייתנות מאחור. הגיוני מאד וחכם ומונע את העצירה על מעבר החציה וההפרעה להולכי הרגל. מתי אצלנו?

חניה

בברזיל לא חונים על מדרכות. אסור. המדרכות – להולכים. החניה מתבצעת בניצב למדרכות וכולם מקפידים על זה.

שיווק

אפשר להשיג בברזיל כל אופנוע שתרצה, אך עיקר נפח התנועה הדו"גי במרחב האורבני קורה באמצעות אופנועי 125 ו-250 סמ"ק. היות וברזיל ארץ צנועה וזולה, והמעמד הסוציו אקונומי הנמוך יותר בה זקוק לאביזרי תנועה זמינים וזולים, הוקמו פסי ייצור שמנפקים כלי רכב מיושנים שבעולם המערבי כבר לא יעברו תקינה. רוב התנועה הדו-גלגלית העירונית נעה על כלים עממיים ופשוטים ביותר מתוצרת מקומית בעלי מנוע קירור אויר, ושני בולמים אחוריים. גם השימוש בבלמי תוף עדיין נפוץ ובכלים הקטנים – אפילו מקדימה. רעיון פסי הייצור הארכאיים הללו משותף לכל החברות היפניות בדיוק כמו באסיה, והונדה, ימאהה וסוזוקי שולטות בשוק.

למעשה, עבור שכבות חברתיות שהמעמד הסוציאלי שלהם קצת יותר גבוה, הם מייצרים רפליקות של אופנועים גדולים המוכרים במערב אבל עם אותו מנוע קירור אויר בעל 250 סמ"ק. האופנוע נראה מרשים מרחוק והתרמית (?) מתגלה רק כשמתקרבים. בעיני זה קצת מגוחך אבל בה בעת גם הגיוני באיזשהו אופן. מה היתה דעתכם לו הוצע לכם לקנות במחיר נמוך וסביר ימאהה טנרה 250 סמ"ק?…

שטח

הטופוגרפיה הברזילאית היא תאווה לכל חובב שטח. הרים ויערות והמון מים זה מתכון שיגעון לכל דירט-בייקר, וממש יצאתי מדעתי כשהתנהלתי על הכבישים הבינעירוניים ולא שבעתי פסגות רחוקות. בהזדמנות הראשונה שנקרתה לי בעיר מחוז תיירותית, קמפו-דה-ג'ורדאו, הרחוקה כשלוש שעות נסיעה מסאו פאולו, נכנסתי לחנות אופנועים יד שניה וביקשתי לשכור אופנוע עם מדריך.

מבוקשי ניתן לי. עוקב לאיפיון העירוני גם סגמנט השטח נשען על כלים זולים ופשוטים לתחזוקה, אם כי ניתן כמובן לחפש ולמצוא ק.ט.מ-ים מהשנתונים האחרונים. אני הסתפקתי באופנוע המוכר לי היטב – הונדה CRF230F הנפוץ ברחבי היבשת, והוא חיית שטח הגיונית מאד, ידידותית וחברותית, בעלת מנוע 230 סמ"ק מקוררי אויר. למי שלא יספקנו דבר מלבד אופנועי קצה וקירות סלע הייתי ממליץ לנדוד למחוזות אחרים. לי, בתור תייר מזדמן שמעוניין לפרק את הדודא זה הספיק לחלוטין.

גם לא יקר. שילמתי 400 ש"ח לשלוש שעות רכיבה שכללו אופנוע, דלק, לבוש ומיגון קומפלט, ומדריך צמוד. הסתערנו על היער הברזילאי וטרפנו כל סינגל בו. בגלל הגשמים המרובים אין אבק והאחיזה מצויינת. הגענו לפסגות וירדנו לעמקים, חצינו חוות חקלאיות זעירות ואגמי בוץ מזדמנים, פתחנו וסגרנו שערי בקר, לגמנו מים מיובלי הרים מזרזפים, ופוצצנו גזים לתיאבון עד דלא ידע. פורקנה ואביונה. לחובבי הז'אנר – כדאי!