מוטו ג'יפי: די לורנצו, לך הביתה, מספיק

נאמנים פצעי אוהב. כחומה בצורה עמדתי, מלחמת חפירות ניהלתי, בקבוצות הווצאפ נאבקתי עם המשטמה, עם האיבה, עם השנאה. על שלי התעקשתי מול כל החברים שירקו וחרקו את שמו בשטנה, בבוז, בלעג: הוא חנטריש, הוא דרעק, הוא צנון, הוא שחצן, רהבתן, קשקשן.

אמרו שהוא לא שווה, שבגלל האופנוע המוצלח של ימאהה הוא מצליח, שרוסי נמצא במשבר או בתקופה חלשה, שהוא מחרב מרוצים בכך שהוא בורח ונעלם וככה לא בעיה לנצח, שהוא לא יצליח בדוקאטי, שהוא לא יצליח בהונדה, שהוא לא.

שהוא לא.

כחמש עשרה שנה אני עוקב אחרי לורנצו בדבקות, מקווה בשבילו, מייחל בשבילו, מתפלל בשבילו, מחזיק לו אצבעות, מחזיק לו תקוות, מחזיק לו חלומות, כאילו אין לי כוכבים אחרים להתרגש בגללם במערבולת היצרים המבעבעת של מופע המוטוג'יפי העולמי.

ועכשיו, כבר לא. אני חושב וגם נדמה לי וגם נראה לי, שנגמר לי. אני תולה את הכפפות, משחרר את הגריפים, מכניס לניוטראל ולוחץ על בלם הרגל. לך לורנצו, שחרר אותי. אדיוס, ביי.

הוא היה אנדרדוג. אני לא מתיימר לדקלם ולצטט את כל תולדות חייו בעל פה, אבל ביררתי ואני יודע שהיתה לו ילדות ונערות מאכזבים משהו, מבחינת משפחתיות ותמיכה ואהבה וכאלה. לא היתה שם מספיק אהבה או הורות והוא היה די בודד.

את דרכו פילס בזכות כשרונו ויש לו כישרון. גם מי שנגדו מודה בזה שיש לו פאקינג כישרון, לא סתם ולא בכדי הוא זכה בחמש אליפויות עולם: 2006 ו-2207 – מוטו 2, 2010, 2012, 2015 – מוטוג'יפי.

כל אלה הולכים ברגל? – לא.

ומה שלא בא בזכות הכישרון בא בעבודה קשה, והוא יודע להעביד את עצמו בפרך. כשצריך. אני עדיין זוכר אותו עף קדימה ולוקח מרוצים כשהמסלול יבש, כשהשמש מחייכת, כשהקבוצה תומכת, כשהאוהדים רוקדים ביציעים. אני גם זוכר אותו פחות עף קדימה בזינוקים.

הוא לא ידע לזנק נכון. בעצם, למה להתיפיף? – הוא לא ידע לזנק. כולם היו עוקפים אותו ביציאה מהגריד ואחר כך הוא היה חורש את המסלול בעקיפות מרהיבות, מתמקם בראש ובורח קדימה, קדימה קדימה, עד שאף אחד לא איים עליו ולא יכול היה לתפוס אותו.

ואז הוא לימד את עצמו לזנק. אני לא זוכר מי ישב לו על הראש וטחן לו את המוח שבלי זינוקים טובים כל הכישרון שלו תלוי על בלימה, תלוי בספק, תלוי במזל. כשאתה מתחיל מרוץ מהשורה האמצעית אתה עובד פי שלוש-עשרה כדי להגיע לראש, אז למה?

הוא שרף מאות רפידות קלאצ' ואלפי שעות אימון כדי לדעת בדיוק ולפרטים ובדקדוק מה צריך לעשות ואיך צריך לפעול כשהרמזור הופך לירוק. בסוף התהליך הוא למד לזנק נכון, חזק, טוב, אולי אפילו מושלם. עכשיו הוא היה יוצא מהגריד כמו שכתוב בספר התורה ואז מדביק את כישרונו לרולר הימני ובורח לכולם, ומנצח.

אני גם זוכר אותו פחות עף קדימה בגשם.

זה אנדרסטייטמנט. זה לא שהוא לא עף קדימה, הוא קפא. הוא היה רוכב כמי שקפאו גשם. כמי שקפאוהו מים. הוא היה משתרך מאחור נכנס לפניות בלי הטיה, וכל האוהבים, וכל החובבים, וכל המושבעים תחת המטריות ביציעים יכלו לשמוע ויכלו לחוש את ליבו ההולם בפחד של הספרדי הצעיר שחושש, רוטט, מתחלחל מההמסלול הרטוב שתחתיו. כולם, גם הצופים בבית מול מסכי הטלויזיה בשידור ישיר, יכלו להבחין בזמן אמת ובבירור מוחלט איך הוא מתעוות בתוך תוכו למחשבה שמא יחליק ויתרסק בתוך נהרות המים.

ואז הוא לימד את עצמו לרכב ברטוב. אני לא יודע מה היתה שיטת האימון, אם הזמינו למסלול כבאית של שרותי האש של ברצלונה כדי לספק לו מים זמינים לאימונים, אבל הוא למד גם למד אף למד לרכב ברטוב בלי לשקשק.

ואז בא הסרטון המטופש על הבית שהוא בנה לעצמו. הארמון הזה, החוילה, הטירה, האחוזה הבנויה לתפארה ולתלפיות, עם המפלסים, הבריכה, הכוסיות, הפאר, ההדר, העושר והנצנצים, וכל התדמית שבנה לעצמו בייגע וייזע נהרסה. אומרים שהיח"צ עשה תרגיל וטעה, חשבו שזה יעשה לו כבוד ויוקרה, אמרו שלמה לא הרי הרוויח את זה ביושר, אמרו שהעניין יצא מפרופורציה, שהפרסום הגיע בזמן לא נכון, שאולי בדיוק היה איזה משבר עולמי בתחום הנדל"ן, שהוא בעצם אדם צנוע שנכפה עליו מהלך תקשורתי שהוא לא הבין בו, שהיה שותף לו מבלי לקלוט את ההשלכות, שבעצם השיגו את התוצאה ההפוכה ועשו ממנו חוכא ואיטלולא.

בכל מקרה הוא יצא שחצן וטמבל וקרנו ירדה, התדרדרה, שקעה והתפוררה.

 

הוא רכב בימאהה לצידו של אליל הדורות ולנטינו רוסי וכשניצח נתנו את הקרדיט לאופנוע או לתקופה חלשה של רוסי. הוא עבר לדוקאטי וכולם שם כיוונו שיהיה מס. 2 של דוביציוזו שכבר אמור היה לזרוח ולהפציע ולנצח ולקחת אליפות. ולורנצו, שוחה בבריכת האנטגוניזם וחותר בין גליה, עוד מעט קט והנה למד את האופנוע המיוחד הזה והיה מתחיל לנצח מירוצים ומדיח את דובי.

ופתאום נגמרה העונה, והוא שכבר הבין לאן נושבת הרוח ושאין לו שום צ'אנס מול הרוכב של הקבוצה האדומה הלך להונדה. מה היה לו לחפש בהונדה? להיות מס. 2 של הכוכב הבלתי מעורער מארקז?

והעונה מתחילה והוא נפצע, והוא מתרסק, והוא מפספס, והאופנוע לא מסתדר לו, והמכונה לא משחקת איתו פייר-פליי, והטיל הכתום לא מתכוונן לו כמו שצריך, והוא לא מבין, והוא מתעקש, והוא מבקש, ומשנים לו, ומתאימים לו, ומסדרים לו ומזמינים לו ומתקינים לו, ושום דבר לא באמת מצליח ושום דבר לא באמת מסתדר, ושום דבר לא מתיישר ולא מתארגן.

וכולם אומרים, טוב, ייקח לו עוד קצת זמן והוא ילמד את האופנוע, את הקבוצה, את ה… את מה? את מה בשם אלוהים הוא עוד צריך ללמוד ולהפנים ולהטמיע ולכנוס? תרכב בן אדם תרכב! תרכב כבר למען השם למען ג'יזס, למען הונדה ולמען אספניה.

ואז הוא נכנס ללחץ. כבר המון זמן שלא חבץ יריבים לחמאה, כבר המון זמן שמגפיו לא דשדשו על מדרגות הפודיום, כבר המון זמן עבר מאז שהוא היה אלוף עולם, פאקינג אלוף עולם בקרב מתי מעט נבחרים מבני האלים שנחשבים לאנשים המהירים ביותר ביקום, בתבל או אפילו רק בעולם. מה קרה לו, מה עושים, איך מחזירים ואיך משיבים את מכונת הזמן שתפעל בטורים הנכונים, בתזמון המדוייק ושתפיק בסל"ד הנכון את מלוא ההספק שטמון בו, שהוא עדיין מאמין שטמון בו?!

לא. הוא בלחץ ובלחץ אי אפשר להיות לנצח או להיות שוב אלוף עולם, אז הוא לוחץ, והוא מעיז, והוא מגזים, והוא מתרסק, ונפצע, ועושה שטויות, ומפיל חברים, ומפרק מרוצים, ומחריב לעצמו את כל הסיכויים לחזור יום אחד לכותל המזרח.

אז לורנצו, מתחיל להגמר לי ממך. יש מצב שזמנך עבר, לך לוילה ותאמן ילדים ופעם בשנתיים תתראיין לטלויזיה של ולנסיה ותזכיר לכולם שפעם היית אחד מהטופ, אחד מהצמרת, אחד מהחוד, אלוף ותותח, אבל כנראה שזמנך עבר ושוב לא תהיה כזה וחבל שתמשיך לרסק לאחרים את החלומות, רוכבים כצופים.

די חורחה, מספיק עם הביזיון. זה לא הולך לשום מקום טוב. לך הביתה. נזכור אותך לטובה. חלק מאיתנו בטח יזכרו אותך לטובה.