אופנוענות חרדית

מאת: שמעל'ה / תמונת תחתית העמוד: מנדי הכטמן

 

אף פעם לא חלמתי על אופנועים, זה היה כל כך רחוק ואסור שאפילו לא פינטזתי על זה. ככה זה כשנולדים בבית חרדי בישוב חרדי.

הדבר הכי קרוב היה להשכיב את האופניים עד הפדלים, לתקוע כוס חד פעמית בגלגל האחורי שתרעיש כמו אגזוז פתוח (רק צריך למצוא את נקודת האל-חזור שהכוס תהיה עמוק ותרעיש אבל לא תעוף…). לא הצלחתי ווילי יותר מעשר מטר, אבל במדרגות ספרתי מאה, כנראה אני במגמת ירידה.

הספקתי בנפילה אחת מהאופניים לקבל זעזוע מוח, סדק בלסת, שן שבורה וחצי פרצוף ש"התפזר" בין המדרכה לכביש ולקח לו כמה חודשים להבנות מחדש. אז המשכתי לרכב על אופניים בכל הזדמנות, נהגתי מאות אלפי קילומטרים ברכב, ולפעמים חשבתי בשקט שאולי אופנוע יעזור להרגיע את הבלאגן בראש.

בגיל 30 עשיתי את זה! והתבדיתי. הוצאתי רישיון A1 וקניתי אופנוע, רכבתי כמה אלפי קילומטרים וזה לא השקיט לי את הרעש בראש אלא אפילו העצים אותו. מצאתי עולם חדש ואיבדתי עניין בדברים אחרים, אפילו דברים קטנים כמו הפיד שלי בגוגל שהשתנה בהתאם לנושאי העניין והוא מכיל בעיקר חדשות דו"ג.

נכון, תמיד הייתי יוצא דופן, ואופנוע בשכונה חרדית זה לא ממש (או ממש לא) מקובל (למעט כמה קטנועים של "הצלה"). נכון שיש דברים מעצבנים כמו להתיר את הקשרים בציציות שמתבדרות ברוח, למצוא מקום לכיפה כשאני חובש קסדה, החולצה הלבנה והמגוהצת מתקמטת תחת מכבש המעיל הממוגן, ועדיין לא יצרו קסדה עם שוליים כשל מגבעת חרדית שחורה בעלת תיתורא.

צריך למצוא איזון, כי לפתוח את דו"גיגים יותר פעמים בשבוע מאשר גמרא, ומצד שני בסיום רכיבה קבוצתית כשכולם מתפנקים על חלבונים מהחי אני אשאר עם כוס מים מטעמי כשרות. לא אחדש את השנה בזריחה במצדה, ולא אסיים את ליל הסדר בהר בנטל. אני רגיל להיות בכל מקום שונה, אבל ההנאה מהאופנוע משותפת לכולם.